רוסמרהולם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוסמרהולם, תיאטרון לסינג, 1906

רוסמרהולםנורבגית: Rosmersholm) הוא מחזה שנכתב בשנת 1886 בידי המחזאי הנורבגי הנריק איבסן. לדעתם של מבקרים רבים זו היא יצירת המופת של איבסן, שמשתווה לה אולי "ברווז הפרא" שנכתב בשנת 1884. [1] כפי שביטא הפרוטגוניסט שלו, רוסמר, נושא המחזה הוא שינוי פוליטי, שלפיו המעמדות השולטים באופן מסורתי מוותרים על זכותם לכפות את האידאלים שלהם על יתר החברה, [2] אולם הפעולה היא לגמרי אישית, נסמכת על התנהגות מוסרית או בלתי מוסרית. רבקה, הגיבורה בעלת "החשיבה החופשית", שמה לעצמה למטרה לחתור תחת אמונותיו הדתיות והפוליטיות של רוסמר, בשל מעמדו הרם בקהילה. רבקה נטשה לא רק את הנצרות, אלא גם, בשונה מרוסמר, היא נטשה גם את כל העקרונות המוסריים שהנצרות הורישה לעולם, אחרי תהליך החילון.

הנפשות הפועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוהנס רוסמר, כומר הקהילה לשעבר ובעליה של אחוזת רוסמרהולם
  • רבקה וסט, מתגוררת בביתו של רוסמר
  • אולריק ברנדל, מורהו של רוסמר בתקופת ילדותו
  • פטר מורטנסגור, עורך העיתון "מגדלור", שהאשים את רוסמר, כשהיה עדיין כומר, בניאוף
  • גב' הלסט, סוכנת הבית של רוסמרהולם

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מתחיל לאחר התאבדות ביאטה, אשתו של רוסמר. רבקה עברה לפני כן להתגורר בבית המשפחה, רוסמרהולם, כחברה של ביאטה, והיא עדיין מתגוררת שם. ניתן להבין שהיא ורוסמר מאוהבים, אולם הוא מתעקש לאורך כל המחזה לטעון שהיחסים ביניהם הם אפלטוניים לחלוטין.

רוסמר, חבר מכובד מאוד בקהילתו, מתכוון לתמוך בממשלה שנבחרה זה עתה ובאג'נדה הרפורמיסטית, אם לא המהפכנית שלה. אולם, כאשר הוא מצהיר על כך בפני חברו וגיסו קרול, מנהל בית הספר המקומי, קרול זועם על מה שהוא רואה כבגידתו של חברו בשורשי המעמד השליט. קרול מתחיל לחבל בתוכניותיו של רוסמר, מעמת אותו עם יחסיו עם רבקה ומוקיע את הזוג בעיתון המקומי. רוסמר מתחיל להיתקף ברגשי אשמה, בהאמינו כעת שהתאבדותה של אשתו נגרמה בשל מעשיו ולא בשל מחלת הנפש שלקתה בה. הוא מנסה להימלט מתחושת האשמה במחיקת זיכרון אשתו על ידי כך שהוא מציע נישואים לרבקה. אך היא דוחה אותו מייד. קרול מאשים אותה בכך שהיא השתמשה ברוסמר ככלי לקידום האג'נדה הפוליטית שלה. היא מודה בכך שהיא דחפה את גברת רוסמר למעמקי יאוש עמוקים ובמובן מסוים בכך שעודדה את התאבדותה. – בתחילה כדי שתהיה לה עמדת כוח על רוסמר, אולם אחר-כך מכיוון שהיא התאהבה בו. בשל אשמת העבר שמכרסמת בה, היא אינה יכולה להיענות להצעת הנישואים של רוסמר.

הדבר מוביל לבסוף לקריסה במחזה בו לא רוסמר ולא רבקה אינם יכולים להיפטר מרגשות האשמה שלהם. היא מודה בחלקה בהריסתה של ביאטה, אולם היא גם חטאה בגילוי עריות עם מי שהוא לכאורה אביה המאמץ כשחשדה בכך שהוא למעשה היה ההורה הביולוגי שלה. חשדותיה מקבלים ביסוס בידי קרול כשהוא מנסה לסכסך בינה לבין רוסמר; כעת הם אינם יכולים עוד לבטוח זה בזו, או אפילו בעצמם. בנקודה זו רוסמר מבקש מרבקה להוכיח את מסירותה לו בבצעה התאבדות באותה הדרך שעשתה אשתו לשעבר – בכך שהיא תקפוץ לתוך הסכר. כשנדמה שרבקה נענית לכך, נותנת הנחיות למשיית גופתה מהמים, רוסמר אומר שהוא יצטרף אליה. הוא עדיין מאוהב בה, ומאחר שהוא אינו רואה אפשרות שהם יוכלו לשוב ולחיות יחדיו; הם ישימו קץ לחייהם ביחד. המחזה מסתיים כששניהם קופצים לסכר ומנהלת משק הבית, גברת הלסט, צורחת באימה: "

"האשה המתה לקחה אותם!" ‏‏[3]

דמויות משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולותיהם של ברנדל ומורטנסגור אינן מניעות קדימה את העלילה, אם כי מורטנסגור חושף בפני רוסמר שביאטה שולחת לעיתון שלו מכתב המכחיש את השמועות לכך שבעלה בוגד בה עם רבקה: המחשבה על כך שאשתו אפילו התייחסה להאשמה חסרת בסיס זו, מה שהוביל אותה להחלטתה לשים קץ לחייה, מצערת את רוסמר מאוד.

בפעם הראשונה כעבור שנים רבות, ברנדל מגיע לרוסמרהולם כשבכוונתו להטיף לחופש פוליטי ורפורמות בעירו. הוא מגיע לבית מרזח אפל, משתכר, נאם וכינה את החברה "אספסוף", והשליכו אותו החוצה לביוב. הוא שב לרוסמרהולם אחרי האירוע אחרי התקרית, ומודיע על גוויעת האידאלים שלו בעקבות הקורות אותו. כעת הוא ממליץ על גישתו של מורטנסגור הפרגמטי, שמאיץ ברוסמר לתמוך בתנועת הרפורמה בעודו עדיין נוצרי, חרף העובדה שרוסמר איבד את אמונתו. מורטנסגור זקוק לתמיכתו הפומבית של רוסמר כדי להראות שישנם אזרחים חשובים, מכובדים ודתיים שמסכימים עם האידאולוגיה שלו. [4]

דימויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדימוי העיקרי במחזה הוא הסוס הלבן של רוסמרהולם, או כפי שרבקה קוראת "רוחות רפאים". רווחות שמועות על כך שהנפשות הפועלות ראו אותו לאחר התאבדותה של ביאטה. הסוס מסמל את העבר שסובב סביב אשתו המנוחה של רוסמר, ורודף את קרוביה שנותרו בחיים. נוכחותו של הסוס במותם מייצג את חוסר היכולת להתמודד עם הזעכרונות שפוקדים אותם. הסוס הלבן דומה ל"רוחות" אליהן מתייחסת גברת אלוינג בטרגדיה "רוחות" של איבסן משנת 1881.

איבסן בחר בשם רוסמר עבור הפרוטגוניסט שלו כהד מודע לאגדה הנורבגית על "רוסמר הבמנד", שד ים שמפתה נשים צעירות למות בטביעה; הוא מפתה את רבקה לפתחו של אסון. [5] שמו המקורי של המחזה היה אמור להיות "סוס לבן", כדי להבליט את חשיבות המרכיב העל-טבעי במחזה. [6] [7]

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הנריק איבסן, רוסמרהולם : מחזה בארבע מערכות; תרגום: נעמי בן-אמיתי : מבוא: גדעון שונמי; תל אביב : הוצאת אור עם, תשמ"ו 1986. ‬

רוסמרהולם בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון חיפה, הצגת בכורה: 21 בספטמבר 1989, מספר הצגות: 20

  • יוצרים: נוסח עברי – מרים קיני, בימוי – אתי רזניק, תפאורה – טלי יצחקי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ibsen, Henrik; McFarlane, James (trans) (1999). An Enemy of the People; The Wild Duck; Rosmersholm. Oxford, England: Oxford University Press. p. ix. ISBN 0-19-283943-8.
  2. ^ Agate, James (1926-10-01). "Rosmersholm". The Sunday Times
  3. ^ הנריק איבסן, רוסמרהולם, אור עם, 1986, ‬עמ' 104. ‏
  4. ^ Löwenthal, Leo (1986). Literature and the Image of Man. Rutgers University, Piscataway, NJ: Transaction Publishers. p. 167. ISBN 0-88738-057-3.
  5. ^ McFarlane, James (1994). The Cambridge Companion to Ibsen. Cambridge, England: The Cambridge University Press. p. 113. ISBN 0-521-42321-X.
  6. ^ Holtan, Orley (1970). Mythic Patterns in Ibsen's Last Plays. Minneapolis: University of Minnesota Press. pp. 55–6. ISBN 978-0-8166-0582-8.
  7. ^ Sæther, Astrid (2000). Cody, Gabrielle; Sprinchorn, Evert, ed. The Columbia Encyclopedia of Modern Drama 2. New York: Columbia University Press. p. 1153.