התאבדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התאבדות - פעולה קיצונית שבה אדם שם קץ לחייו בכוונה תחילה.

הערכות מדברות על כמיליון בני אדם המתים כל שנה כתוצאה מהתאבדות בקרב אוכלוסיית העולם כולו, ובין 10 ל-20 מיליוני נסיונות התאבדות. אחוז המתאבדים הגבוה ביותר הוא בקרב גברים בגילאי ההתבגרות.

נראה שהנטייה האובדנית אינה כרונית, שכן מקרב הנכשלים בניסיון אובדני רק מיעוט קטן (כאחוז אחד מדי שנה) חוזר על המעשה. בנתון זה יש משום עידוד לחשיבות שבהתערבות הרשויות במטרה למנוע מעשי אובדנות. זהו הצידוק העיקרי גם בישראל לחוק לטיפול בחולי נפש - מניעת המסוכנות לעצמו של המתאבד הלקוי בנפשו. מלבד הערך שבהצלת המתאבד עצמו, להתערבות החיצונית חשיבות נוספת, שכן למעשה ההתאבדות השלכות קשות על סביבתו של המתאבד או המתאבדת, שבאופן טבעי נותרת מתמודדת עם משא כבד של רגשות אשמה.

ההתאבדות נתפסת כמעשה קיצוני ביותר ברוב רובן החברות האנושיות, ואסור באיסור חמור בעיני הדתות הדתות המונותיאיסטיות וכן בבודהיזם וההינדואיזם. לפי המסורת היהודית ההתאבדות נשללה בתורה בפסוק "וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (בראשית, ט', ה'), המתפרש כמדבר על אדם שהורג את עצמו.

[עריכה] גורמי ההתאבדות

התאבדות - יצירתו של אלברכט דירר.

התאבדות הינה סימפטום ולא מחלה, והיא אקט קיצוני הנובע מסיבות אחדות או שילוביהן: בדידות, מחלה, כשלון בתחום הרומנטי, קשיים כלכליים כאבטלה או קריסת העסק; ומשפחתיים כגירושין או התאלמנות, הם הסיבות העיקריות שבהן מסבירים אנשים ניסיון התאבדות שעשו. אך בראש ובראשונה, הסיבה העיקרית להתאבדות היא דיכאון. סיום החיים הוא לעתים תוצאה סופית של מחלת נפש קשה זו. השילוב בין דיכאון לשתיית משקאות חריפים מסוכן במיוחד. גם הגירה הינה גורם סיכון לאובדנות.

כמה מחקרים מקשרים בין רמות נמוכות של המוליך העצבי סרוטונין להתאבדות. אין זה מפתיע, שכן מוליך עצבי זה קשור למניעת דיכאון ולהפחתת אגרסיביות. בשל חשיבותו של הסרוטונין, דיאטה מופחתת כולסטרול (הקשור לסרוטונין) מסוכנת אם היא נעשית בידי בעלי נטייה אובדנית רצינית. נטען שתרופות נגד דיכאון, בעיקר מהדור הישן, עלולות להעלות את סכנת ההתאבדות. הסיבה לכך היא שלעתים תרופות אלו משפרות את יכולת הפעולה ואת האנרגיה של המדוכאים עוד לפני שמשתפר מצב רוחם והרגשתם. בדרך כלל מתקשים דכאוניים לתכנן התאבדות בשיא מחלתם, בשל השיתוק הנפשי המוחלט והעדר כוחות שמשרה עליהם מחלתם.
כיום מקובלות תרופות חדישות מקבוצת ה-SSRI, המעכבות את הספיגה מחדש של הסרוטונין ובכך מגדילות את כמותו במוח (ראו עוד בערך מוליך עצבי).

אין מידע מוצק על קווים תורשתיים בנטייה ההתאבדותית. התאבדות אינה עוברת מדור לדור ברמה הגנטית, היא אינה תכונה המאפיינת בן-אדם אלא צורת התנהגות חברתית נרכשת. עם זאת, ידוע על משפחות שפקדו אותן מעשי התאבדות רבים. ההתאמה בין תאומים זהים בניסיונות התאבדות היא גבוהה מאוד יחסית - 23%. ההשערה המיוחסת לנתונים אלו היא שהאדם המתאבד הופך את מותו למוכר ומקובל ולכן סביר יותר להניח שהסיכויים להתקל במקרה שנית יהיו גבוהים יותר במעגלים שהיו קרובות למתאבד. רצון להתאבד אינו מחלה כרונית. רק מעטים מבין אלו שניצלו מניסיון התאבדות ממשי אחד ינסו שוב לשלוח יד בנפשם.

בכחמישה אחוזים ממקרי ההתאבדות ה"מוצלחת" (כביטוי האנגלי) לא מוצאים שום פסיכופתולוגיה שהיא כגורם לסימפטום זה. בין אלה נמנים כנראה מקרי התאבדות קבוצתית של לוחמי חירות דוגמת מצדה ולוחמים שונים בהיסטוריה האנושית (טייסי הקמיקזה היפנים במלחמת העולם השנייה, מתאבדי בן לאדן בפיגוע התאומים בארצות הברית, (פיגועי ה-11 בספטמבר), ודוגמאות נוספות.

[עריכה] התאבדות בחברות בעולם

סוקרטס שותה את כוס הרעל. יצירתו של ז'אק לואי דוד

התאבדות אינה מאפיינת דווקא חברות נחשלות. בהונגריה, בגרמניה, באוסטריה, בשבדיה ובדנמרק שיעורי ההתאבדות הם מן הגבוהים בעולם. לפי תאוריה מפורסמת של הסוציולוג אמיל דורקהיים, שיעור ההתאבדות הוא פונקציה של הלכידות החברתית. לפי התאוריה של דורקהיים, האדם האובדני הוא אדם הנמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה, או אדם שהשליטה של החברה בו היא חזקה או חלשה מדי. בעזרת תאוריה זו הבחין דורקהיים בארבעה סוגי התאבדות:

התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט ואינו נמצא בקשר עם הסביבה, ושליטתה בו היא חלשה מאוד. התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטים שלא מומשו. האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו, שכן אין לו את החברה כמשענת תומכת. כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.
התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה. האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר. הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות. סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים, או בתקופה של אנומיה חברתית, דהיינו בלבול ערכים ונורמות. זה קורה, למשל, ברגעי שפל וגיאות כלכליים.
התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה, והיא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה - הוא מרגיש חוסר זהות אינדווידואלית, ומבקש להמלט מהחנק החברתי. סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטאריות.
התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו, והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה. אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה. האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה - להגן או להלחם למען חברתו.

יש בהסבר זה כדי לבאר מדוע ההתאבדות אינה נפוצה בחברות מסורתיות, הידועות ברמת לכידות חברתית בריאה וקבועה; הבעיה המרכזית של חברות דתיות היא קיומה של אמונה לגבי חיים לאחר המוות. אמונה זו עלולה הייתה להעלות את סף האלימות, שכן היא מפחיתה את הפחד מן המוות. על כן מרבית האמונות השולטות בחברות כאלו אוסרות באיסור חמור על התאבדות, וטוענות שהעובר על האיסור יינזק בחיים שלאחר המוות.

השפעה תרבותית-חברתית ידועה על התאבדות, מוכרת מגל ההתאבדויות שבא לאחר שיצא לאור ספרו של וולפאנג גתה, "ייסורי ורתר הצעיר", בו מתואר בחור צעיר המאוהב בנערה המאורסת לאחר ושאינה נענית לחיזוריו עד שהוא מחליט לשים קץ לחייו. בעקבות גל ההתאבדויות ההמוני של צעירים, נאסר הספר שנים אחדות להפצה.

[עריכה] היחס להתאבדות

בישובי העלייה השניה היה ריבוי של מקרי התאבדויות עקב הקשיים. אף שהמתאבדים לא היו נקברים מחוץ לגדר, החברים היו באים לרקוד על הקבר כדי לבזות את מי שהיה לתפיסתם חלש אופי והתאבד.

בעבר היו במדינות המערב, ובכללן בישראל ^[^{דרוש מקור}^], חוקים שלפיהם היוותה ההתאבדות עבירה פלילית. חוקים אלו בוטלו, באשר אין הם הולמים את ההשקפה המודרנית המקנה לאדם אוטונומיה על גופו ונפשו. אף על פי כן, גם כיום אין המשפט סבור שלאדם זכות להתאבד, וחשד כי אדם עומד לשים את נפשו בכפו, מהווה עילה להטלת הגבלות על חירותו במטרה למנוע ממנו לעשות זאת.

בסעיף 302 לחוק העונשין נקבע: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו - מאסר עשרים שנים".

כאשר אדם סובל מייסורים קשים וממחלה סופנית מקובל שלא לכפות עליו טיפול שיאריך את חייו, אך כמעט בכל מדינות העולם חל איסור לסייע לו בדרך אקטיבית למות. בהולנד קיימות תקנות מקלות בעניין זה, אך הן מותקפות בחריפות, ונטען שהן מובילות למדרון חלקלק שסופו בזילות מוחלט של ערך החיים וברצח שרירותי. ראו המתת חסד.

ההתאבדות היא אחת הסוגיות החשובות בפילוסופיה, וכבר אפלטון דן בה בשני חיבורים - ושולל אותה, למעט ארבעה מקרים יוצאי דופן. הפילוסוף המודרני הראשון שהתייחס להתאבדות בחיוב הוא ג'ון דון, במסה בִּיאַתָאנַטוֹס (1607). נושא ההתאבדות ריתק גם את האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים. אלבר קאמי, בפתיחת ספרו המיתוס של סיזיפוס, מצהיר כי "ישנה רק שאלה פילוסופית אחת רצינית, והיא איבוד-עצמי-לדעת. לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה".

[עריכה] היהדות וההתאבדות

היהדות ההלכתית פוסלת התאבדות כמעט בכל מצב, עקב האמונה בקדושת החיים וצלמו האלוהי של האדם. היא סוברת שחיי האנוש חובקים בחובם מתנה גדולה, ויש משמעות עמוקה לכל רגע של חיי האדם, אף אם הוא מלווה ביסורים קשים, ולכן אל לו להפסיק את חייו בטרם עת. המתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר, ואין יושבים עליו שבעה. בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, משום שמלמדים זכות על המתאבד ומניחים כי לקה בנפשו, שמותו היה תאונה, או שהספיק לשוב בתשובה בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.

במקרים קיצוניים, התורה מצווה על אדם למות על קידוש השם ולא להסכים לעבור עבירה. למשל, אם יוכרח אדם לעבור על אחד משלושה ראשי החטאים (עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים) ייהרג ולא יעבור. התוספות במסכת עבודה זרה כותבים שמותר לאדם להתאבד, במקרה שהוא חושש שלא יעמוד בייסורים ויסכים לעבור על איסור של ייהרג ואל יעבור.

ביהדות אשכנז בימי מסעי הצלב אירעו התאבדויות על קידוש השם. לדבר זה ניתנה ההצדקה שמכיוון שממילא היו המתאבדים נהרגים על ידי רודפיהם בגלל סירובם להמיר את דתם, שכן על עבודה זרה מצווים היהודים לההרג ולא לעבור (הנצרות נחשבת עבודה זרה בגלל האלהת ישו), אין לגנות אותם על כך שהרגו את עצמם. בביצוע ההתאבדות הצילו את עצמם מהייסורים או לחילופין מנעו מעצמם את הפיתוי להסכים לעבור עבירה כדי להתחמק מהייסורים.

בימי המקרא תוארו מספר אירועי התאבדות:

על אבימלך מסופר כי לאחר שנפצע קשה בקרב על העיר תֵבֵץ, כששכב פצוע מפלח רכב שהושלך לעברו בידי אשה, חשש מהבושה הנובעת מכך, וביקש מנערו לדקרו: "וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת" (שו' ט,נד). למרבה האירוניה, מאוחר יותר מוזכר אבימלך כמי שנהרג על ידי אשה (שמ"ב יא,כא).
בספר שופטים מוזכר שמשון אשר התאבד באומרו "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז,ל).
שאול המלך התאבד פן יפול לידי הפלשתים. התאבדות זו הייתה רק למטרת קיצור סבלו, כמתואר: "וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי... וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ" (שמ"א לא,ד-ה). בנוסף, בעקבות ביקורו אצל בעלת האוב, ידע שאול עוד מליל אמש שעתיד הוא למות בקרב.
אחיתופל, ככל הנראה, התאבד בחניקה, כשהבין שאבשלום לא הלך בעצתו ודוד יוכל להביס אותו. הוא חשש פן יומת על ידי דוד כמורד במלכות (שמ"ב יז,כג).
זמרי התאבד בשריפת הארמון על עצמו כאשר גילה שהמרד שלו באלה בן בעשא נכשל והוא כנראה ייהרג על נסיון המרד (מלכים א', ט"ז).

מעניין לציין שהמתאבדים נהרגו בארבע מיתות בית דין. שאול ואבימלך נהרגו בסיף, שמשון בסקילה, אחיתופל בחנק וזמרי בשרפה.

בימי קדם, הועלתה על נס אגדת חנה ושבעת בניה, שבה שבעת הבנים מסרו את נפשם כדי לא לעבוד עבודה זרה לפני אנטיוכוס מלך יוון ואמם התאבדה מרוב צער. (ספר המכבים ב' פרק ז').

הרב שלמה גורן הצדיק מקרים בהם חייל מתאבד כדי למנוע נפילת סודות לידי האויב ומקרים בהם חייל יוצא למשימת התאבדות כדי להציל את חבריו. בישראל המודרנית הועלו על נס סיפורי התאבדות שנתפסו כהרואיים במיוחד: למשל, מגיני מצדה, שרה אהרנסון או משה ברזני.

[עריכה] התאבדויות בישראל

על פי נתוני שנת 2003, בישראל אחוז המתאבדים נמוך יחסית למדינות אחרות בעולם, עם כ-417 אנשים שהתאבדו בשנת 2003 [1]. האחוז נשמר נמוך לאורך השנים, מלבד קפיצה קלה באמצע שנות ה-70. מספר הגברים המתאבדים בישראל גדול פי כמה ממספר הנשים. בתחילת שנות השמונים הוא עמד על פי 1.5 ועלה בסוף שנות התשעים לפי 3. בשנים האחרונות גברים מתאבדים פי 4 מאשר נשים, אך נשים מנסות להתאבד יותר (בממוצע פי 1.4). בסין, למשל, התהפכה המגמה בשנים האחרונות. נשים מתאבדות יותר מגברים. הגילאים בהם מתבצעות ההתאבדויות הרבות ביותר הם 45-54 וגיל ההתבגרות. עם זאת, ביחס של גודל אוכלוסיית הגיל למספר המתאבדים, הרי שסיכוייו של קשיש החל מגיל 75 לבצע התאבדות הם הגדולים ביותר[2].

על פי מחקר שנעשה בישראל בקרב כ-1,300 איש שניסו להתאבד על פי נתוני משרד הבריאות, עלה כי שיטת ההתאבדות הנפוצה ביותר בקרב הנחקרים, הייתה מינון יתר של תרופות (69.1%), אחריו חיתוך ורידים (7.6%), אחריו תליה (6.6%). ירייה ביחד עם טביעה, דריסה והתחשמלות נמצאו אצל מיעוט (בין אחוז ל0.7% לכל אחד מהשיטות). לגבי ניסיונות התאבדויות בישראל על פי משרד הבריאות, בשנים 1996-2002 נרשמו בממוצע לשנה כ-3,600 ביקורים במיון עקב נסיון התאבדות, כ-1,500 גברים וכ-2,100 נשים[3].

[עריכה] התאבדויות בצה"ל

התאבדותו של איאס

התאבדויות הינן גורם המוות מספר אחת (או מספר שתיים, אחרי תאונות) בקרב חיילי צה"ל, מלבד בשנות מלחמה ושנות עימות. בשנת 2006 התאבדו 27 חיילים [4]. התאבדויות חיילים אינן נובעות בהכרח מהשירות הצבאי עצמו, אלא גם מהנגישות הקלה לנשק בכלל ונשק אישי בפרט ומהלחץ הרב בו הם נתונים.
אחוז המתאבדים בשנת השירות הראשונה שלהם גדולה מבשאר שנות השירות, אך יש מקרים דומים גם של אנשי קבע.
צה"ל מתייחס למשפחות המתאבדים כאל משפחות שכולות לכל דבר, והקבורה נעשית ככל קבורה בתוך החלקה הצבאית ללא קשר לדת, לאום או סיבת המוות.

[עריכה] ההתאבדות בחברה היפנית

ערך מורחב – ספוקו

[עריכה] התאבדות בטרור ובמלחמה

מאפייניו של המתאבד הטרוריסט שונים מאלו של המתאבד הרגיל. לא ברור, עם זאת, עד כמה המוטיבציה הרעיונית שולטת בפעולותיו של מתאבד אופייני, ועד כמה פעולתו היא תוצאה של ליקוי נפשי או משבר חיים, כאלו הפוקדים מתאבדים רגילים. נראה שהתשובה אינה חד משמעית ואינה תקפה לגבי כל המחבלים המתאבדים. ראו עוד בערך פיגוע התאבדות.

מדינה שעשתה שימוש נרחב בטקטיקות התאבדותיות במלחמה הייתה האימפריה היפנית, שבמלחמת העולם השנייה הכשירה טייסים מתאבדים; 2,500 "קמיקזות" ריסקו עצמם על אוניות מלחמה אמריקניות. מאפיין ידוע פחות של הלוחמה ההתאבדותית היפנית היה צורת לחימה שבה חיילי חי"ר הסתערו על עמדות מקלעים ושימשו כליא ברק חי שאפשר לחבריהם להתקדם.

[עריכה] התאבדות כעונש

ברומא הייתה ההתאבדות פעולה שנועדה להציל את רכושו של אדם שעמד להיות מורשע בבגידה בקיסר ולאפשר לו להעביר אותו ליורשיו. בין אלו שנאלצו לשים קץ לחייהם מסיבה זו היה הפילוסוף סנקה.

[עריכה] התאבדות בקרב בעלי חיים

על פי הידע המדעי כיום, תופעת ההתאבדות ייחודית לבני אדם בלבד, עם זאת, קיימות מיתות משונות של בעלי חיים אשר ניתנות לפירוש כהתאבדות. הלמינג הוא מכרסם אשר סיפרו עליו בעבר כי הוא נוהג לקפוץ, ללא סיבה נראית לעין, מעבר לצוקים במין התאבדות המונית. מיתוס ההתאבדות של הלמינג ניזון מסרט הטבע White Wilderness שהופק על ידי אולפני דיסני ב-1958. בסרט נראתה להקת למינגים גדולה "מתאבדת" בקפיצה מצוק אל הים. הסצינה הזו התבררה לימים כמבוימת: למינגים לא חיים כלל באזור בו צולם הסרט (אלברטה שבקנדה), וכמה עשרות למינגים הובאו לאתר ונדחפו לתהום.

בטבע, כאשר צפיפות האוכלוסייה גדלה, יוצאות להקות למינגים למסע נדודים בחיפוש אחר טריטוריה חדשה. במסע זה עשויים להיספות חיות רבות, חלקן גם בנפילה מצוקים או טביעה במקווי מים שאין הם מצליחים לצלוח. אין המדובר בהתאבדות מכוונת, הלמינגים נעים באזורים שאינם מכירים: אין סימן לכך שהמכרסם ידע מראש שבקצה הדרך מחכה לו תהום או ים. חוש הראיה של הלמינגים חלש מכדי להבחין בין נחל, שניתן לעברו, לפיורד - בו קרוב לודאי יטבעו. מראה להקות למינגים טובעים בים הזין את המיתוס עוד לפני שדיסני הפך אותו לפופולרי. חלק מן היונקים הימיים, בעיקר לווייתנים ודולפינים, עולים על החוף וכתוצאה מכך מתים לעתים קרובות, תופעה המכונה החפת לווייתנים גם כאן אין כל עדות להתאבדות מכוונת.