נצרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש

הנצרות היא אחת משלוש הדתות המונותאיסטיות המרכזיות, והדת בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם.[1]

הדת הנוצרית נוסדה בארץ ישראל[2][3] לפני כאלפיים שנה, והתבססה על הנצרות הקדומה. הדמות המרכזית בנצרות היא ישו הנוצרי[4] הנחשב בה הן למשיח ישראל, והן להתגלות אלוהית ישירה בדמות אדם (מלבד הייחוס המשיחי לאישיותו). במהלך ארבע המאות הראשונות לספירה, ובמיוחד אחרי הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית, משלהי ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20, התפשטה הנצרות אל הקולוניות שהקימו הכובשים מאירופה ברחבי העולם וכיום רוב הנוצרים הם תושבי מדינות שמחוץ לעולם המערבי. מספר הנוצרים נאמד כיום כ-2.3 מיליארד מאמינים.[5][6][7]

לנצרות היה חלק חשוב ועיקרי בעיצוב של תרבות המערב.[8][9][10][11]

בדומה לדתות נוספות, מעבר לאמונה הדתית, המבנה ההיררכי בנצרות מדגיש את השימוש בדת ככלי שלטוני, ובתקופות שונות אף שימשה הנצרות להגדרה ריבונית. במהלך השנים התפצלו המאמינים הנוצרים לפלגים שונים על רקע ויכוחים שנסבו על עיקרי האמונה, על אופיו והרכבו של הממסד הדתי הנוצרי, וכן על מנהגים ודרכי פולחן.

שמה של הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת. נצרת היא העיר שבה גר ישו עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד בבית לחם). קיימת גם תפיסה שמקור השם "נוצרים" אינו על שם העיר נצרת, אלא בפלג של יהודים-נוצרים, במשמעות של "שומרים" על דרך האמת ותורת האל, על יסודי דברי הנביא ירמיהו (ירמיה ד, טז; לא, ה) [12]. כינוי דומה לנוצרים מופיע גם בקוראן ובקרב חלק מהמוסלמים - "נסארא" (نصارى). הנוצרים עצמם מכנים את עצמם "כריסטיאנים" (למשל באנגלית: Christians וכך ברוב השפות האירופיות) או "משיחיים" (למשל בערבית: مسيحيون מסיחיון). שמות אלו נגזרו מן האמונה הנוצרית הקדומה, כי ישו היה המשיח. ביוונית, וברוב השפות האירופיות, מכונה ישו: כריסטוס (Χριστός), מילה, שהיא תרגום מילולי של המילה העברית "משיח" (בתנ"ך "משיח" הוא מי, שנמשח בשמן כאות להכתרתו כמלך).

התאולוגיה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התאולוגיה הנוצרית

עיקרי האמונה הנוצריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצרות, על ענפיה השונים, רואה את האלוהות כמורכבת משלושה - האב (אלוהים), הבן (ישו, הנחשב לבן האלוהים) ורוח הקודש (מעין השראה של קדושה) - שהם אחד. תפיסה זו מכונה השילוש הקדוש. הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות (דוֹגמות) שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה הרטיות (הרזיה או הרסיה, ביטוי לכפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.

העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם:

  1. קבלת השילוש הקדוש
  2. האמונה כי ישו היה אל ואדם כאחד (אמונה שעוררה בעבר מחלוקת בין פלגים בנצרות ושבגללה פרשו המונופיזיטים)
  3. האמונה כי צליבתו כאדם באה ככפרה על חטאי האנושות
  4. האמונה כי ישו קם לתחייה מקברו ביום השלישי לאחר שנצלב
  5. האמונה שמריה (מרים) שילדה את ישו הייתה בתולה לפני שילדה את ישו ונותרה בתולה לאחר לידתו (יש נוצרים החולקים על הסיפא של הדוֹגמה הזו)
  6. אמונה בנצחיות הנפש
  7. אמונה ביום הדין, שבו המתים יקומו לתחייה וישו יחזור וישפוט אותם
  8. קבלת החלטות ועידת ניקיאה (ועידת בישופים, שהתכנסה בשנת 325 לספירה וקבעה את עקרונות הנצרות שלעיל. הפלגים השונים בנצרות חלוקים לגבי שאלת הסמכות לפרש את ההחלטות ולהתאימן לרוח הזמן)

עקרונות האמונה מנוסחים במסמך המכונה "קרדו" (credo, בלטינית: "אני מאמין"). לכל פלג בנצרות "קרדו" משלו, אבל רוב העקרונות משותפים לכלל הפלגים.

צליבתו של ישו הנוצרי, ציור של דייגו ולסקס.

דמותו של ישו בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של ישו הנוצרי. על-פי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי הברית החדשה, ישו היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את המשיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל דאז, ראתה בו מורד ולפי המסורת הנוצרית מסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. על פי ספרו של השופט חיים כהן, מן הכתובים העבריים ואף מהתיאורים הנוצריים הקדומים עולה שהסנהדרין למעשה ניסתה לשכנע אותו להציל את עצמו מידי הרומים אך זה סירב. על-פי הכתבים הנוצריים, הוצא ישו להורג בצליבה בירושלים‏[13].

בתקופה מאוחרת יותר התפתחה בנצרות תאולוגיה, שעל-פיה ישו היה בן האלוהים, כלומר ההוויה בשילוש שנקראת "הבן" אשר לבשה בשר ודם והופיעה בדמות אדם (האל בתחפושת או בהתגלות) לפי האיגרות של פאולוס (איגרת אל העברים פרק א'), וכי צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה. התאולוגיה הזאת פותחה בעיקר בידי פאולוס (שאול הטרסי), תלמיד של ישו, שהוא האישיות המרכזית בעיצוב הנצרות כפי שהיא מוכרת לנו.

החטא הקדמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החטא הקדמון

אחת הדוגמות המרכזיות בנצרות היא דוגמת החטא הקדמון, שנוסחה בידי אוגוסטינוס (354 - 430 לספירה), פילוסוף רומי נוצרי מהעיר קרתגו שבצפון אפריקה. הוא גרס, שמשעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא החטא הקדמון, שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.

עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון הכפרה. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודא על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.

הנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נזיר (נצרות)

תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא הנזירות הנוצרית.

הנזורה בנצרות התחילה במדבריות מצרים במאה ה-4 כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים אנטוניוס ופאכומיוס. הם נחשבים בנצרות כקדושים, ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי. למרות זאת, פאול הקדוש היה ככל הנראה הנוצרי הראשון שחי חיי נזירות. אנטוניוס גילה אותו והחשיב אותו כנזיר הראשון. עם הזמן, החלו נוצרים רבים מרחבי העולם להגיע למצרים אל אנטוניוס כדי שידריך אותם לחיי הנזירות.

פאכמיוס שהיה אחד ממעריציו של אנטוניוס, העמיד גם הוא מספר רב של תלמידים. הוא הקים את מסגרת הנזירות הקהילתית, שבה הנזירים עובדים יחד, ופורשים לאחר מכן לתאים שבהם הם חיים לבדם.

במקביל התפתחה נזורה בסוריה, המתוארת בספר historia religiosa. נזורה זאת היא בעלת מאפינים שונים מהנזורה המצרית. הנזירים הסורים לא מנתקים עצמם מהקהילה אלא מציגים עצמם ואת הסתגפותם לראווה.

הנזורה הגיעה למערב בשנת 340 כשנסע אתאנסיוס, הפטריארך של אלכסנדריה, לבקר ברומא ואיתו שני תלמידיו של אנטוניוס.

הישארות הנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הישארות הנפש

על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף, נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות לגן עדן ול"חוטאות", המגיעות לגיהנום. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו של הנוצרי בעיקרי האמונה ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים בקרדו. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות - על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני כומר מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים.

היסטוריה של הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הנצרות

לידת הנצרות וגיבושה בידי פאולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת. היא נסמכת על הכתוב באוונגליונים ("ספרי הבשורה") של הברית החדשה. מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו. בתלמוד, ובתוספתא מוזכר אדם בשם ישו הנוצרי, ראו ערך ישו (יהדות).

האוונגליונים בברית החדשה מספרים כי ישו, מייסד הדת, נולד בעיר בית לחם שבהרי יהודה בשלהי ימי מלכותו של הורדוס. שמו העברי המקורי היה ככל הנראה ישוע. אביו יוסף הוא, על-פי הברית החדשה, צאצא של דוד המלך, אולם הוא התגורר בנצרת שבגליל והיה נגר במקצועו. אמו נקראה מרים. האוונגליונים מספרים כי מרים לא התעברה מבעלה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה". היא שנייה בחשיבותה רק לישו עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוהים".

על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. המלך הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. יש לציין כי בעוד ישו מיוחס בברית החדשה לשושלת בית דוד, הורדוס היה מלך מבית חשמונאי. משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל.

על פי האמונה הנוצרית, שפותחה במיוחד על ידי פאולוס (שאול התרסי), ישו הוא בנו של האלהים שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון. האוונגליונים מספרים כי ישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור ישו פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה").

התנצרות האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200 - 250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250 התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה.

במהלך המאה הרביעית, קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית החליט להפסיק לרדוף את הנצרות ולבסוף התנצר; בצו מילאנו הכריזו שני הקיסרים, קונסטנטינוס וליקיניוס כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית חופש דת, מעשה שהעניק לנצרות מעמד של "דת רשמית באימפריה". שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים. הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור - ראש הכנסייה.

תאודוסיוס הראשון הכריז ב-380 על הפיכת הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית וב-392 כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין.

על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם.

הנצרות בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכיזמה[14] הגדולה , במאה ה-11 אירע פילוג בכנסייה הנוצרית עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול). שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות, תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות.

הקרע המערבי, בעקבות סכסוכים פוליטיים, השליט הרומי, קלמנס החמישי העתיק את מקום משכנו מרומא לאבניון והקים את אפיפיורות אביניון. בשנת 1378, גרגוריוס האחד עשר רצה לשחזר את מקום משכנו חזרה לרומא. הוא לא הספיק לבצע את המעבר. לאחר מותו נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה כיוון שהאפיפיור נטל סמכויות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד. לכן, חלק מהבישופים תמכו באפיפיור רומא וחלק בשליט הצרפתי.

בין המאה ה-11 והמאה ה-13 התרחשו סדרת מסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים. מסעות אלה קרויים בשם הכולל "מסעי הצלב". הם החלו כנסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים.

אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים, האפיפיור אורבאנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד הטורקים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב 1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים.

מסעי הצלב שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל רחבי אירופה, ובמקרי אלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח.

הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 חל פילוג משמעותי נוסף בנצרות. תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהם. הכנסיות האלה מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד").

הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי.

בשנים אלה הוקם המסדר הישועי שנלחם בכפירה הפרוטסטנטית, ובכך נוסף למספר מסדרים נוצרים אחרים, כגון מסדר הפרנסיסקנים (שהוקם עוד בראשית המאה ה-13 ואשר גם הוא נלחם ב"כפירה" בסמכות הכנסייה הקתולית).

אחוז המאמינים הנוצרים בכל מדינה.

הנצרות בתקופת הרנסאנס ובעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-18-15 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שפחדו מעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית.

למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות.

הפולחן הנוצרי והסקרמנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הספר המקודש לנצרות הוא הביבליה (Bible) הכולל את "הברית הישנה" (התנ"ך), בכריכה אחת עם הברית החדשה. הברית החדשה על-פי הנצרות באה לעולם כדי לחדש את הברית הישנה עם האל.
  • מקום המפגש הדתי של הנוצרים מכונה כנסייה (שם זה משמש גם לתיאור המנגנון הדתי הכולל), ושימושה העיקרי הוא לתפילה.
  • איש הדת הממונה על התפילות בכנסייה מכונה כומר, ולו קהילת מאמינים, אנשי דת נוספים בסולם ההיררכיה הם בישוף שהוא הדרגה הדתית הגבוהה ביותר, וקרדינל (חשמן) שהוא דרגה מנהלית.
  • הסמל של הדת הנוצרית הוא הצלב, המסמל את צליבתו וקורבנו של ישו.
  • היום המקודש של הנצרות הוא יום ראשון, שבו נהוג לשבות מעבודה וללכת לכנסייה ואף נהוג לדחות אליו חגים ואירועים.
  • מקום מקודש. ארץ ישראל ככלל נחשבת כארץ הקדושה, ובה ערים ואתרים רבים כמו בית לחם, נצרת, ירושלים ובה כנסיית הקבר שבה נקבר ישו ודרך הייסורים -הדרך שבה הלך ישו אל מותו, נהר הירדן, ומקומות נוספים שבהם עשה ישו ניסים לפי המסורת כמו הכנרת. מאמינים נוצרים שבאים לבקר בארץ ישראל מסיבות דתיות נקראים צליינים.

הסקרמנטים הנוצריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסקרמנטים הנוצריים

בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. על-פי הדוקטרינה הקתולית, העניק ישו את הסקרמנטים למאמינים מאחר שזוהי דרך מוחשית דרכה יוכלו לקבל את החסד. עד המאה ה-12 היו נהוגים סקרמנטים רבים ולא הייתה קיימת שיטה סדורה אחת. פיטר לומבארד, בן המאה ה-12, היה הראשון, אשר מנה שבעה סקרמנטים מרכזיים. במאה ה-13 קיבל תומאס אקווינס את רשימת הסקרמנטים של לומבארד ואלו אושרו בקונסיל של פירנצה במאה ה-15 ובקונסיל של טרנט במאה ה-16. המנהגים הסימבוליים שלא הוכנסו לרשימה זו נקראו ברבות הימים סקרמנטלים (Sacramental). למרות חשיבותה של רשימה זו, רק את הסקרמנטים של הטבילה וההודיה אפשר לשייך למעשים של ישו המוזכרים בברית החדשה. הכנסייה התמודדה עם בעיה זו בקובעה כי חמשת הסקרמנטים האחרים נובעים מאותם שניים ומרומזים באמונה. בכל שבעת הסקרמנטים טבועה סמליות, המתייחסת על הכנסייה, וכל אחד מהם מעניק את החסד בצורה האופיינית לו.

שבעת הסקרמנטים שהפכו קאנוניים הם: טבילה, קונפירמציה, נישואין, הליטורגיה הקדושה, וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה.

החגים הנוצריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם זרמים שיש בהם חגים עממיים נוספים, שההיבט הנוצרי בהם אינו מרכזי, והינם שרידים מתרבויות קודמות, כמו ליל כל הקדושים וחג האהבה (יום ולנטינוס).

חלק מהחגים אינם נחגגים על ידי זרמים מסוימים כמו חג הבשורה שאינו נחגג בכנסייה הארמנית. התאריכים שהם חלים יכולים להיות שונים בין הזרמים השונים כמו בין הקתולים והפרוטסטנטים שחוגגים את החגים באותו תאריך, לבין האורתודוקסים והארמנים שחוגגים את החגים בתאריכים אחרים.

היררכיה ותפקידים בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשפעה התרבותית של הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת הנצרות על תרבות המערב נתנה את אותותיה לאורך ההיסטוריה. ההשפעה המאסיבית נעשתה משום שהכנסייה הייתה כמעט תמיד המקור היחיד של שירותים חברתיים בסיסיים, כמו חינוך ובריאות, הקמת אוניברסיטאות ועוד[15]. בנוסף, ישנם היסטוריונים הטוענים כי הכנסייה השפיעה בצורה חיובית ומשמעותית על התפתחות המדע[16][17], והכמרים שעסקו במדע, אשר מרביתם היו ישועים, הובילו את עולם המדע בשלל תחומים, ביניהם ניתן למנות את האסטרונומיה, הגנטיקה, המטאורולוגיה, הסיסמולוגיה, הפיזיקה, ועוד. חלק לא מבוטל מן הכמרים הללו הפכו להיות 'אבות' המחקר בתחומים אלו.[18]

הכנסייה עודדה את התפתחות הרפואה ואת שירותי הרווחה, היו לה השפעות בכלכלה;[19] בתרבות ופילוסופיה; ספרות, שפות, בלשנות, מוסיקה, תיאטרון, ופוליטיקה,[20] משפטים,[21] חינוך,אנטומיה, אדריכלות,עודדה את מאמיניה לדאוג להיגיינה אישית,[22] ודאגה לשמירה על חיי המשפחה.

השפעת הנצרות לא מפסיק על התרבות המערבית, גם הנוצרים מילאו תפקיד בולט בפיתוח תכונות החלוצית של הציוויליזציה האסלאמית.[23]

ההשפעה התרבותית של הנצרות עצומה. פסטיבלים כמו חג הפסחא וחג המולד מסומנים כמו חגים אוניברסלים; הלוח הגרגוריאני שהונהג על ידי האפיפיור גרגוריוס ה-13, הוא הלוח שמשמש ברובן המכריע של מדינות העולם לקביעת מועדים "אזרחיים", ובספירת הנוצרים השיטה לפיה נספרות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של ישו. ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, יש 65 נוצרים מתחומים שונים.[24]

הזרמים העיקריים בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הנוצרית התפלגה מספר פעמים על רקע חילוקי דעות. חלק מהפלגים או הסיעות לא שרדו וחלקם קיימים עד היום. היו פלגים שחזרו והתפלגו לפילוגי משנה. חלק מהפלגים הוכרזו כמינות ומאמינהם נרדפו על ידי הזרם המרכזי (האורתודוקסי), בנוסף היו זרמים גנוסטיים שרובם לא הוכרו כחלק מהנצרות ונרדפו בגלל השקפתם השונה וכן כתות של יהודים-נוצרים כמו האתינגאנים שלא השתלבו בזרם המרכזי של הנצרות ונשארו מחוץ לו, לכן לא הוגדרו כאלו שהתפצלו מהנצרות.

פילוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוגים המשמעותיים הראשונים היו

  1. הפילוג האריאני: האריאנים הוכרזו כמינים על ידי ועידת ניקיאה ב-325 אחרי מאבק בין אריוס לאתנסיוס בשאלה איזה טבע היה לישו בעודו בחיים. אריוס טען כי ישו היה בעל טבע אנושי ואילו אתנסיוס טען כי לישו הייתה מהות אלוהית. הזרם האריאני שרד באירופה עד אמצע ימי הביניים ונמוג עם קבלת הנצרות הקתולית על ידי מאמיניו.
  2. הפילוג הנסטוריאני: הנסטוריאנים הוכרזו כמינים בועידת אפסוס ב-431, נרדפו וחלקם, המאורגנים בכנסייה האשורית ובכנסייה הכלדית שרדו רק בזכות כך שחיו בשטחי איראן של ימינו, מקום בו לכנסייה הקתולית לא הייתה דריסת רגל. המאבק היה בעיקר בין נסטוריוס לקירילוס על טבעו של ישו. נסטוריוס טען כי לישו היה טבע אנושי ובנוסף הייתה לו השראה אנושית ואלו קירילוס טען שלישו היה טבע אלוהי בגוף שלבש טבע אנושי.
  3. הפלגיאנים: גם הפלאגיאנים, שהאמינו כי האדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, הוקעו בוועידת אפסוס כמינים ולא שרדו.
  4. הפילוג המונופזיטי: הפילוג בין המונופיזיטים שפרשו או הוצאו מהזרם הדיאופיזיטי אחרי ועידת כלקדון ב-451 אחרי ויכוח שמיצגיו היו אויטיכס שטען שלישו היה רק טבע אלוהי (מונו = אחד) ולאו הגדול שטען שלישו היו שני טבעים, טבע אנושי וטבע אלוהי, טבעים אלו אינם נבדלים זה מזה ולא התאחדו לטבע אחד. המונופזיטים התפלגו לזרמים שונים המכונים נצרות אוריינטלית וכן למיאפיזיטים ומונותליטים שקיבלו את דעתו של קירילוס האלכסנדרוני, שני זרמים אלו נמוגו ואף המארונים נטשו את הגישה המונותליטית.
  5. ב-1054 היה הפילוג הגדול בין הכנסייה המערבית (הקתולית) לבין הכנסייה המזרחית (האורתודוקסית)
  6. במאה ה-16 התרחש הפילוג בין הכנסייה הקתולית לפרוטסטנטית. במקביל לרפורמציה במערב היו כנסיות מזרחיות (הכנסיות האוניאטיות) שחזרו וקיבלו על עצמן את חסות האפיפיור.

זרמים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלגים נוצריים עיקריים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות הנצרות וגידול האוכלוסייה ב"עולם השלישי" יצרו מצב שבו רוב האוכלוסייה הנוצרית רחוקה ממרכזי הממסד הדתי. מרכזה של הכנסייה הרומית-קתולית, למשל, הוא ברומא, אף על-פי שרוב מאמיניה חיים בדרום אמריקה ובפיליפינים. בנוסף, אירופה עברה בשתי המאות האחרונות תהליך מואץ של חילון, ובמזרח התיכון הוקמו מדינות מוסלמיות (ארצות ערב, טורקיה) ומדינה יהודית (ישראל), כך שמרכזי הנצרות המסורתיים והגדולים נמצאים באזורים חילוניים (גם אם בעלי מסורת נוצרית) או באזורים שאינם נוצריים כלל. אלה הן סוגיות שנמצאות במוקד הדיונים על עתיד הנצרות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P christ2.png

פורטל הנצרות הוא שער לכל הנושאים הקשורים בדת הנוצרית. הפורטל מציג את תחומי הדת בהם הדמויות בתאולוגיה הנוצרית, זרמים בנצרות, ההיסטוריה של הנצרות, אישים ועוד.


Office-book.svg ספר: נצרות
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
  • אהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש, מידע בסיסי ללומד ולמטייל, תל אביב : צ’ריקובר, 1997.
  • מדריך לאתרים נוצריים בישראל, ירושלים : הוצאת אריאל.
מחקרים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Major Religions of the World Ranked by Number of Adherents
  2. ^ Robinson, Essential Judaism: A Complete Guide to Beliefs, Customs and Rituals, p. 229.
  3. ^ Esler. The Early Christian World. p. 157f.
  4. ^ [1] מופיע בשם "ישוע" בברית החדשה
  5. ^ 33.2% of 6.7 billion world population (under the section 'People') World. CIA world facts.
  6. ^ The List: The World’s Fastest-Growing Religions. foreignpolicy.com (2007-03). אוחזר ב־2010-01-04.
  7. ^ Major Religions Ranked by Size. Adherents.com. אוחזר ב־2009-05-05.
  8. ^ Cambridge University Historical Series, An Essay on Western Civilization in Its Economic Aspects , p.40:Hebraism, like Hellenism, has been an all-important factor in the development of Western Civilization; Judaism, as the precursor of Christianity, has indirectly had had much to do with shaping the ideals and morality of western nations since the christian era.
  9. ^ Caltron J.H Hayas, Christianity and Western Civilization (1953),Stanford University Press, p.2:That certain distinctive features of our Western civilization — the civilization of western Europe and of America— have been shaped chiefly by Judaeo - Graeco - Christianity, Catholic and Protestant.
  10. ^ Horst Hutter‏, University of New York, Shaping the Future: Nietzsche's New Regime of the Soul And Its Ascetic Practices (2004), p.111:three mighty founders of Western culture, namely Socrates, Jesus, and Plato.
  11. ^ Fred Reinhard Dallmayr‏, Dialogue Among Civilizations: Some Exemplary Voices (2004), p.22: Western civilization is also sometimes described as "Christian" or "Judaeo- Christian" civilization.
  12. ^ ראו למשל באהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש
  13. ^ משפט המילניום - על משפטו של ישו בספרו של השופט חיים כהן, מאמר מאת ארז חסון, באתר הפרקליט הצבאי הראשי)
  14. ^ סכיזמה היא ביטוי שבו מכנה הכנסייה הקתולית כל מקרה בו נותקו יחסים עם פטריארך ביזנטי כלשהו, מסיבה כלשהי. הסכיזמה היא הפילוג בין שתי הכנסיות ב-1054
  15. ^ christianity and eduction
  16. ^ christianity and science
  17. ^ Are Christians "Anti-Science?"
  18. ^ Wright, Jonathan (2004). The Jesuits, 189. 
  19. ^ Weber, Max "The Protestant Ethic and The Spirit of Capitalism" (Penguin Books, 2002) translated by Peter Baehr and Gordon C. Wells
  20. ^ BiBle and Law
  21. ^ chruch and law
  22. ^ Cleanliness WHY IS IT IMPORTANT?
  23. ^ Rémi Brague, Assyrians contributions to the Islamic civilization
  24. ^ Religious Affiliation of History's 100 Most Influential People