תקנת השבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקנת השבים - עיקרון במשפט העברי, לפיו יש להקל על עבריין המעוניין לשוב בו מדרכו הרעה. העיקרון היווה בסיס לחקיקה במדינת ישראל.

היישום הבולט ביותר של תקנת השבים בדין העברי הוא הקביעה של חכמים כי גזלן רשאי להשיב כסף במקום להשיב את החפץ הגזול עצמו כדין התורה, במקרים שבהם החזרת הגזילה לבעליה תגרום לנזק כספי גדול בהרבה משווי הגזלה. למשל, כאשר נגזלה קורה ונבנה בה בניין, אין לדרוש שהבניין כולו יפורק על מנת להשיב את הגזלה, דבר שיקשה מאוד על הגזלן לחזור בתשובה.[1]

הקלה נוספת שתקנו חכמים כדי להקל על הגזלן לשוב בתשובה היא שלא להסכים לקבל תשלום עבור גזלה שכבר אינה קיימת ולא ניתן להשיבה.[2] תקנות השבים נוגעות לגזלנים, אשר נטלו בכח ובפרהסיה ולא לגנבים אשר נטלו בסתר.

על פתיחת הדלת לשבים כתב לפני כאלף שנים רב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא:

Cquote2.svg

שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור, וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם; ובני אדם, אף על פי שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר - מקבלין אותו.

Cquote3.svg

באופן כללי, תקנת השבים אינה חלה על קרקע, ובכל מקרה על הגזלן להשיב את הקרקע שגזל.

תקנת השבים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1981 חוקקה הכנסת את "חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים" בהשפעת העיקרון העברי.

לפי החוק, הקובע את דרכי ניהול המרשם הפלילי, אחרי פרק זמן של כמה שנים מתום המאסר מתיישנת העבירה, והמשטרה לא תיתן כל פרטים עליה לגופים זרים, אם כי עדיין הם יכולים להינתן לרבות מרשויות המדינה (למשל לצורך בדיקת מיועדים לשירות ביטחון, לוועדת חקירה, לפסיכיאטר מחוזי, לנציבות שירות המדינה, לסיווג ביטחוני ולאינטרפול). העבירה לא תקשה על אדם לזכות במכרז או בכהונה ציבורית, אלא אם כן הודה בהרשעה ביוזמתו. אחר תקופת ההתיישנות אין אדם חייב לענות בכנות לשאלה המתייחסת להרשעה ונשאלת בידי מי שאינו זכאי לקבל מידע מהמשטרה אודותיה. מי שעבירתו התיישנה זכאי לתעודת יושר.

תקופות ההתיישנות הן:

  • במאסר עד שנה אחת - התקופה שהוטלה ועוד שבע שנים מיום פסק הדין או ההחלטה.
  • במאסר עד חמש שנים - התקופה שהוטלה ועוד עשר שנים מיום פסק הדין או ההחלטה.
  • במאסר ארוך יותר החישוב משתנה, ובכל מקרה לא תהיה התקופה ארוכה מחמש עשרה שנה מיום פסק הדין או ההחלטה.

אין התיישנות על עבירות שעונשן מוות או מאסר עולם או מאסר עשרים שנה והוטל עונש בפועל של מעל עשר שנים.

בנאשם קטין תקופות ההתיישנות קצרות במידה משמעותית.

כעבור עשר שנים מההתיישנות מגיע זמן המחיקה. מי שעבירתו נמחקה רשאי להצהיר בכל עניין שמעולם לא הורשע בפלילים, ומשום בחינה חוקית לא ניתן להתחשב בהרשעתו. עם זאת, היא עדיין יכולה להילקח בחשבון לצורכי מינוי לתפקיד נשיא המדינה, שופט, בכיר בבנק ישראל או מינויים אחרים בדרגת סיווג עליונה. ההבדל בין התיישנות לבין מחיקה הוא, אם כן, ברשימת הזכאים לקבל מידע על העבירה, שבמקרה של עבירה שנמחקה היא מצומצמת ביותר.

צבירת הזמן להתיישנות ולמחיקה מותנית בשמירה על גיליון הרשעות נקי מתום המאסר. נשיא המדינה רשאי לקצר את תקופות ההתיישנות והמחיקה. אם החליט לבטל את ההרשעה, הרי העבירה כאילו נמחקה.

בג"ץ הטעים שגם מחיקה אינה מונעת לחלוטין לקיחה בחשבון של העבירה, ופסל את מינויו של יוסי גינוסר לתפקיד ציבורי.[3] בהמשך, בוטל מינויו של אהוד יתום לתפקיד ראש המטה למלחמה בטרור בשל חלקו בפרשת קו 300, למרות שעברו מעל 17 שנה מביצוע העבירה.[4] דבר זה עומד בקנה אחד עם החוק המאפשר להתחשב בקיומן של עבירות שנמחקו, כאשר מדובר במינויים ממשלתיים בדרגת הסיווג הגבוהה ביותר.

לעומת זאת, קבע בית המשפט העליון בדעת רוב בניגוד לדעתו החולקת של מישאל חשין, שאין לפסול אדם מלהיות עורך דין על סמך עבירות שהתיישנו, אלא אם האדם ויתר במודע על תוצאות ההתיישנות ובמוסרו את המידע על ההרשעה ידע שזכותו שלא למוסרה.‏[5] עם זאת, השופטים נחלקו לגבי המצב הראוי. השופטת דליה דורנר טענה שתקנת השבים ראוי לה שתחול גם לעניין התקבלות ללשכת עורכי הדין.‏[6] השופטות דורית ביניש ומרים נאור כתבו, לעומת זאת, שלאור חשיבות האמון בעורכי דין, ראוי שהחוק ישונה. גם באנגליה ובארצות הברית התיישנות אינה חלה, לפחות באופן חלקי, לעניין עבודה בעריכת דין.‏[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחום רקובר, תקנת השבים: עבריין שריצה את עונשו, הוצאת ספרית המשפט העברי, 2007

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"ם, נזיקין, פרק א', ד
  2. ^ רמב"ם, נזיקין, פרק א',יג
  3. ^ בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2 אייזנברג)
  4. ^ בג"ץ 4668/01
  5. ^ 5.0 5.1 דנ"פ 9384/01, סעיף 36 לחוות דעתה של דורית ביניש
  6. ^ על"ע 3761/00