משנה תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מהדורת מפעל משנה תורה של הספר, בנוסח מדויק ובכרך אחד

משנה תורה (ניתן: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה. החיבור פסקני ואינו מותיר מקום לדיונים, וכן אין בו מקורות הלכתיים לפסקים המופיעים בו; עובדה זו הביאה כמה תלמידי חכמים לחבר חיבורים אודות מקורותיו המשוערים של הרמב"ם לפסקיו. בנוסף לחיבורים אלו, נכתבו סביב הספר חיבורים למדניים ומחקריים רבים, והוא אחד מספרי ההלכה הנחקרים ביותר, הן על ידי החכמים המסורתיים והן על ידי חוקרים מודרניים.

שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם קרא לספרו בשם 'משנה תורה', לדבריו: "לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" (הקדמה למשנה תורה). גדולי ישראל, ובייחוד הראב"ד, נרתעו משמו הנועז של הספר כשני לתורה. הראב"ד מתח על הספר ביקורת חריפה, ובין השאר על שם הספר. טענתו הייתה שיומרני מצדו של הרמב"ם להחליף את כל הספרים שקדמו לו. מסיבה זו, נפוץ יותר השימוש בכינוי הנוסף של הספר - היד החזקה על שם ארבעה עשר (י"ד) הספרים הכלולים בו, וכשמו של הפסוק האחרון בתורה "ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

כתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד במהלך חיבורו של פירוש המשנה, החל הרמב"ם בכתיבת ספר המצוותערבית), כמפתח ותוכנית ל"משנה תורה" (שנכתב בעברית). הרמב"ם עסק כעשר שנים בחיבור ה"משנה תורה", מתחילת שנת 1167 (ד'תתקכ"ח) עד שנת 1177 (ד'תתקל"ז). בשלהי 1178 (ד'תתקל"ח) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי, וכתב את ההקדמה לחיבורו.‏[1] העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). עם יציאתו של הספר לאור הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם יציאת הדפוס, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. חלקם נותרו בו עד ימינו (ראו בהמשך על המהדורות המתוקנות החדישות).

מתודולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבור זה קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות של התורה שבעל פה מכל מקורות ספרות חז"ל: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה, בעברית משנאית (פחות או יותר), מדויקת ובהירה. הוא הכריע בסוגיות תלמודיות ובמחלוקות הגאונים, והציג את הכרעתו לרוב בלי הזכרת השיטות האחרות. במקומות אחדים נראה שהבנתו את סוגיית התלמוד (ונוסחה) היו שונים בתכלית מן המסורת המקובלת כיום (המבוססת על פירושי רש"י ובעלי התוספות). עיקר חידושו היה בקיבוץ ההלכות שלא בסדר התלמוד דווקא, באופן שיטתי ותמציתי, לפי חלוקה ראשית ("ספרים") ומשנית ("הלכות"), שמקצתן נסמך על המונוגרפיות של הגאונים וחלקן מקורי. עד לכתיבת חיבור זה היו ספרי ההלכה העיקריים (הרי"ף וחיבורי הגאונים) ספרי ליקוט של גמרות, הרמב"ם היה הראשון שכתב ספר הלכה שהוא חיבור ערוך עצמאי. בחיבור זה הרמב"ם הקיף כמעט את כל עולם ההלכה שהצטבר עד ימיו, כולל מצוות שאינן רלוונטיות לתקופת העדר המקדש ואי-ישיבת עם ישראל בארצו, לשבטיו. זאת, בניגוד לרוב ספרי ההלכה, שנכתבו על ההלכות הנהוגות בזמן הגלות בלבד ("הזמן הזה"). מפעל כתיבה אדיר זה דרש לא רק ידע בכל מכמני התלמודים, אלא בעיקר הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים).

כאמור, ההלכות במשנה תורה מסודרות על פי סדר שיטתי, אך מקורותיהן בספרות-חז"ל מפוזרים בחיבורים רבים. במשנה תורה לא כתב הרמב"ם את מקורותיו, אלא הביא הלכה פסוקה בלבד. סיפור מאלף מובא באיגרת אישית‏[2], שבה הוא מֵצר על כך.

Cquote2.svg

בא אליי הדיין החסיד וקונטרס מן החיבור בידו, יש בו הלכות רוצח מספר נזיקין, והראה לי הלכה אחת, אמר לי: קרא זו. קראתי אותה. אמרתי לו: מה ספק יש בזו? אמר לי: באיזה מקום נאמרו דברים אלו? אמרתי לו: במקומן, או באלו הן הגולין או בסנהדרין בדיני רוצח. אמר לי: כבר חזרתי על הכול ולא מצאתי. אמרתי לו: שמא בירושלמי? אמר לי: בקשתי ולא מצאתי, לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה, ואמרתי לו: אני זוכר שבמקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו. הוצאתי גיטין וחיפשתי ולא מצאתי. תמהתי ונבהלתי ואמרתי: היכן נאמרו דברים אלו? הנח עתה עד שאזכור מקומן. הוא יצא, ואני נזכרתי. שלחתי שליח והחזרתיו, והראיתי לו הדברים מפורשין בגמרא יבמות אגב גררא. תמה והלך. וכן תמיד אני בצער מזה שיבוא השואל וישאל: היכן נאמרו דברים אלו? ... ואם כך אירע לי ואני המחבר, מה יארע לשאר בני אדם?

Cquote3.svg

בהמשך האיגרת מודיע הרמב"ם שהחליט לציין את המקורות הלא-סדירים של ההלכות; קרי - אם המקור להלכה איננו במסכת העוסקת בנושא. לגבי מקורות במסכת העוסקת בנושא סבור הרמב"ם שאין צורך לציין מקור, כי הבא לברר מקורה של הלכה צריך להיות בקי במסכתות הרלוונטיות. למרות כוונות אלה, הרמב"ם לא הספיק לבצע משימה זו.

רבים מ"נושאי הכלים ל"משנה תורה" עוסקים בחשיפת מקורותיו של הרמב"ם. עד ימינו ממשיכים להתפרסם ספרים ומאמרים התרים אחר מקורות תלמודיים לפסיקות תמוהות של הרמב"ם.

מבנה החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת ספרי כיס מבוארת בהוצאת מפעל משנה תורה

חיבור משנה תורה מורכב מהקדמה ולאחריה ארבעה עשר חלקים ("ספרים").

  1. הקדמת החיבור: הכוללת פתיחת המחבר על שלשלת המסורת והצורך בספר, רשימת מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וכותרות ארבעה עשר ה"ספרים" וה"הלכות" הכלולות בכל אחד מהם.
  2. ספר המדע: הלכות יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תלמוד תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, הלכות תשובה.
  3. ספר אהבה: הלכות קריאת שמע, הלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות ברכות, הלכות מילה, סדר התפילה.
  4. ספר זמנים: הלכות שבת, הלכות ערובין, הלכות שביתת עשור, הלכות שביתת יום טוב, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר, סוכה ולולב, הלכות שקלים, הלכות קידוש החודש, הלכות תעניות, הלכות מגילה וחנוכה.
  5. ספר נשים: הלכות אישות, הלכות גירושין, הלכות ייבום וחליצה, הלכות נערה בתולה, הלכות שׂוטה.
  6. ספר קדושה: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות, הלכות שחיטה.
  7. ספר הפלאה: הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות, הלכות ערכים וחרמים.
  8. ספר זרעים: הלכות כלאיים, הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, הלכות שמיטה ויובל.
  9. ספר עבודה: הלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, הלכות ביאת המקדש, הלכות איסורי מזבח, הלכות מעשה הקרבנות, הלכות תמידין ומוספין, הלכות פסולי המוקדשין, הלכות עבודת יום הכיפורים, הלכות מעילה.
  10. ספר קרבנות: הלכות קרבן פסח, הלכות חגיגה, הלכות בכורות, הלכות שגגות, הלכות מחוסרי כפרה, הלכות תמורה.
  11. ספר טהרה: הלכות טומאת מת, הלכות פרה אדומה, הלכות טומאת צרעת, הלכות מטמאי משכב ומושב, הלכות שאר אבות הטומאות, הלכות טומאת אוכלין, הלכות כלים, הלכות מקוות.
  12. ספר נזיקין: הלכות נזקי ממון, הלכות גניבה, הלכות גזילה ואבידה, הלכות חובל ומזיק, הלכות רוצח ושמירת נפש.
  13. ספר קניין: הלכות מכירה, הלכות זכייה ומתנה, הלכות שכנים, הלכות שלוחין ושותפין, הלכות עבדים.
  14. ספר משפטים: הלכות שכירות, הלכות שאלה ופיקדון, הלכות מלווה ולווה, הלכות טוען ונטען, הלכות נחלות.
  15. ספר שופטים: הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, הלכות עדות, הלכות ממרים, הלכות אבל, הלכות מלכים ומלחמות.

מטרת הספר על פי הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמה לחיבור כותב הרמב"ם: "ובזמן הזה תכפו צרות יתרות, ודחקה שעה את הכול, ואבדה חכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתתרה; לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחיברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר... ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בירב מיימון הספרדי... וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה: כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול, בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו...עד שיהיו כל הדינין גלוויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד... לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם."

ההתנגדות לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד ההתלהבות לה זכה הספר, הוא נתקל גם בהתנגדויות חריפות; מיד עם פרסומו, קמו על "משנה תורה" עוררים, בעיקר בשל העובדה שלא כתב בו את מקורותיו, כנוהג המקובל. ביקורת מסוג אחר נשמעה ב"פולמוסי הרמב"ם", שכוונה בעיקר נגד ספרו הפילוסופי "מורה הנבוכים", אך כללה גם את "ספר המדע" - חלקו הראשון של משנה תורה.

טיעוני המבקרים היו:

  • הרמב"ם לא ציין את המקור להלכות שכתב. ללא ידיעת המקור, טענו כלפיו, איך נקבל את פסיקתך? ואכן, הלכות רבות בספר מבוססות על החלטות של הרמב"ם שמקורן לא ברור: החל מסוגיות נידחות בתלמוד הירושלמי, ועד פסיקות המבוססות על דברי גאונים. חלק מן המקורות שהיו לפניו אבד, ובחלקם היו לו גרסאות השונות ממה שהכירו מתנגדיו (בעיקר באשכנז ובצרפת).
  • הרמב"ם מציג את ספרו כספר פסיקה המקיף את כל התורה שבעל פה - מתמצת ומסכם את כולה לספר אחד, כך שלא ילמדו יותר את כל התורה שבע"פ אלא רק את ספרו (כפי שהובא לעיל: "כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה... לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה - לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם") ומכאן שמו - משנה תורה. הוא השמיט את חילוקי-הדעות ומשא-ומתן שקדם לפסיקה, ובדרך-כלל איננו מנמק את הכרעותיו. לדברי מתנגדיו גישה זו עלולה להטעות את הציבור, כאילו דעתו היא הדעה היחידה והמחייבת (ייתכן שלכך אכן התכוון הרמב"ם). גם בקהילות שפסיקתו של הרמב"ם התקבלה כבלעדית, לימוד הספר לא הצליח להחליף את העיסוק במשנה ובתלמוד.
  • בחלק מתפוצות-ישראל השתרשה מסורת-פסיקה שונה, ואלו לא היו נכונים לוותר עליה. עוד בימי חיי הרמב"ם כתב הראב"ד סדרת הסתייגויות ("השגות") על משנה תורה, בהן חלק בחריפות על הרמב"ם והזכיר עמדות אחרות. אמנם ברוב המקומות הוא מסכים עם הרמב"ם.
  • שיטתו של הרמב"ם עוררה כעס רב, בעיקר מצד מנהיגים שלא קיבלו את סמכותו האישית (ראשי הישיבות בבבל ובא"י, והמנהיגות המסורתית של אחדות מקהילות מצרים).

מקומו של משנה תורה במסורת הלימוד והפסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההתנגדות שעורר הספר הוא הפך להיות ספר ההלכה המוסמך ביותר, (ביהדות תימן, יהדות מצרים וכן בכמה קהילות בספרד הוא היה ספר ההלכה הבלעדי). השפעתו העיקרית היא דרך חיבור הפסיקה המקובל - השולחן ערוך של רבי יוסף קארו, שהושתת על חיבור בעל הטורים, שהעמיד את פסיקתו על הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש. ובכל מקום של חילוקי-דעות פסק כשניים מהם נגד היחיד. ב"הלכות הנוהגות בארץ" (סדרים זרעים, קדשים וטהרות וביניהם, תרומות ומעשרות, כלאים ושמיטה), נחשב משנה תורה כמקור הלכתי ראשון במעלה וכמעט יחידאי, מפני שכמעט אין פוסקים נוספים שעסקו בכך.

עם זאת ששולחן ערוך התקבל כספר הלכה ראשון במעלה, זוהרו של המשנה תורה לא עומעם, והוא נשאר במרכזו של הדיון התלמודי. במיוחד הוא מהווה אתגר מתמיד מול החריפים שבלומדי התלמוד, ובפרט שיטת בריסק. אלו המשיכו (וממשיכים) לנסות ולשחזר את תובנותיו בסוגיות התלמוד גם הסתירות (האמיתיות והמדומות) שבו מהוות מקור לא-אכזב לחידושי מושגים הלכתיים. במצבים רבים נאלצים תלמידי החכמים להגיע למסקנה שכנראה הרמב"ם חזר בו. המחקר המדעי מקבל טענה זו רק אם יש לה סימוכין בכתבי-היד של משנה תורה, בכתבי היד של פירוש המשניות שלו, בתשובותיו ההלכתיות ובכתבי בנו - רבי אברהם בן הרמב"ם.

במאה העשרים הראי"ה קוק חשב כי חשוב לשלב בפורמט של התלמודים את פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך בצידי הדף, ואף עסק בכך רבות. מאוחר יותר הוקם לשם כך מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.

בדור האחרון תיקן הרבי מלובביץ' את "הרמב"ם היומי" - לימוד יומי במשנה תורה. הוא קבע שלושה מסלולי לימוד לבחירה - שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום, או חלוקה יומית של ספר המצוות של הרמב"ם, לימוד המומלץ לנשים.

מחקר נוסחאות משנה תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסח משנה תורה נפלו במהלך השנים שיבושים רבים: הן בנוסח ההלכות, הן באיורים (מפת א"י וצורות המקדש וכליו) והן בחלוקת ההלכות. מקורות השינוי היו טעויות העתקה שנתקבעו בדפוס, עריכה מסוימת על ידי מעתיקים שונים ש"תיקנו" את הנוסח לזה הראוי לפי דעתם (למשל ב"נוסח תפילות כל השנה" ובנוסח הגדה של פסח), והצנזורה הנוצרית, ששינתה מהנוסח המקורי, בעיקר בפרק יא בהלכות מלכים ומלחמותיהם (על ימות המשיח). אם נוסיף לכך את העובדה כי הרמב"ם תיקן מספר פעמים את הנוסח בעצמו, נמצא שבמקומות רבים, הנוסח הקיים בפנינו אינו משקף את הנוסח הסופי שיצא מתחת ידי הרמב"ם. ייתכן שגם פעלה צנזורה עצמית, בעיקר בהחלפת "גויים" ב"עובדי כוכבים ומזלות" (עכו"ם).

כדי לברר את הנוסח המדויק נעזרים החוקרים בכתבי יד עתיקים ובשרידי דפוסים ספרדיים מלפני הגירוש. הרב יצחק שילת הביע דעתו שכתבי היד המזרחיים צריכים להיחשב ראשונים בבירור נוסחים, שכן באזור סוריה וארץ ישראל הסתובב כתב ידו של הרמב"ם עצמו, וסופרים רבים באזור זה בדקו את נוסחאותיהם לפיו. במיוחד יש לציין את כתב יד הוטינגטון 80 (Bodleian Libraries, MS. Huntington 80) לספרי מדע ואהבה. שבסיומו נרשם: "הוגה מספרי אני משה ברבי מימון זצ"ל". כתב יד זה, המצוי כיום בספרייה הבודליינית של אוניברסיטת אוקספורד פורסם בידי הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין בשם: "הנוסח המוגה והעיקרי". ענף מיוחד במחקר תולדות הנוסח, מספקים כעשרים דפי-טיוטה של משנה תורה (כולם מ"ספר משפטים", מחוץ לשניים מ"ספר נזיקין"), שנמצאו בגניזה הקאהירית. ראו בסוף משנה תורה מהדורת שולזינגר ניו יורק תש"ז (תעתיק מ' לוצקי ופרשנות כנראה של הרב מנחם מנדל כשר) ובמעליות כ"ה עמ' 11-21.

מהדורות מדויקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז מחצית המאה ה-20 קיימות חמש מהדורות של החיבור כולו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים, ועוד כמה של חלקים ממנו:

  • מוסד הרב קוק הוציא מהדורה של ספר המדע על פי דפוס קושטא רס"ט, עם שינויי נוסחאות מכתבי יד (מהדורה זו התקבלה בביקורת חריפה).
  • מהדורתו של הרב יוסף קאפח - מהדורה שבה נוסח הפנים מתבסס רק על כתבי היד התימניים שהיו ברשות הרב קאפח. כן נוסף בה פירושו של הרב קאפח, הכולל גם קיצור תמציתי של הסוגיות שנדונו על ידי מפרשי הרמב"ם במרוצת הדורות.
  • מהדורת שבתי פרנקל - מהדורה הכוללת גם את "נושאי הכלים" הקלאסיים, ושבה נערך בירור נוסחאות מכמה כתבי יד, וכוללת "ילקוט שינויי נוסחאות" מפורט. עורכי המהדורה נמנעו לעתים מלקבוע את נוסח כתבי היד בפנים הספר, אם לא היה לו בסיס באחד מן הדפוסים, גם כאשר הרמב"ם עצמו מעיד עליו בתשובותיו. למהדורה נוסף גם מפתח מפורט לפרשנים מכל התקופות שדנו בדברי הרמב"ם (תוך השמטה מכוונת של כמה פרשנים, כגון הרב קוק או הרבי מלובביץ').
  • מהדורת "יד פשוטה" של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' - מהדורה המתבססת בדרך כלל על כתב יד אחד (ולעתים שניים או שלושה), בדרך כלל ללא ניסיון לבירור נוסחאות מעבר לכך. בתוספת פירוש מקורי למשנה תורה. עד כה נדפס כמחצית מהחיבור.
  • מהדורת "משנה תורה מדויק" של הרב יצחק שילת - מהדורה ובה נוסח הדפוסים הנפוצים מסודר כנגד הנוסח המתוקן, המבוסס על כתבי יד מזרחיים ותימניים. עד כה נדפסו שישה כרכים. בניגוד למהדירים הרואים בכתבי היד התימניים את המדויקים ביותר (בראשם מהדורת הרב קאפח), הרב שילת מבכר על פניהם את כתבי היד המזרחיים, בטענה שהם נכתבו בסמוך למקומו ולתקופתו של הרמב"ם.
  • מהדורת אינטרנט של מכון ממרא, על פי רוב מספרי של כתבי יד תימן (אלו המובאים במהדורות פרנקל וקאפח).
  • מהדורה של משנה תורה כולו בכרך אחד, המכילה בנוסח הפנים שלה את המהדורות המבוססות על כתבי היד המדויקים, בעיקר על פי מהדורת הרב קאפח וכתבי יהודי תימן, מבית מפעל משנה תורה (מכונה גם 'מהדורת מקבילי', כשמו של העורך הראשי). המהדורה מכילה חילופי נוסח משמעותיים בלבד מהמהדורות המובילות, ומפתחות רבים. בתמוז תשס"ח יצאה לאור מהדורה שנייה, מתוקנת מנוקדת ומפוסקת, ובפורמט קטן יותר מהראשונה.
  • מהדורה של מכון הנשר הגדול בעריכת האדמו"ר מבוסטון, ר' מאיר אלטר הלוי, עם פירוש המאיר, מיוסד על שיעורי רבי מיכל זילבר.

פרשנים קלאסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נושאי כליו של הרמב"ם

לספר משנה תורה ישנם פרשנים רבים, אולם ישנם כמה פרשנים הנחשבים כקלאסיים, שנדפסים עמו בדרך כלל ברוב המהדורות:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרופסור הרב יצחק טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב"ם Flag of the United States.svg =הוצאת אוניברסיטת ייל, 1980, Flag of Israel.svg =הוצאת מגנס, 1991
  • יוסף ויכלדר "משנה תורה או היד החזקה ?!", המבשר תורני, ג אלול תש"ע

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי יד

מהדורות אינטרנט וספרים סרוקים

מאמרים וכתבות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהקדמה לחיבורו כותב הרמב"ם "... ועד זמן זה, שהוא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן." (הקדמת למשנה תורה להרמב"ם, לט). שנת 1,108 לחורבן (שהתרחש בשנת 70 לספירה) היא שנת 1178 לספירה.
  2. ^ הרב יצחק שילת, איגרות הרמב"ם, חלק ב, עמ' תמד-תמה, הוצאת מעליות. וכן: ר"י טברסקי, מבוא למשנה תורה להרמב"ם, ירושלים תשנ"א, עמ' 30.