תלמוד בבלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספרות חז"ל

מדרש

תלמוד בבלי
תלמוד ירושלמי

סדרת ספרי התלמוד הבבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (המאה ה-2), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות.

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא" מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למִגְמר-ללמוד), יש חוקרים האומרים שמילה זו החליפה בכתוב את המילה "תלמוד" כדי להטעות את הצנזורה הנוצרית. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן הגאונים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש.

[עריכה] תוכן התלמוד

התלמוד הבבלי נבנה כביאור והרחבה לששת סדרי המשנה, ושפתו היא שילוב של עברית (לשון חז"ל) וארמית בבלית. יוצאים מן הכלל, הם סדר זרעים וסדר טהרות שלהם אין תלמוד בבלי, למעט מסכת ברכות (מסדר זרעים) ומסכת נידה (מסדר טהרות). רש"י מסביר שגופי הלכות אלו עסקו בסוגיות הקשורות למצוות התלויות בארץ, ולכן האמוראים בבבל לא עסקו בהן באופן רציף.

התלמוד הבבלי כולל בתוכו דברי חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל מהתקופה שאחרי חתימת המשנה דהיינו מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5. חכמים אלו מכונים "אמוראים".

בנוסף מצויים בו קטעי עריכה וקישור ("סתמא דגמרא") שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים עלומי שם הקרואים סבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות חיצוניות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה המכונות "ברייתות" (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול ובמהדורות השגרתיות - שבו נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים - הוא מודפס ב-20 כרכים. במהדורת וילנא של התלמוד הבבלי יש 2,711 דפים.

[עריכה] הדיאלקטיקה התלמודית

בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מהיכן נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.

לעתים יסיק התלמוד שיש צורך לסרס את המשנה ממשמעותו הפשטנית על ידי הוספה או חיסור דמיוני בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה פילוסופית סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.

הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" (קשה) או "תיובתא".

התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני.

[עריכה] אגדה בתלמוד

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. חלקם מעוררים חוסר נוחות ופליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטוריוגרפית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

חלוקות הדעות בין הפרשנים האורתודקסיים איזו מידת סמכות יש לאגדות, כאשר יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל, ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין להן את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.

לעתים באים דברי אגדה להטעים עיקרון הלכתי. דוגמה מובהקת לכך נותנת סוגיית תנורו של עכנאי. הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות שהיו נפוצות בקשר ללימודי האגדות בתלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמדנו מסר עמוק בהבאת אגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

[עריכה] שדים קמיעות ולחשים

תופעת השדים או הלחשים מועלות ונידונות פעמים רבות לאורך התלמוד, ואף כמה וכמה הלכות יסודן בתלמוד בעקבות השדים. כמו כן מרחיב התלמוד בדרכים להתחקות או להתגונן מפניהם. גם בתופעת הקמיעות דן התלמוד בהרחבה מרובה, למשל - בעקבות המשנה - איך לפענח או לנבא מראש אם הוא קמיע "מומחה" או לא.

בעקבות כך, ידוע הפולמוס אצל הראשונים כמו הרמב"ם ובעקבותיו המאירי, לעומת הראב"ד והסוברים כמותו, בנוגע לשאלה האם התלמוד רק מייצג את האמונות הנפסדות אצל ההמון הפשוט ואינו מתייחס אליהן בשיפוטיות, או שמא יש לפרשן כהודאת התלמוד באמיתתן.

[עריכה] צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד

מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסוקים שונים בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד כגון: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".

פולמוס זה נתן אותותיו בספרי הפרשנים לאורך הדורות, וידועים דברי המאירי - שהם בבחינת פרשנות מקורית ומרחיקת לכת - שאין דברי התלמוד תקפים אלא לאותן אומות העולם עובדי אלילים וכוכבים שלא קיבלו עליהם דת "מוסדית" ומיושבת, שלא כמו הנוצרים וכל שכן המוסלמים, שלא נחשבים לעובדי אלילים.

חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. אך כתבי יד שהתגלו, לוקטו לחיבור שנקרא חיסורי הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, ישו. לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד התנאים, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

[עריכה] עריכת התלמוד וכתיבתו

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

העריכה הסופית של התלמוד הבבלי נעשתה בסוף המאה ה-5 בידי רב אשי, ואחריו בבית מדרשו של רבינא האחרון. גם לאחר העריכה הסופית נעשו שינויי עריכה בידי הסבוראים, אך שינויים אלו מרביתם שינויי סגנון הבהרה וסיכום, ורק מיעוטם תוספות של ממש.

כתיבת התלמוד הבבלי נעשתה בתקופה מאוחרת יותר, כאשר גאוני בבל התבקשו לשלוח אותו למדינות רחוקות כספרד וצפון אפריקה. בידינו ישנן היום כתבי יד שהועתקו (על פי הנכתב בגיליון) מכתבי יד קדומים מאוד - בסביבות שנת 808.

[עריכה] סמכות התלמוד

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

	כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.
-- הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה היה בפרשנות התלמוד - במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיו"ב). התלמוד על פרשניו מכילים תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.

[עריכה] לימוד התלמוד

העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד אחד רש"י ובצד שני בעלי התוספות. בעוד שהתלמוד כתוב בגופן מרובע הפרשנים כתובים בגופן כתב רש"י

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פוריה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. מגמה כמעט הפוכה ניתן למצוא ב"כוללים" שדגש רב יינתן בהם בלימוד ספרי ההלכה (הפסקניים) כמו "שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

[עריכה] עיון או בקיאות?

ערך מורחב – סיני ועוקר הרים

ישנן שתי צורות ללימוד סוגיות תלמודיות. האחת, לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, והשנייה, לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").

ישנה מחלוקת עד כמה צריכה הבקיאות להיות "שטחית" ומקיפה פחות. כך, רוב הישיבות שלומדות גמרא בבקיאות, לומדות אותה עם התוספות. אמנם, כבר המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי. דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי מחוץ לעולם הישיבות הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את הש"ס בתוך שבע שנים ומחצה.

ישנה גם מחלוקת מה צריך להיות המשקל ומה תועלתה של לימוד העיון טרם רכישת היכרות "בקיאותית" ומקיפה יותר של התלמוד. ברוב הישיבות (בפרט הליטאיות), משקל העיון נכבד יותר, למרות התנגדותם המפורשת של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב אויערבך. אמנם בממסד החסידי ניכרת נטייה - לעתים גם העדפה - ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז, וכן את החלטתו של האדמו"ר האחרון של גור, הרב יעקב אריה אלתר, לשנות את השיטה, על ידי ביטול מוחלט של לימוד העיון בישיבות גור, ומתקופה זו לומדים בהן רק בבקיאות. אלו דוגמאות יחידות, ובדרך כלל יש עירוב בין השיטות.