תלמוד בבלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרות חז"ל
Talmud set.JPG
העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד אחד רש"י ובצד שני בעלי התוספות. בעוד שהתלמוד כתוב בגופן מרובע הפרשנים כתובים בגופן כתב רש"י. פורמט זה מקובל כבר למעלה מ-500 שנה מאז דפוס שונצינו

התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (ראשית המאה ה-3), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות.

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה.‏[1] בתקופת הגאונים החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15, עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפה בדפוסי התלמוד המילה "תלמוד" במילה "גמרא". כתוצאה מכך, היטשטש ההבדל בין שתי המילים, והשם "גמרא" לציון החיבור נעשה שגור בציבור הלומדים.

תוכן התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד הבבלי נחתם על ידי רב אשי ורבינא. הוא נבנה כביאור והרחבה לששת סדרי המשנה, ושפתו היא שילוב של עברית (לשון חז"ל) וארמית בבלית. יוצאים מן הכלל הם סדר זרעים וסדר טהרות שלהם אין תלמוד בבלי, למעט מסכת ברכות (מסדר זרעים) ומסכת נידה (מסדר טהרות). רש"י מסביר שגופי הלכות אלו עסקו בסוגיות הקשורות למצוות התלויות בארץ, ולכן האמוראים בבבל לא עסקו בהן באופן רציף.

התלמוד הבבלי כולל את דברי חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל מהתקופה שאחרי חתימת המשנה, דהיינו מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5. חכמים אלו מכונים "אמוראים".

בנוסף מצויים בו קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים תלמידי רבינא ורב אשי סבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות חיצוניות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה המכונות "ברייתות" (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. במהדורת וילנא של התלמוד הבבלי יש 2,711 דפים.

הדיאלקטיקה התלמודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מהיכן נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.

לעתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה פילוסופית סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.

הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" (קשה) או "תיובתא" (תשובה, כלומר הקושיא על השיטה הנידונה אכן משיבה עליה ומפריכה אותה)‏[2].

התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני. את התלמוד כתבו וערכו לקראת סוף תקופת האמוראים שניים מגדולי הדור: רבינא ורב אשי ותלמידיהם.

אגדה בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אגדה (יהדות)

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. חלקם מעוררים חוסר נוחות ופליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

חלוקות הדעות בין הפרשנים איזו מידת סמכות יש לאגדות, כאשר יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין להן את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.

לעתים באים דברי אגדה להטעים עיקרון הלכתי. דוגמה מובהקת לכך נותנת סוגיית תנורו של עכנאי. הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות שהיו נפוצות בקשר ללימודי האגדות בתלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמדנו מסר עמוק בהבאת אגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צנזורה על ספרים עבריים

מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסוקים שונים בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".

חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, ישו (ראו גם ישו ביהדות). לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

הקטעים שצונזרו, שנמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד.

שריפת התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שריפת התלמוד

במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.

מסכתות התלמוד הבבלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי 37 מסכתות, והן: (מספר דפים בסוגריים)

סדר זרעים: ברכות (63)

סדר מועד: שבת (156) | עירובין (104) | פסחים (120) | ראש השנה[3] (34) | יומא (87) | סוכה (55) | ביצה (39) | תענית (30) | מגילה (31) | מועד קטן (28) | חגיגה (26)

סדר נשים: יבמות (121) | כתובות (111) | נדרים (90) | נזיר (65) | סוטה (48) | גיטין (89) | קידושין (81)

סדר נזיקין: בבא קמא (118) | בבא מציעא (118) | בבא בתרא (175) | סנהדרין (112) | מכות (23) | שבועות (48) | עבודה זרה (75) | הוריות (13)

סדר קדשים: זבחים (119) | מנחות (109) | חולין (141) | בכורות (60) | ערכין (33) | תמורה (33) | כריתות (27) | מעילה (21) | תמיד (8)

סדר טהרות: נידה (72)

המסכת הגדולה ביותר בתלמוד הבבלי היא בבא בתרא - 175 דפים והקטנה ביותר היא מסכת תמיד - 8 דפים.

מסכתות הש"ס
זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות
ברכות (63) שבת (156) יבמות (121) בבא קמא (118) זבחים (119) נדה (72)
עירובין (104) כתובות (111) בבא מציעא (118) מנחות (109)
פסחים (120) נדרים (90) בבא בתרא (176) חולין (141)
ראש השנה (34) נזיר (65) סנהדרין (112) בכורות (60)
יומא (87) סוטה (48) מכות (23) ערכין (33)
סוכה (55) גיטין (89) שבועות (48) תמורה (33)
ביצה (39) קידושין (81) עבודה זרה (75) כריתות (27)
תענית (30) הוריות (12) מעילה (21)
מגילה (31) תמיד (8)
מועד קטן (28)
חגיגה (26)

עריכת התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת התלמוד.‏[4] קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רש"ג מזהה אותם עם רבנא (רבינא) בר הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי. ועם בן דורו רב אסי (יוסי/אשי) ראש ישיבת פומבדיתא.

לפי איגרת רב שרירא גאון, רב אסי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת 514. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה".‏[5] תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.‏[6]

העלאה על הכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביר להניח שחלקים מהתלמוד הבבלי הועלו על הכתב בתקופת התנאים והאמוראים עצמם, וייתכן שיש אף חלקים שנכתבו במועד קדום יותר. אולם, יש להבחין בין המתואר לעיל לבין העלאת חיבור התלמוד על הכתב כחיבור שלם וגמור ובנוסח קבוע. מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור.

עדויות כאלו לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה ה-8 לספירה; למעשה, כבר רב שרירא גאון, בן המאה ה-10 לספירה, נשאל באגרתו המפורסמת, איגרת רב שרירא גאון - "כיצד נכתב התלמוד". בדברי הגאונים מוזכר על קיומם של כתבי יד תלמודיים מהמאה ה-8 לספירה.‏[7] סמוך למאה ה-9 נמסר שרב פלטוי גאון "צוה ושלחו לבני ספרד תלמוד ופתרונו". רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה, מוסר על אדם בשם נטרונאי בר חניכאי "שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב". הרמב"ם, בן המאה ה-12, מספר שהגיע לידו ממצרים גוויל כתב יד של התלמוד הדומה לכתבי יד שנכתבו 500 שנה קודם לזמנו (המאה ה-7 לספירה) " שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה"[8]

מעבר לעדויות עקיפות אלו, ישנם בידינו כתבי יד קדומים של התלמוד הבבלי שצוין עליהם תאריך כתיבתם. בכתב יד תימני (אוסף הרב מימון) צוין התאריך (4)538 לבריאה (778 לספירה) כתאריך כתיבתו,‏[9] בכתב יד לנינגרד (על מסכתות כתובות וגיטין) צוין לפי עדות אחת כי הוא נכתב בשנת ד'תתל"ב (1072 לספירה). במסכת כריתות בכתב יד בודלי 2673 צוין התאריך ד'תתפ"ג (1123 לספירה)‏[10] חלק קדשים שבכתב יד פירנצי משנת ד'תתקל"ז (1177 לספירה) הוא כתב היד הקדום ביותר של מסכת שלמה שנקוב בו תאריך. כתב יד מינכן (95) שנכתב בשנת ה' ק"ג (1343) הוא כתב היד השלם היחיד של כל התלמוד הבבלי ששרד עד זמננו.‏[11]

סמכות התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

– הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה היה בפרשנות התלמוד - במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיוצא בזה). התלמוד על פרשניו מכיל תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.

לימוד התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. מגמה כמעט הפוכה ניתן למצוא ב"כוללים", שדגש רב יינתן בהם בלימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו "שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").

דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את הש"ס בתוך שבע שנים ומחצה. לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת, וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות. המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי.

לימוד העיון יכול להיעשות בסגנונות שונים. בעבר הייתה נפוצה שיטת הפלפול, וכיום השיטה המקובלת בישיבות הליטאיות היא שיטת בריסק. ברוב הישיבות הליטאיות, משקל לימוד העיון נכבד ביותר לעומת לימוד הבקיאות, למרות התנגדותם המפורשת של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב אויערבך. בשיטת העיון הקיימת כיום מתמקדים ברוב הישיבות בלימוד כחמש עשרה "מסכתות ישיבתיות" בלבד (מתוך שלושים ושבע): גיטין, קידושין, כתובות, יבמות, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, מכות, נדרים, סנהדרין, שבת, שבועות ופסחים. בישיבות שונות נהוגה שיטת לימוד "אליבא דהלכתא", ובהם העיון אינו מתמקד במסכתות הישיבתיות, אלא בסוגיות עם נפקות הלכתית.

בממסד החסידי ניכרת נטייה - לעתים גם העדפה - ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז, וכן את החלטתו של האדמו"ר האחרון של גור, הרב יעקב אריה אלתר, לשנות את השיטה, על ידי ביטול מוחלט של לימוד העיון בישיבות גור, ומתקופה זו לומדים בהן רק בבקיאות. אלו דוגמאות יחידות, ובדרך כלל יש עירוב בין השיטות.

על מנת להקל על הבנת התלמוד בבלי, יצאו לאור תלמודים מפוסקים ומבוארים. הרב עדין שטיינזלץ הוציא לאור את "ביאור שטיינזלץ", שלא התקבל בציבור הליטאי, עקב הסתייגויות מספר רבנים. לאחר מכן יצא לאור "ביאור שוטנשטיין" (הקרוי על-שם הנדיב שמימן את הדפסת המהדורה), כאשר בתחילה הוא הודפס בשפה האנגלית, ולאחרונה הושלמה הדפסתו גם בשפה העברית. פירוש זה קיבל את ברכתם של הרבנים מכל החוגים, וכיום הינו נפוץ יותר מביאור שטיינזלץ. כמו כן הודפס ביאור מתיבתא של מכון עוז והדר.

תפקידו והשפעתו ההיסטורית של התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודע חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד.‏[12]

התלמוד מהווה אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, החוקים, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה. לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וחכמת העמים בימים ההם.

גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה. בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה". ואכן, בימי הביניים ובמהלך השנים הפך החלק ההלכתי בתלמוד לחומר הלימוד העיקרי בבתי המדרש ובבתי הספר, והפלפולים החריפים שבו הביאו לחידוד השכל, לשכלול כשרון הניתוח ההגיוני, ושמרו את הרוח במתח תמידי. עם זאת, סגנון זה שריכז לתוכו את כל הכוחות הרוחניים של המלמדים והתלמידים, הביאה גם להתפתחות של השכל לכיוון אחד בלבד - עיון בדקדוקי עניות וניסיונות למצא פתרנות דחוקים לסתירות, לעתים קרובות תוך הזנחת העיסוק לגופו של העניין הנידון. התפלפלות למדנית זו של פלפול לשם פלפול כמין ספורט אינטלקטואלי, הרחיקה את הלומדים מעיסוק בחכמה ממשית והסיחה את דעתם מהמחשבה המציאותית.

בנוסף לדיון ההלכתי-אינטלקטואלי שנועד לספק מזון רוחני עבור המוח, מילא החלק האגדתי-תרבותי-פילוסופי של התלמוד תפקיד בהזנת הנפש והתרבות היהודית. האגדה הורתה לעם כללי מוסר נעלים, ניחמה אותו בפורענויותיו, נתנה בו תקווה לימים טובים יותר בעולם הזה ובעולם הבא, שעשעה אותו בסיפורים היסטוריים ודמיוניים והעבירה לו את ענייני העולם בשפה ובדרך מיוחדת.

אך גם השקפת עולם רחבה זו, שביטאה תמיד חיפוש אחר אמת מוסרית, הייתה גדורה בקווים צרים. עם ישראל מתואר בה לרוב כמרכז העולם, כמאמר חז"ל על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - בשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. באגדה רווחת התפיסה שכדי לשמור על קדושתו עם ישראל מוכרח להיות עם לבדד ישכון, גוי קדוש ומובדל מיתר העמים. חזון הנביאים לתיקון כלל האנושות נדחתה כתכלית בלתי מושגת עד לביאת פלאי ימות המשיח, ועד אז על עם ישראל לחיות בהתבדלות במסגרת הדינים המחמירים, בהם הכל צפוי ומתוכנן. עם זאת, להתבדלות זו היה הכרח היסטורי, שכן היא שימשה כחומה בצורה מול הסכנות שאיימו על עם ישראל הן מצד המדינות האליליות והן מצד הנוצריות. המשמעת הדתית המחמירה בתלמוד חיזקה את רוח העם היהודי ושמרה עליו מפני זעזועים שהפילו עמים אחרים, ובכך סייעה בשמירה על היהדות, גם אם במעטפת קשה.

תרגומי התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה העשרים התלמוד תורגם לשפות שונות כמו אנגלית, גרמנית וצרפתית. כיום קיימת גרסה של התלמוד בקוריאנית, שם הוא נחשב לספר עיוני נפוץ.‏[13] ב-2012 הושלם תרגום התלמוד הבבלי במלואו לערבית, שנעשה בידי 90 חוקרים, מהמרכז ללימודי המזרח התיכון בעמאן, ירדן.‏[14][15] לצד התרגום לשפות זרות, החל משנת 1965 נערכו מספר מהדורות המבארות ומתרגמות את התלמוד לעברית מדוברת, כאשר לצד ביאור פשטני למלים, מתווספים ביאורים ואיורים המנגישים את התלמוד לקורא המודרני שאינו תלמיד ישיבה. הניסיון הראשון היה של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) שחיבר את התלמוד שטיינזלץ, כן נפוצות מהדורות התרגום שוטנשטיין של חברת ארטסקרול ומתיבתא של מכון עוז והדר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבוא לתורה שבעל-פה (יחדות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים ועזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חנוך אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב, 1969, עמ' 7-3.
  2. ^ ההבדל בין שני המושגים הוא בעוצמת הדחייה של השיטה הנידונה
  3. ^ לפי הסדר המקורי של מסכתות הש"ס, וכפי שהוא עד היום בששה סדרי משנה, מסכת ראש השנה באה לאחר מסכת ביצה. הסדר המוכר של היום הממקם את ראש השנה לפני יומא החל רק עם הדפסת התלמוד. ראו בערך מסכת ראש השנה.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ה, עמוד ב'
  5. ^ הרב יצחק שילת, בספרו "על הראשונים", משער שעריכת התלמוד החלה בימי רב אשי, בתחילת המאה ה-5.
  6. ^ הרב אברהם אבן דאוד כתב בספר 'הקבלה', שתקופת הסבוראים נסתיימה בשנת 689.
  7. ^ "גמרא דבי רב ישי", "גמרא דכתיבין מן טפי מאתן שנין".
  8. ^ "יש נוסחאות מן התלמוד שכתוב בהן [...] וטעות סופרים היא; [...] וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות [...] והגיע לידי במצריים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגווילים, כמו שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה [...]" (רמב"ם, משנה תורה, ספר משפטים, הלכות מלוה ולוה, פרק ט"ו, הלכה ב (בנוסח תימני: הלכה ד).
  9. ^ התאריך צוין על דברי התלמוד במסכת סנהדרין צז,א.
  10. ^ נדפס בידי שכטר, קיימברידג' 1896.
  11. ^ מהד' מצולמת: ליידן, 1912 [ירושלים 1970] (ראו: דקדוקי סופרים, רבינוביץ לתיאור מורחב)
  12. ^ שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, עמ' רי
  13. ^ צופיה הירשפלד, שני קוריאנים אוחזים, באתר ynet‏, 24 במרץ 2011
  14. ^ איתמר מרילוס, יא-בבא קמא: הערבים לומדים גמרא מתורגמת, באתר ynet‏, 15 במאי 2012
  15. ^ אודות תרגום התלמוד לערבית באתר הספרייה הלאומית