תלמוד בבלי

ספרות חז"ל
מדרש מדרשי הלכה מדרשי אגדה מגילת תענית משנה תוספתא תלמוד תלמוד בבלי תלמוד ירושלמי

העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד אחד רש"י ובצד שני בעלי התוספות. בעוד שהתלמוד כתוב בגופן מרובע הפרשנים כתובים בגופן כתב רש"י.

התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (ראשית המאה ה-3), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות.

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה בארמית הוא "תלמוד" (למִגְמר-ללמוד), מילה זו נהייתה שגורה בציבור הלומדים עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצריים. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן הגאונים, ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש.

תוכן התלמוד

התלמוד הבבלי נחתם על ידי רב אשי ורבינא. הוא נבנה כביאור והרחבה לששת סדרי המשנה, ושפתו היא שילוב של עברית (לשון חז"ל) וארמית בבלית. יוצאים מן הכלל הם סדר זרעים וסדר טהרות שלהם אין תלמוד בבלי, למעט מסכת ברכות (מסדר זרעים) ומסכת נידה (מסדר טהרות). רש"י מסביר שגופי הלכות אלו עסקו בסוגיות הקשורות למצוות התלויות בארץ, ולכן האמוראים בבבל לא עסקו בהן באופן רציף.

התלמוד הבבלי כולל את דברי חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל מהתקופה שאחרי חתימת המשנה, דהיינו מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5. חכמים אלו מכונים "אמוראים".

בנוסף מצויים בו קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים תלמידי רבינא ורב אשי סבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות חיצוניות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה המכונות "ברייתות" (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. במהדורת וילנא של התלמוד הבבלי יש 2,711 דפים.

הדיאלקטיקה התלמודית

בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מהיכן נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.

לעתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה פילוסופית סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.

הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" (קשה) או "תיובתא".

התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני. את התלמוד כתבו וערכו לקראת סוף תקופת האמוראים שניים מגדולי הדור: רבינא ורב אשי ותלמידיהם.

אגדה בתלמוד

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. חלקם מעוררים חוסר נוחות ופליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

חלוקות הדעות בין הפרשנים איזו מידת סמכות יש לאגדות, כאשר יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין להן את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.

לעתים באים דברי אגדה להטעים עיקרון הלכתי. דוגמה מובהקת לכך נותנת סוגיית תנורו של עכנאי. הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות שהיו נפוצות בקשר ללימודי האגדות בתלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמדנו מסר עמוק בהבאת אגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד

ערך מורחב – צנזורה על ספרים עבריים

מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסוקים שונים בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".

חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. אולם, כתבי יד שהתגלו ודפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, ישו (ראו גם ישו ביהדות). לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

עריכת התלמוד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

התלמוד עצמו מציין שרב אשי ורבינא (בר רב הונא) הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת התלמוד.‏ לפי איגרת רב שרירא גאון, רבינא, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת 500. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה".‏ תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.‏

העלאה על הכתב

סביר להניח שחלקים מהתלמוד הבבלי הועלו על הכתב בתקופת התנאים והאמוראים עצמם, וייתכן שיש אף חלקים שנכתבו במועד קדום יותר. אולם, יש להבחין בין המתואר לעיל לבין העלאת חיבור התלמוד על הכתב כחיבור שלם וגמור ובנוסח קבוע. מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור.

עדויות כאלו לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה ה-8 לספירה; למעשה, כבר רב שרירא גאון, בן המאה ה-10 לספירה, נשאל באגרתו המפורסמת, איגרת רב שרירא גאון - "כיצד נכתב התלמוד". בדברי הגאונים מוזכר על קיומם של כתבי יד תלמודיים מהמאה ה-8 לספירה.‏ סמוך למאה ה-9 נמסר שרב פלטוי גאון "צוה ושלחו לבני ספרד תלמוד ופתרונו". רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה, מוסר על אדם בשם נטרונאי בר חניכאי "שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב". הרמב"ם, בן המאה ה-12, מספר שהגיע לידו ממצרים גוויל כתב יד של התלמוד הדומה לכתבי יד שנכתבו 500 שנה קודם לזמנו (המאה ה-7 לספירה) " שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה"‏

מעבר לעדויות עקיפות אלו, ישנם בידינו כתבי יד קדומים של התלמוד הבבלי שצוין עליהם תאריך כתיבתם. בכתב יד תימני (אוסף הרב מימון) צוין התאריך (4)538 לבריאה (778 לספירה) כתאריך כתיבתו,‏ בכתב יד לנינגרד (על מסכתות כתובות וגיטין) צוין לפי עדות אחת כי הוא נכתב בשנת ד'תתל"ב (1072 לספירה). במסכת כריתות בכתב יד בודלי 2673 צוין התאריך ד'תתפ"ג (1123 לספירה)‏ חלק קדשים שבכתב יד פירנצי משנת ד'תתקל"ז (1177 לספירה) הוא כתב היד הקדום ביותר של מסכת שלמה שנקוב בו תאריך. כתב יד מינכן (95) שנכתב בשנת ה' ק"ג (1343) הוא כתב היד השלם היחיד של כל התלמוד הבבלי ששרד עד זמננו.‏

סמכות התלמוד

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

	כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.
– הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה היה בפרשנות התלמוד - במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיוצא בזה). התלמוד על פרשניו מכיל תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.

לימוד התלמוד

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. מגמה כמעט הפוכה ניתן למצוא ב"כוללים", שדגש רב יינתן בהם בלימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו "שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").

דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את הש"ס בתוך שבע שנים ומחצה. לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת, וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות. המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי.

לימוד העיון יכול להיעשות בסגנונות שונים. בעבר הייתה נפוצה שיטת הפלפול, וכיום השיטה המקובלת בישיבות הליטאיות היא שיטת בריסק. ברוב הישיבות הליטאיות, משקל לימוד העיון נכבד ביותר לעומת לימוד הבקיאות, למרות התנגדותם המפורשת של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב אויערבך. בשיטת העיון הקיימת כיום מתמקדים ברוב הישיבות בלימוד כעשר "מסכתות ישיבתיות" בלבד (מתוך שלושים ושבע): גיטין, קידושין, כתובות, יבמות, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, מכות, סנהדרין, שבת ופסחים.

בממסד החסידי ניכרת נטייה - לעתים גם העדפה - ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז, וכן את החלטתו של האדמו"ר האחרון של גור, הרב יעקב אריה אלתר, לשנות את השיטה, על ידי ביטול מוחלט של לימוד העיון בישיבות גור, ומתקופה זו לומדים בהן רק בבקיאות. אלו דוגמאות יחידות, ובדרך כלל יש עירוב בין השיטות.

מסכתות התלמוד הבבלי

סדר זרעים: ברכות

סדר מועד: שבת | עירובין | פסחים | ראש השנה | יומא | סוכה | ביצה | תענית | מגילה | מועד קטן | חגיגה

סדר נשים: יבמות | כתובות | נדרים | נזיר | סוטה | גיטין | קידושין

סדר נזיקין: בבא קמא | בבא מציעא | בבא בתרא | סנהדרין | מכות | שבועות | עבודה זרה | הוריות

סדר קדשים: זבחים | מנחות | חולין | בכורות | ערכין | תמורה | כריתות | מעילה | תמיד

סדר טהרות: נידה

מספר הדפים במסכתות

	שם המסכת	מספר הדפים
1	ברכות	63
2	שבת	156
3	עירובין	104
4	פסחים	120
5	ראש השנה	34
6	יומא	87
7	סוכה	55
8	ביצה	39
9	תענית	30
10	מגילה	31
11	מועד קטן	28
12	חגיגה	26
13	יבמות	121
14	כתובות	111
15	נדרים	90
16	נזיר	65
17	סוטה	48
18	גיטין	89
19	קידושין	81
20	בבא קמא	118
21	בבא מציעא	118
22	בבא בתרא	175
23	סנהדרין	112
24	מכות	23
25	שבועות	48
26	עבודה זרה	75
27	הוריות	13
28	זבחים	119
29	מנחות	109
30	חולין	141
31	בכורות	60
32	ערכין	33
33	תמורה	33
34	כריתות	27
35	מעילה	21
36	תמיד	8
37	נידה	72

ראו גם

• דרכי לימוד בתלמוד
• פרשנות התלמוד הבבלי
• דפוסי התלמוד
• מושגי יסוד בתלמוד הבבלי
• תלמוד ירושלמי

לקריאה נוספת

• מבוא לתורה שבעל-פה (יחדות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992

קישורים חיצוניים

• אוצר כתבי-יד תלמודיים, בית הספרים הלאומי
• תלמוד בבלי, כולל אפשרות חיפוש, במאגר ספרות הקודש של סנונית
• ששה סדרי תלמוד בבלי, כולל אפשרות להורדה למחשב האישי, באתר מכון ממרא
• פשיטא - פשוט ללמוד תלמוד
• ציר זמן של תקופת התלמוד
• בנימין דה-פריז, ‏עריכת התלמוד, באתר דעת
• יהודה (אודי) פרומן, ‏התלמוד כהוויתו (מהדורה מקוונת), באתר דעת
• בן ציון רוזנפלד, ‏ההבדלים בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• התלמוד הבבלי עם רש"י ותוספות