NGC 4350
 | |
| NGC 4350 בתמונה של סקר השמים הדיגיטלי של סלואן | |
| נתוני תצפית | |
|---|---|
| קבוצת כוכבים | שערות ברניקי |
| מגלה | ויליאם הרשל |
| תאריך גילוי | 21 במרץ 1784 |
| סוג | גלקסיית עדשה |
| בהירות נראית | 10.84[1] |
| סיווג מורפולוגי | SA0[2] |
| עלייה ישרה | 12ʰ 23ᵐ 57.8ˢ |
| נטייה | 36.1″ 41′ 16°+ |
| מאפיינים פיזיים | |
| בהירות מוחלטת | 20.25- |
| מרחק[2] |
53,800,000 שנות אור 16,494,971.79 פארסק |
| קוטר | 46,940[2] שנות אור |
| מסה | 6.9×1010[3] ☉M |
| הסחה לאדום |
1,210[2] ק"מ/שנייה 0.004036 |
NGC 4350 היא גלקסיית עדשה בקבוצת הכוכבים שערות ברניקי, הנמצאת במרחק של כ-54 מיליון שנות אור ממערכת השמש ושייכת לצביר הבתולה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לגלקסיה בהירות נראית מדרגה 10.84 והיא התגלתה ב-21 במרץ 1784 על ידי האסטרונום ויליאם הרשל, שכלל אותה ברשימת הערפיליות שפרסם בשנת 1786 תחת הציון II.86, כאשר היא מתוארת כעמומה וקטנה ושהיא המזרחית מבין שתי ערפיליות קרובות זו לזו (המערבית שצוינה על ידיו כ-II.85, היא NGC 4340).[4] בנו, ג'ון הרשל, צפה בה גם כן והכניס אותה לקטלוג הערפיליות שפרסם בשנת 1833 תחת הציון 1221, כשהיא מתוארת כבהירה מאוד, מאורכת מאוד ושמרכזה מתבהר בחדות.[5] הוא הכניס את הגלקסיה גם לקטלוג הכללי של ערפיליות וצבירי כוכבים שפרסם בשנת 1864 תחת הציון GC 2903 ובשנת 1888 ג'ון דרייר הכניס אותה לקטלוג הכללי החדש, תחת הציון NGC 4350, כאשר היא מתוארת כדי בהירה, קטנה מאוד, מאורכת מאוד ובעלת מרכז שמתבהר מאוד בחדות.[6]
תצפית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגלקסיה נמצאת בחלקו הצפוני של צביר הבתולה שגולש לקבוצת הכוכבים שערות ברניקי, כ-8.7 מעלות ממזרח-צפון-מזרח לכוכב הבולט דנבולה, כ-10.9 מעלות ממערב-צפון-מערב לכוכב וינדמיאטריקס וכ-11 מעלות ממערב לכוכב α בשערות ברניקי. מעט פחות מ-6 דקות קשת ממערב-צפון-מערב לה, באותו שדה הראייה של טלסקופ חובבים, נמצאת NGC 4340, כ-1.8 מעלות מצפון-צפון-מערב לה נמצאת NGC 4293, כ-1.6 מעלות מצפון-צפון-מזרח לה נמצאות M85 ו-NGC 4394 וכ-1.15 מעלות ממזרח-צפון-מזרח לה נמצאת NGC 4450. כ-3.5 מעלות וכ-3 מעלות מדרום-מזרח ל-NGC 4350 נמצאות בהתאמה M91 ו-M88, כ-0.9 מעלה מדרום-דרום-מזרח לה נמצאת M100, כאשר כ-1.7 מעלות מעבר לה באותו הכיוון נמצאת M99, וכ-3 מעלות מדרום-מזרח ל-NGC 4350 נמצאת M98, כולן גלקסיות השייכות גם כן לצביר הבתולה.
תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורכה הזוויתי של NGC 4350 הוא כ-3 דקות קשת, שממרחקה שקול לקוטר של קרוב ל-47,000 שנות אור, מעט פחות מחצי מהקוטר של שביל החלב, מסתה מוערכת בכ-6.9×1010 מסות שמש, כשמינית ממסת שביל החלב, כאשר כ-70% ממסתה או כ-4.9×1010 מסות שמש, היא מסת הכוכבים שבגלקסיה.[3] בדומה לגלקסיות אחרות מסוגה, בגלקסיה יש מעט מימן חופשי שמסתו מוערכת בפחות מ-2.2×107 מסות שמש,[7] ולכן יצירה של כוכבים חדשים מתרחשת בקצב נמוך יחסית שמוערך בכ-2.5 מאיות של מסת שמש בשנה, או מסת שמש בכ-40 שנים.[3] בהתאם לכך, אוכלוסיית הכוכבים בגלקסיה היא די זקנה וגילה הממוצע מוערך בכ-14 מיליארד שנים והמתכתיות של הכוכבים היא רק כ-64% מזו של השמש.[1] נראה שבמרכז הגלקסיה נמצא חור שחור על-מסיבי שממסתו מוערכת בכ-8.6×108 מסות שמש.[8]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- NGC 4350, בבסיס הנתונים SIMBAD לגרמי שמיים אסטרונומיים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 J. Dabringhausen & M. Fellhauer: An extensive catalogue of early-type galaxies in the nearby Universe, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, Vol. 460, Iss. 4 (2016)
- ^ 1 2 3 4 NED: NGC 4350
- ^ 1 2 3 A. Amblard, L. Riguccini, P. Temi, S. Im, M. Fanelli & P. Serra: Star Formation Bimodality in Early-type Galaxies, The Astrophysical Journal, Vol. 783, Iss. 2, article id. 135, p. 17 (2014)
- ^ W. Herschel: Catalogue of One Thousand new Nebuae and Clusters of Stars, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, vol. 76, p. 475 (1786)
- ^ J. F. W. Herschel: Observations of nebulæ and clusters of stars, made at Slough, with a twenty-feet reflector, between the years 1825 and 1833, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, vol. 123, p. 421 (1833)
- ^ J. L. E. Dreyer: A New General Catalogue of Nebulæ and Clusters of Stars, being the Catalogue of the late Sir John F. W. Herschel, Bart, revised, corrected, and enlarged, Memoirs of the Royal Astronomical Society, Vol. 49, p. 123 (1888)
- ^ T. Kokusho, H. Kaneda, M. Bureau, T. Suzuki, K. Murata, A. Kondo, M. Yamagishi, T. Tsuchikawa & T. Furuta: Dust properties in the cold and hot gas phases of the ATLAS3D early-type galaxies as revealed by AKARI, Astronomy & Astrophysics, Vol. 622, id. A87, p. 15 (2019)
- ^ R. C. E. van den Bosch: Unification of the fundamental plane and Super Massive Black Hole Masses, The Astrophysical Journal, Vol. 831, Iss. 2, article id. 134, p. 17 (2016))