טרואו נקמורה
 | |
| לידה |
8 באוקטובר 1919 Taitō Prefecture, האימפריה היפנית  |
|---|---|
| פטירה |
15 ביוני 1979 (בגיל 59) |
| מדינה |
יפן |
| השתייכות | הצבא היפני הקיסרי |
| תקופת הפעילות | 1943–1974 (כ־31 שנים) |
| דרגה | טוראי |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
  | |
טראו נקמורה (ביפנית: 中村輝夫, 8 באוקטובר 1919 - 15 ביוני 1979) היה טוראי בצבא היפני הקיסרי, שלחם במלחמת העולם השנייה ולא נכנע עד לשנת 1974. אחרון החיילים היפניים שנכנעו לאחר תום המלחמה בשנת 1945.
מוצאו של נקמורה הוא מטאיוואן, ושמו במקור הוא אטון פללין. התקשורת הטאיוואנית כינתה אותו "לי גואנג האוי", שם שניתן לו רק לאחר חזרתו למולדת בשנת 1975.
שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
נקמורה נולד בשנת 1919 והצטרף לשורות הצבא הקיסרי בנובמבר 1943. הוא הוצב באי מורוטאי באינדונזיה זמן קצר לפני שבעלות הברית השתלטו עליו בספטמבר 1944 במהלך קרב מורוטאי (אנ'). הצבא היפני הכריז על מותו במרץ 1945.
לאחר כיבוש האי, נקמורה המשיך לשרוד בו יחד עם חיילים יפנים נוספים לתוך שנות החמישים. בשנת 1956, החליט להתבודד מקבוצת החיילים שנותרה עמו והקים מחנה קטן משלו על האי, שטחו היה 20 על 30 מטרים מגודרים ובמרכזו בקתה.
איתורו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקתתו של נקמורה התגלתה במקרה בשנת 1974 על ידי טייס. בנובמבר 1974, שגרירות יפן בג'קרטה ביקשה סיוע מממשלת אינדונזיה (אנ') על מנת לארגן משימה לחילוצו. חיל האוויר האינדונזי (אנ') ביצע את משימת החילוץ ב-18 בדצמבר 1974. נקמורה הוטס לבית חולים בג'קרטה ישירות מהאי. הידיעות על איתורו וחילוצו של נקמורה מהאי הגיעו ליפן ב-27 בדצמבר 1974. נקמורה החליט לחזור אל מולדתו ולא ליפן, שם נפטר לאחר חמש שנים בשנת 1979 מסרטן ריאות.
נקמורה זכה ליחס שונה לחלוטין מהציבור היפני לעומת היחס שקיבלו חיילים יפנים אחרים ששרדו שנים באיים לאחר תום המלחמה, דוגמת הירו אונודה שנמצא רק מספר חודשים לפניו. ראשית, נקמורה היה בן לשבט האמיס (אנ') מטאיוואן, והוא לא השתייך לעם היפני. בעת חילוצו מהאי הוא לא דיבר יפנית או סינית. בנוסף, נקמורה היה חייל פשוט בשורות הצבא לעומת אונודה שהיה קצין, עובדה שהורידה עוד מחשיבותו בעיני הציבור.
תשלום הפנסיה הרטרואקטיבי של נקמורה היה נמוך ביותר. בעקבות חוק שאושר על ידי ממשלת יפן בשנת 1953, נקמורה לא היה זכאי לפנסיה בתור טוראי מיחידה קטנה, וכתוצאה הוא קיבל תשלום של 68,000 יין בלבד (227.59 דולר באותה התקופה). הדבר הוביל לזעקה בכלי התקשורת שקראו לממשלה לתרום לו סכום של 100,000 דולרים - הסכום שניתן לאונודה לאחר שחרורו.