יפן

יפן (日本 "מקור השמש", הגיית השם ביפנית מודרנית: ניהוֹן, בעבר הייתה מקובלת ההגייה: ניפּוֹן) היא ממלכת איים בצפון האוקיינוס השקט, הנמצאת ביבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא המדינה השישית בעולם מבחינה תעשייתית, והמדינה השלישית מבחינת עוצמתה הכלכלית. יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים".

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של יפן

[עריכה] פרה-היסטוריה והיסטוריה מוקדמת

כד עתיק שנמצא ביפן, שיצירתו מתוארכת לבין 8,000 ל-10,000 לפני הספירה - בתרבות ג'ומון

כלי מתקופת ג'ומון התיכונה (2000-3000 לפנה"ס)

ערך מורחב – תקופת ג'ומון

מהמחקר הארכאולוגי עולה כי המתיישבים הראשונים ביפן הגיעו מקוריאה וסיביר לפני לפחות 30,000 שנה, כאשר עדיין לא היה ים שהפריד בין יפן ליבשת. ייתכן כי אחרים הגיעו בדרך הים מאוחר יותר מהפיליפינים ומפולינזיה.

הסימנים הראשונים לתרבות מופיעים בערך ב-10,000 לפנה"ס עם תרבות ג'ומון, שמאופיינת באורח חיים של ציידים-לקטים נוודים למחצה, הגרים בחפירות בקרקע, ושעסקו בחקלאות פרימיטיבית. האריגה עדיין לא הייתה ידועה, והמצאי הארכאולוגי מעיד על כך שהבגדים היו עשויים מקליפות עצים. עד שנת 3000 לפנה"ס, אנשי הג'ומון כבר היו מפסלים דמויות מחמר וייצרו כלים המעוטרים בדוגמאות שונות על ידי חבלים ומקלות שנלחצו אל החמר הלח. כאן היה ייצור הקרמיקה העתיק ביותר בעולם.

מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. "עובדה" זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, עם זאת הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה בה נכתבו התעודות הללו, הייתה תקופה של מלחמות בין מספר תקיפים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק על ידי אחת המשפחה הקיסרית ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לאחזקתה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש אמאטראסו (אשר נחשבת עד לימינו לבכירה באלי הפנתאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן), דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת עליה נמנים קיסרי יפן של ימינו.

[עריכה] תקופת יאיואי

בתחילת תקופת יאיואי (ביפנית 弥生時代) בערך בשנת 300 לפנה"ס הייתה פריחה של טכנולוגיות חדשות כגון חקלאות אורז, שמניזם, והפקת ברזל וברונזה, שהובאו בידי מהגרים מקוריאה. טכנולוגיות אלה היוו את היסודות לתרבות היפנית המסורתית שעדיין קיימת היום. אוכלוסייה זו גדלה והחברה נעשתה למורכבת יותר, כשהאנשים אורגים בדים, גרים בכפרי-איכרים קבועים, בונים מבנים מעץ ומאבן, צוברים את הונם על ידי בעלות על קרקעות ואחסון דגן, והתפתחו מעמדות חברתיים ברורים.

לאחר תקופת היאיואי הגיעה בערך ב-250 לספירה תקופת קופון, שהייתה מאופיינת במדינות מיליטריסטיות חזקות שמרוכזות סביב שבטים בעלי עוצמה. חצר הימטו, באזור אסוקה, השתלטה על השבטים האחרים וצברה הון על ידי השתלטות על קרקעות רבות. כשהם מתבססים על המודל הסיני, הם פיתחו מנהל מרכזי וחצר אימפריאלית, והחברה אורגנה על פי עיסוק. רוב האנשים היו איכרים; אחרים היו דייגים, אורגים, קדרים, אומנים, ומומחים ריטואליים.

[עריכה] התקופה הקלאסית

פסל בודהה המתוארך לבסביבות המאה השביעית לספירה

היפנים החלו לכתוב את ההיסטוריה שלהם רק במאה ה-5 וה-6 לספירה, כשמערכת הכתיבה הסינית, בודהיזם, קדרות מתקדמת, קבורה טקסית, והיבטים תרבותיים אחרים הובאו ליפן על ידי אריסטוקרטים, אומנים, ונזירים מבאקג'ה, ממלכה בקוריאה.

השלב הראשון של הכתיבה ההיסטורית היפנית הגיעה לשיא בראשית המאה ה-8 עם הכרוניקות המאסיביות, קוג'יקי (תיעוד העניינים העתיקים, 712 לספירה) וניהון שוקי (כרוניקות יפן, 720 לספירה). אם כי יפן לא הופיעה כלל בהיסטוריה הכתובה עד ל57 לספירה, אז היא מוזכרת בתעודות סיניות כאומה של "ווה", או "עבדים גמדים", הכרוניקות האלה מספרות סיפור אגדי הרבה יותר – ומייחסים את מוצאם של אנשי יפן לאלים עצמם.

לפי המיתולוגיה היפנית המסורתית, יפן נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס על ידי הקיסר ג'ימו, שהיה צאצא ישיר של האל אמטרסו, השייך לדת השינטו. נטען כי הוא החל שושלת של קיסרים יפנים שנותרה רציפה עד היום. אולם, היסטוריונים אומרים כי הקיסר הראשון למעשה היה הקיסר אוג'ין, אם כי תאריך מלכותו אינו ברור. עם זאת, ברוב שנות ההיסטוריה של יפן, הכוח האמיתי היה בידי האצולה, השוגונים, או הצבא, ולאחרונה – ראשי הממשלות.

על ידי רפורמת טאיקה מ-645, היפנים הגבירו את אימוץ התרבות הסינית, וארגנו מחדש את הממשל על פי מבנה הממשל הסיני. דבר זה הכין את הדרך לדומיננטיות של הפילוסופיה הקונפוציאנית עד למאה ה-19.

בתקופת נארה שבמאה ה-8 הופיעה לראשונה מדינה יפנית חזקה שרוכזה סביב חצר אימפריאלית בעיר הייג'ו-קיו (כיום נארה). החצר האימפריאלית לאחר מכן עברה לנגואקה ואחר כך להיאן-קיו (כיום קיוטו), מעבר המסמן את תחילת "תור הזהב" של התרבות היפנית הקלאסית הקרוי תקופת הייאן.

[עריכה] ימי הביניים ביפן

ספינת חותם אדום בציור יפני משנת 1634, במהלך תקופת אדו

תקופת ימי הביניים ביפן אופיינה בעלייתו של מעמד שליט של לוחמים הקרויים "סמוראי". בשנה 1185, הגנרל מינאמוטו יוריטומו היה הראשון לשבור את המסורת של שלטון לצד הקיסר בקיוטו, ועבר לקמאקורה הרחוקה, דרומית ליוקוהאמה של היום. לאחר מותו של יוריטומו, שבט לוחמים אחר, ההוג'ו, שלטו כנציגים של השוגון. ממשל השוגון הצליח לחסום פלישה מונגולית מקוריאה ב-1274 ו-1281. לאחר תקופה זו, הייתה תקופה של מחנות יריבים שלחמו זה בזה וגרמו לסבל רב, תקופה הקרויה "המדינות הלוחמות" או סנגוקו.

במאה ה-16, סוחרים ומיסיונרים פורטוגלים הגיעו ליפן בפעם הראשונה, כשהם מתחילים את תקופת "ננבאן" ("ברברי דרומי") של תחלופה מסחרית ותרבותית ערה בין יפן והמערב (ואף עם סין). בערך באותו זמן, אודה נובונגה, טויוטומי הידיושי וטוקוגוואה ייאסו הצליחו לשלוט באורח חזק יותר על המדינות הלוחמות ביפן. טוקוגאווה הצליח לבסוף לאחד את הארץ כולה בכך שניצח את יריביו בקרב סקיגהארה ב-1600, כשהוא מעביר את הבירה לאדו (כיום טוקיו) והחל את שוגונת טוקוגאווה.

שוגונת טוקוגאווה, שהייתה חשדנית כלפי המסיונרים הקתולים, חסמה את כל היחסים עם אירופה חוץ מאשר מגעים מוגבלים מאוד עם סוחרים הולנדים באי המלאכותי דג'ימה. הם גם נעשו מודעים יותר למסחר עם סין, במיוחד לאחר שהמנצ'ו כבשו את סין וייסדו את שושלת המנצ'ו קינג. המנצ'ו כבשו את קוריאה ב-1637, והיפנים חששו מפני פלישה אליהם גם כן. לפיכך, המדינה נעשתה מבודדת יותר מאי-פעם. תקופת הבידוד הזו נמשכה למאתיים וחמישים שנה, תקופה הידועה כתקופת אדו, הנחשבת לשיאה של התרבות הימי-ביניימית היפנית.

[עריכה] התקופה המודרנית

מפת יפן המתוארכת לסוף המאה ה-17

פצצת הביקוע הגרעיני "איש שמן" שהונחתה על העיר נגאסקי ב-15 באוגוסט 1945, שהובילה בסופו של דבר לכניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה (יום V-J)

ב-1854 הכריח הקומודור האמריקני מת'יו פרי את יפן להיפתח למערב על ידי הסכם קנגוואה. חולשת השוגון הובילה סמוראים רבים למרד, שהביא למלחמת בושין בשנים 1867 - 1868. כתוצאה מכך, השוגון התפטר והרסטורציה של מייג'י הביאה את הקיסר חזרה לשלטון. יפן אימצה מוסדות מערביים רבים בתקופת מייג'י, כולל ממשל מודרני, מערכת משפט וצבא. רפורמות אלו הפכו את האימפריה היפנית למעצמה עולמית שניצחה את סין במלחמה הסינו-יפנית ואת האימפריה הרוסית במלחמה הרוסית-יפנית. עד שנת 1910 כבר שלטה יפן על טייוואן, קוריאה, וחצי מסחלין.

בתחילת המאה ה-20 הייתה תקופה קצרה של "דמוקרטיית טיישו". מלחמת העולם הראשונה איפשרה ליפן, שלחמה בצד כוחות הברית המנצחים, להגדיל את השפעתה באסיה ואת אחזקותיה הטריטוריאליות באוקיינוס השקט. ב-1936, יפן חתמה על הסכם האנטי-קומינטרן והצטרפה לאיטליה ולגרמניה במדינות הציר. ב-1937 הביאה הפלישה היפנית למנצ'וריה למלחמת סין-יפן השנייה (1937 - 1945). ב-1941 התקיפה יפן את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור, וכך נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם.

בזמן המלחמה ברחו ליפן כ-6,000 יהודים מהאזור שהיה בשליטת ברית המועצות, וזאת כיוון שאף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם. הנאצים שלחו ליפן את אחד מאנשי הגסטאפו כדי שישפיע על ממשלת יפן להעביר את היהודים לגרמניה, אולם ממשלת יפן סירבה לדרישה זו. היחס ליהודים ביפן בזמן המלחמה לא היה טוב, אך הם לא סבלו כמו יהדות אירופה.

לאחר קרבות רבים באוקיינוס השקט, יפן איבדה את הרווחים הטריטוריאליים הראשוניים שלה, וארצות הברית הגיעה לטווח הפצצת מטוסים מטוקיו, אוסאקה, וערים אחרות, וכן הטילה פצצות אטום על הירושימה ("ילד קטן") ונגאסקי ("איש שמן"). יפן חתמה על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945 (יום VJ).

הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצה חוקה פציפיסטית חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש. לאחר הכיבוש, תחת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית, והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, התל"ג של יפן זינק והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, ממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, יפן עדיין נותרת מעצמה כלכלית גלובלית ולאחרונה החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, כשהיא מסייעת (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה, ולפלישה לעיראק ב-2003.

[עריכה] ממשל ופוליטיקה

[עריכה] הפרלמנט היפני - הדיאט

אספת הדיאט - הפרלמנט היפני

אנשי מדע המדינה מחשיבים את יפן כמלוכה חוקתית, המבוססת בעיקר על המערכת הבריטית. הרשות בעלת הכוח הרב ביותר במדינה היא הפרלמנט הכפול - ביקמריאליזם (שני בתים) ונקרא "הקוקאי" או "הדיאט" (אספה פרלמנטרית). הדיאט מורכב מבית נבחרים (הבית התחתון) הכולל 480 נציגים, הנבחרים בבחירות בצורה הזו: 300 מתוכם נבחרים באזורים חד נציגיים. 180 מתוכם נבחרים באופן יחסי מתוך 11 אזורי בחירה כאשר הבחירה באזורים אלו היא במפלגות ולא בנציג ספציפי. הם מכהנים כ-4 שנים. ובית הקונסולרים (הבית העליון) שהבחירה בו היא באופן הבא: 100 נבחרים בבחירות יחסיות ארציות כאשר כל 3 שנים נבחרים 50 מתוכם. ו152 נוספים נבחרים בשיטה אזורית מתוך 47 מחוזות אדמיניסטרטיביים כאשר לכל מחוז פרלמנט ומושל. כל מפלגה במחוז מציגה מועמדים לפי גודלה.

הקבינט היפני מורכב מראש הממשלה ומשריו, ואחראי כלפי הדיאט. על ראש הממשלה להיות חבר של הדיאט והוא נבחר על ידי חברי הפרלמנט. לראש הממשלה יש את הסמכות למנות ולסלק שרים, שרובם חייבים להיות חברי דיאט. המפלגה הליברלית דמוקרטית (LDP) הייתה בשלטון מאז 1955, חוץ מממשלת קואליציה קצרה בין המפלגות המתנגדות לה ב-1993; מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר היא המפלגה הדמוקרטית הליברלית-סוציאליסטית.

[עריכה] המשפחה הקיסרית

מעמדו של קיסר יפן אינו ברור. חוקת יפן מגדירה אותו כ"סמל של המדינה ושל אחדות העם", אם כי היה דיון רב האם הקיסר הוא ממש ראש המדינה או שהוא סמל פוליטי ותרבותי בלבד. הוא אחראי רק לחובות טקסיות ואין לו סמכות אמיתית, אפילו לא כוחות חירום. הריבונות, שפעם הייתה מגולמת בקיסר, נובעת כיום מהעם היפני על פי החוקה. אם כי מעמדו הרשמי אינו ברור לחלוטין, באירועים דיפלומטיים הקיסר בדרך כלל מתנהג כראש המדינה וכך גם מתייחסים אליו.

אקיהיטו הוא כיום הקיסר ה-125 של יפן. הוא עלה לכס הקיסרות לאחר מותו של אביו, הירוהיטו, ב-7 בינואר 1989 (ובכך התחיל את תקופת הייסי), ונעשה לקיסר היפני באופן רשמי ב-12 בנובמבר 1990. בנו, הנסיך נהרוהיטו, נישא לאשה מהעם, הנסיכה מסקו אוודה, וגם להם יש בת, הנסיכה אייקו. ב-6 בספטמבר 2006 ילדה הנסיכה איקו יורש זכר (ראשון לאחר 40 שנה) ובכך נפתרה בעיית הירושה של הקיסרות. על פי חוק הירושה האימפריאלי מ-1947 רק זכרים זכאים לרשת את התואר: מכיוון שלא היה לאף אחד מבניו של הקיסר הירוהיטו צאצא זכר, יש שחשבו כי המשכיות הכס הקיסרי הייתה בסכנה, וזאת אף שהיו מנגנונים חוקיים לפתור את הבעיה. ראייה זו וכן הגישה החדשה לזכויות נשים הביאו לקריאה לשינוי חוק הירושה, כך שיאפשר גם לנשים להיות קיסריות.

[עריכה] יחסי חוץ

יפן חברה בארגון האומות המאוחדות ובארגון המדינות המתועשות.

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת יפן

הכלכלה היפנית חבה את התפתחותה לפרויקטים של בנייה בסדר גודל אסטרונומי הממומנים על ידי הממשלה. בתמונה: נמל התעופה קנסאי שבאוסקה, הנבנה על אי מלאכותי בהשקעה של 30 מיליארד דולר.

כלכלת יפן היא הכלכלה השנייה בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית) עם תמ"ג המתקרב ל-5 ביליון דולר, ושלישית (אחרי ארצות הברית וסין) בהתחשב בשווי כוח הקנייה. המטבע המקומי הוא הין היפני, המטבע השלישי הנסחר ביותר בעולם אחרי הדולר האמריקני והאירו.

שיתוף פעולה ממשלתי-תעשייתי, מוסר עבודה גבוה, שליטה בטכנולוגיה עילית, דגש חזק על חינוך ותקציב הגנה קטן יחסית עזרו לקדם את יפן באורח מהיר ביותר לאחר תום מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-80, והפכו אותה לאחת מהמעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, לצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. עם זאת, בשנות ה-90 וה-2000 חלה נסיגה משמעותית בקצב הצמיחה שלה בשל סיבות כלכליות ודמוגרפיות, ויפן התמודדה עם שנות מיתון ארוכות. ניסיונות ממשלתיים לחדש את הצמיחה הכלכלית, בין היתר על ידי יצירת גירעונות ענק והורדות ריבית דרסטיות, לא זכו להצלחה רבה וכן הופרעו על ידי ההאטה הכללית בכלכלות האמריקאיות והאסייתיות בשנים 2001-2002 והמשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 שהביא למיתון נוסף, קצב צמיחה שלילי ושיעור האבטלה הגבוה ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה (5.7%).

התעשייה, המפיקה רבע מהתוצרת הלאומית היפנית הכללית, תלויה מאוד בייבוא של חומרי גלם ודלקים. בשוק הבינלאומי, יפן מפורסמת בתעשיות הרכב והאלקטרוניקה שלה, כבסיסן של חברות גדולות כמו טויוטה, הונדה, ניסאן, מאזדה, סוני, מצושיטה, טושיבה והיטאצ'י. ליפן יש גם פלח שוק גדול בשוק הטכנולוגיה העילית – מוליכים למחצה, כימיקלים תעשייתיים, רובוטיקה, מכונות ייצור ותעשיות אוויריות.

מגזר השירותים של יפן מהווה כשלושה רבעים מהתוצרת הכללית, ומגזר החקלאות- אך ורק 1.6% מהתמ"ג, אף שליפן אחד מציי הדיג הגדולים בעולם, וכ-15% מהדגים בעולם מגיעים מספינותיה.

בעקבות צפיפות אוכלוסייה גדולה מאוד, בעיקר בערים הגדולות, בערי יפן הגדולות הולכים ותופסים תאוצה מיזמי-ענק של בנייה לגובה, של גורדי שחקים אשר יהוו בית לאלפי בני אדם; דוגמאות למיזמים אלו הם תוכניות סקיי סיטי 1000 ואקס-סיד 4000 אשר מתוכננות להיבנות בטוקיו.

[עריכה] גאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של יפן

צילום לוויין של יפן

מפת יפן

נהר זורם בין הרים ביפן

הר פוג'י הוא הר געש מפורסם ביפן, הממוקם במרכז האי הונשו. להר מעמד דתי, ומדי קיץ עולים יפנים רבים אל פסגתו.

יפן, ארץ של איים, מתמשכת ממערב של האוקיינוס השקט. האיים הראשיים (מכונים לפעמים איי הבית), מצפון לדרום, הם הוקאידו, הונשו (או היבשת), שיקוקו, וקיושו. נאהא באוקינאווה באיי ריוקיו היא יותר מ-600 ק"מ דרום מערבית לקיושו. בנוסף, קיימים עוד כ-3000 איים קטנים יותר בארכיפלג היפני כולו.

יפן היא הארץ בעלת צפיפות האוכלוסין ה-18 בעולם. אולם, כ-73% מהמדינה היא הררית ואינה ראויה לחקלאות, לתעשייה או למגורים בשל תלילות המורדות, האקלים והחשש ממפולות אדמה בשל רעידות אדמה וגשם חזק. לפיכך, צפיפות אוכלוסין באזורים הראויים למגורים היא גבוהה מאוד, בעיקר באזורי החוף.

יפן נמצאת באזור הוולקני שב"טבעת האש" שסביב האוקיינוס השקט, במפגש בין פלטת הפיליפינים, הפסיפית, האירואסייתית והצפון אמריקאית. ישנן רעידות אדמה תכופות ברמות נמוכות וכן פעילות וולקנית מפעם לפעם. רעידות אדמה הרסניות, שלעתים קרובות מביאות אחריהן צונאמי, קורות כמה פעמים במאה. הרעידות הגדולות האחרונות היו צ'ואטסו ב-2004 והאנשין ב-1995. ישנם מעיינות חמים רבים שפותחו כאתרי נופש.

[עריכה] אקלים

יפן היא באזור אקלים ממוזג, עם בערך ארבע עונות (יש שאומרים כי העונה הגשומה צריכה להחשב כעונה חמישית), אך בגלל אורכה מצפון לדרום, ישנם הבדלים גדולים בין האזורים: הצפון הרחוק קר מאוד בחורף, ואילו הדרום הרחוק הוא סובטרופי. האקלים מושפע גם על ידי רוחות עונתיות שמגיעות מהיבשת לאוקיינוס בחורפים ולהפך בקיץ. מימי זרם הקורושיו מחממים את צד האוקיינוס של יפן, ומחיים את שוניות האלמוגים שלה, השוניות הצפוניות ביותר בעולם. בשל זיהום, רוב השוניות האלה גוססות כיום. בסוף יוני ותחילת יולי יש עונת מונסון (חוץ מבהוייקדו), כאשר חזית גשם עונתית נמצאת מעל יפן. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, טייפונים מתפתחים מהאזורים הטרופיים שליד קו המשווה ומתקדמים מדרום מערב לצפון מזרח, ומביאים איתם גשם כבד.

הטופוגרפיה של יפן מחלקת אותה לשישה אזורי אקלים עיקריים: הוקאידו: להוקאידו יש אקלים ממוזג, עם חורף ארוך וקר וקיץ קריר. המשקעים אינם רבים, אך ישנו בדרך כלל שלג עמוק בחורף.

ים יפן: הרוח הצפון מערבית בחורף מביא לשלג כבד. בקיץ, האזור קריר יותר מאשר האזור הפסיפי, אך לפעמים יש שם טמפרטורות גבוהות ביותר בשל תופעת רוח הפוהן.

הרמות הגבוהות: הבדלים גדולים בין היום והלילה ובין הקיץ לחורף. משקעים קלים.

הים הפנימי: ההרים של אזור צ'וגוקו ושיקוקו עוצרים את הרוחות, ומביאים לאקלים נוח בכל השנה.

האוקיינוס השקט: חורף רק עם מעט שלג וקיץ חם ולח, בשל הרוח הדרום מזרחית העונתית.

ננסיי-שוטו (איי ריוקיו): או האיים הדרום מערביים: אקלים תת-טרופי עם חורף חמים וקיץ חם. משקעים כבדים ביותר, במיוחד בתקופה הגשומה. טייפונים רבים; ב-2004 הגיע מספר שיא של 10 טייפונים לאיים המרכזיים.

[עריכה] אזורים אקולוגיים

ביפן ישנם תשעה אזורים אקולוגיים מיוערים, שמשקפים את האקלים והגאוגרפיה של האיים. מיערות טרופיים ותת-טרופיים באיי ריוקיו ובונין, ליערות מעורבים וממוזגים באיים הראשיים, ליערות מחטניים ממוזגים באזורים הקרים של האיים הצפוניים.

[עריכה] ויכוחים טריטוריאליים

ישנו ויכוח טריטוריאלי על האיים שהיו נתונים לשליטת יפן לפני מלחמת העולם השנייה. אלה הם ארבעת האיים הדרומיים של איי קוריל, שמנוהלים בידי רוסיה, וכן סלעי ליאנקורט ("דוקדו" בקוריאנית, "טקשימה" ביפנית), המנוהלים בידי קוריאה הדרומית, ואיי סנקקו (בסינית "דיאיוטיי"), עליהם ישנה תביעה של סין. ויכוחים אלה הם בחלקם על שליטה על משאבי ים וטבע כגון מאגרים אפשריים של נפט וגז טבעי.

[עריכה] מחוזות

ערך מורחב – מחוזות יפן

חלוקת יפן למחוזות

יפן מחולקת ל-47 מחוזות אשר לרוב מאוגדים לחבלים. הונשו, האי הגדול והמיושב ביותר מחולק ברוב סוגי החלוקה לחמישה חבלים. שאר האיים מהווים חבל אחד. המחוזות מצפון לדרום הם:

הוקאידו

טוהוקו

אקיטה
אומורי
פוקושימה
איווטה
מיאגי
יאמאגטה

קאנטו

צ'יבה
גונמה
איברקי
קאנאגווה
סאיטאמה
טוצ'יגי
טוקיו

צ'ובו

אייצ'י
פוקוי
גיפו
אישיקאווה
נאגאנו
ניגאטה
שיזוקה
טויאמה
יאמאנאשי

קנסאי

היוגו
קיוטו
מיה
נארה
אוסקה
שיגה
וואקאימה

צ'וגוקו

הירושימה
אוקאימה
שימאנה
טוטורי
ימאגוצ'י

שיקוקו

אהימה
קאגאווה
קוצ'י
טוקושימה

קיושו

פוקוקה
קאגושימה
קומאמוטו
מיאזאקי
נגסקי
אוויטה
סאגה

אוקינאווה

[עריכה] דמוגרפיה

החברה היפנית היא הומוגנית מבחינה אתנית ולשונית, עם אוכלוסיות קטנות של קוריאנים (מיליון), אוקינאווים, אשר שפתם ותרבותם שונות מאלה של כלל היפנים (1.5 מיליון), סינים וטייוואנים (0.5 מיליון), פיליפינים (0.5 מיליון), וברזילאים, רובם אנשים ממוצא יפני אשר היגרו לברזיל (כרבע מיליון); וכן המיעוט המקומי – האיינו בהוקאידו. כ-99% מהאוכלוסייה דוברת יפנית כשפתם הראשונה. ככלל, העם היפני, כשאר עמי מזרח אסיה, מתאפיין חזותית בעיקר בעיניים מלוכסנות.

האזרחות היפנית מוענקת לתינוק כאשר בני משפחתו רושמים אותו – לידה ביפן לבדה אינה מקנה אזרחות. מיעוטים דוברי יפנית חיים לעתים ביפן למשך שנים רבות מבלי שהם נעשים לאזרחים בארץ לידתם. אנשים ממוצא יפני שחוזרים ליפן מחוץ לארץ מקבלים אזרחות אם לידתם בארץ האחרת נרשמה ביפן על ידי בן משפחה. לפעמים החוזרים האלה אינם נחשבים ליפנים ממש, ויש שחושדים בהם כי הגיעו מהקאסטה ה"טמאה" "בורקומין", קבוצה של אנשים שידוע כי היגרו לארצות דרום אמריקאיות, ויש לעתים אפליה כנגדם.

האוכלוסייה היפנית מזדקנת במהירות, כתוצאה מגל לידות לאחר מלחמת העולם השנייה, וירידה בלידות מאז עם המודרניזציה של המדינה בחצי השני של המאה ה-20. תוחלת החיים ביפן היא בין הגבוהות בעולם (85.2 לנשים ו-78.3 לגברים ב-2002). לפי התחזית ייתכן כי הגדילה באוכלוסיית יפן תיפסק לחלוטין ל-2007, ויותר מ-20% מהאוכלוסייה תהיה מעל לגיל 65. השינויים במבנה הדמוגרפי הביאו לעלייתם של מספר בעיות חברתיות, בעיקר ירידה פוטנציאלית בכוח העבודה ועלייה במחיר של ביטחונות סוציאליים כמו תכניות הפנסיה הציבורית. מתכנני המדיניות של הממשל כיום מצויים בוויכוח מתמיד לגבי צורת ההתמודדות עם הבעיה. הגירה ותמיכה בילודה הם שני רעיונות שעשויים להגדיל את כוח העבודה הצעיר. הגירה אינה פופולרית ביותר שכן שיעורי הפשע העולים ביפן מיוחסים לעתים קרובות לזרים הגרים ביפן.

[עריכה] דת

ערכים מורחבים – שינטו, מיתולוגיה יפנית

מקדש טושוד'גי (Tōshōdai-ji) הבודהיסטי הממקום בנארה שנבחר לאחד מאתרי המורשת העולמית בידי אונסק"ו

העניין של העם היפני בדת קשור בדרך כלל למיתולוגיה, מסורת ופעילות שכונתית ולא רק כמקור למוסר או דרך לחיים. קונפוציאניזם או אפילו טאואיזם משמשים כבסיס לקוד המוסרי וכ"שקאי-טונן" (רעיון חברתי משותף). אולם כאשר כשהם מתבקשים לומר מהי דתם, הרוב יאמרו כי אינם יודעים או יתבלבלו, כיוון שרוב היפנים נוהגים במנהגים דתיים מגוונים, ורובם (73 אחוזים) נחשבים חילונים. אולם, הטקסים והמנהגים הדתיים והמסורתיים המגוונים(מגמה זו מזוהה לרוב כסינקרטיזם), רוב היפנים (65 אחוז) הם אתאיסטים או אגנוסטיקנים. דבר זה מביא למגוון תוצאות כמו הורים וילדים שמקיימים את טקסי השינטו, תלמידים שמתפללים לפני בחינות, זוגות שמתחתנים בכנסייה נוצרית והלוויות שנערכות במקדשים בודהיסטים. מיעוט אומר כי הוא נוצרי (0.7%) או בן לדת אחרת (4.7%) כמו שאמאניזם. כמו כן, מאז אמצע המאה ה-19 עלו כתות דתיות הקרויות שינקוסיוקו. המיסיונריות במשך שנים רבות הייתה אסורה ביפן ומשם נובע האחוז הנמוך של הנוצרים, אבל כיום ניתן לראות בפארקים הראשים כמו בוואנו בטוקיו כינוסי מיסיונריות לעניים.

[עריכה] יהדות יפן

ערך מורחב – יהדות יפן

הקהילה היהודית ביפן קטנה יחסית, והיא מרוכזת בעיקר בערים הגדולות. בשנת 1845 פתחון היפנים את שערי ארצם בפני מהגרים מהמערב, ובין המהגרים ליפן היו גם יהודים. בני הקהילה הראשונים ביפן היו בעיקר מיהדות סין השכנה, ובעיקר משנגחאי והונג קונג. עד לסוף המאה ה-19 עברו ליפן עשרות יהודים, ובשנת 1870 כבר היו ביוקוהמה כ-50 משפחות יהודיות. קהילות גם נוצרו בקובה ובנגסאקי, שבה הוקם גם בית הכנסת היהודי הראשון בתחומי יפן. בנגסאקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה מבין השלוש, ועד היום יש בשלוש הערים הללו שרידי בתי קברות יהודים ישנים.

בזמן מלחמת רוסיה-יפן נשבה יוסף טרומפלדור, שלחם לצידה של רוסיה, בשבי היפני אך הורשה לו להקים חוג ציוני בקרב היהודים שהיו איתו בהיותו בשבי. היפנים אף נעזרו ביהודי אחד בזמן המלחמה, יעקב שיף, אשר נתן הלוואה כספית גדולה ליפן לבניית צי אוניות מודרני, לאחר שמדינות אמריקה ואירופה סירבו לבקשת ההלוואה מחשש כי יפן לא תוכל לעמוד במתן ההחזר. בתום המלחמה קיבל יעקב שיף את עיטור "השמש העולה" מידי הקיסר מייג'י.

בשנת 1931 נכבשה מנצ'וריה בידי יפן, וכ-13,000 מיהודי חרבין שישבו בה נכללו תחת השלטון היפני, אך לא נפגעה האוטונומיה הדתית שהייתה שמורה לבני הקהילה.

בזמן מלחמת העולם השנייה נמלטו לסין ויפן פליטים רבים שנמלטו מאירופה דרך רוסיה. בין חסידי אומות העולם היה השגריר היפני בליטא, צ'יאונה סוגיהארה שהציל חלק מיהודי ליטא בכך שנתן להם אשרות יציאה מליטא לפני שפגעו בהם הליטאים והגרמנים.

במיוחד ראוי לציון, הפרופסור סטזוסו קוצוג'י שבשל אהדתו ליהדות עזר רבות לפליטים, פעל להאריך את שהותם הזמנית ביפן ודאג להם למזון, בפעילותו זו הסתכן בנפשו ואף נכלא ועונה. כמה שנים לאחר המלחמה התגייר, עלה לארץ, ונקרא אברהם סטזוסו קוצוגי.

עם פרוץ המלחמה בין יפן לארצות הברית עזבו רוב יהודי המדינה אותה ועברו לארצות הברית או לסין. כיום יש ביפן מספר קהילות יהודיות, ההמונות כ-1000 יהודים, וכן שני בתי חב"ד. בנוסף פועלים ביפן שני ארגונים בשם "בית שלום" ו"מקויה" אשר רוחשים חיבה ליהודים ומאמינים בהיותם עם נבחר.

[עריכה] שפה

ערך מורחב – יפנית

לפני המאה ה-5, לא הייתה ליפנים מערכת כתיבה משלהם. הם החלו לאמץ את המערכת הסינית, יחד עם היבטים רבים אחרים של התרבות הסינית.

בתחילה כתבו היפנים בסינית קלאסית או בערבוב של סינית אידיאוגרפית ופונטית על מנת ליצור משמעות יפנית. דוגמה לסגנון מעורבב כזה הוא ה"קוג'יקי", שנכתב ב-712 לספירה. אז החלו להשתמש בסימניות סיניות על מנת לכתוב יפנית בסגנון שמכונה מניוגנה, שבו קיימים עשרת אלפים סימניות.

לאחר זמן, פותחה מערכת כתיבה. סימניות סיניות (קנג'י) שימשו לכתוב מלים שאומצו מהסינית, או מלים יפניות בעלות משמעות מקבילה. הסימניות הסיניות שימשו גם לכתוב אלמנטים תחביריים, ולאחר שפושטו נעשו לשני סוגים של כתב: היראגאנה וקטקאנה.

הספרות היפנית הגיעה לשיא במאה ה-11 עם "סיפור גנג'י" מאת מורסקי שיקיבו, אשת אצולה. יצירות ספרות יפניות רבות נכתבו בידי נשים, עקב זאת שהמלומדים היפנים באותה תקופה חשבו שכתיבה ביפנית היא מתחת לרמתם והעדיפו את הסינית.

היפנית המודרנית היא ערבוב של היראגאנה, קטקנה, וקנג'י. טקסטים יפניים מודרניים עשויים לכלול גם שיטה לכתיבת יפנית באותיות לטיניות, ו"אימוג'י" (מלים לא-יפניות הנכתבות באותיות יפניות), וסמלים מיוחדים שונים.

[עריכה] תרבות

ערכים מורחבים – תרבות יפן, אמנות יפנית, מוזיקה יפנית

גיישות יפניות מסורתיות הלבושות קימונו

גן יפני מסורתי במקדש ביפן

הבונסאי היא אומנות יפנית מסורתית של טיפוח עצים זעירים שנשתלים, לעתים קרובות, בגנים יפנים. בתמונה עץ ננסי שטופח בסגנון בונסאי.

התרבות היפנית השתנתה מאוד במשך השנים, מתרבות ג'ומון המקורית לתרבות בת הכלאיים של היום, המשלבת בה השפעות אסיאתיות, אירופיות ואמריקניות. מבחינה היסטורית, לסין ולקוריאה הייתה ההשפעה הרבה ביותר, החל מהתפתחות תרבות היאיויי ב-300 לפנה"ס; השפעות אלו הביאו לאחר מכן לחקלאות אורז, קבורה טקסית, קדרות, ציור, כתיבה, שירה, מערכת נימוסים מסורתית מוגדרת התופסת חלק חשוב בתרבות היפנית ומהיאנה בודהיזם עד למאה ה-7 לספירה.

בתקופה הפרה-מודרנית פיתחה יפן תרבות מיוחדת לה, באמנות; (איקבנה, אוריגמי - אמנות קיפול נייר, אוקיו-אה, סאקורה - פריחת עץ הדובדבן הלוקחת חלק חשוב בתרבות ובעיקר באמנות היפנית); באומנויות (בובות, יצירות לקה וקדרות), אמנויות הבמה (בונרקו, ריקוד מסורתי, קבוקי, נו, רקוגו), ומסורות אחרות (משחקים, אונסן, סנטו, טקס התה היפני, אדריכלות יפנית, גנים יפניים, חרבות, קאטאנה וטיפוח עצים ננסיים מיוחדים המכונים בונסאי)), והמטבח היפני המסורתי שפירות ים ודגים לוקחים בו חלק חשוב, וזאת בעקבות כך שהדיג נפוץ מאוד ביפן. בין המאכלים היפניים המסורתיים שנעשו נפוצים ברחבי העולם ניתן למנות את הסושי.

הגיישה היא מארחת-בדרנית יפנית מסורתית. תפקיד זה היה נפוץ בעיקר בתקופות קדומות יותר ביפן, אז ילדות התחנכו לתפקיד כבר מגיל צעיר, אך הוא נפוץ גם היום. הקימונו, שאותו לובשת הגיישה, הוא בגד מסורתי יפני בעל שרוולים רחבים המהווה ברחבי העולם סמל ליפן. את הקימונו לובשות בעיקר נשים, אך גם גברים.

מאמצע המאה ה-19 והלאה, ההשפעות האירופאיות היו החזקות ביותר, כשההשפעה האמריקאית עולה מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה. השפעות אלו ניכרות בתרבות היפנית של היום, שמשלבת בין האירופאי, האסייתי והאמריקאי, באופנה, בקולנוע, בספרות, בטלוויזיה, במשחקי הווידאו, ובמוזיקה. כיום, יפן היא יצואנית תרבות חשובה, שזכתה לפופולריות רבה סביב העולם, במיוחד בארצות מזרח-אסיאתיות אחרות. תרומות יפניות הניכרות באופן מיוחד לתרבות העולם הם ה"אנימה" וה"מאנגה" (סוג של קומיקס) והבּוּטוֹ, צורת מחול אוונגרדית שהתפשטה מיפן לאירופה, ארצות הברית ואוסטרליה. תרבות יפנית מסורתית ומודרנית זכתה למעריצים רבים באירופה ובאמריקות.

[עריכה] אמנויות לחימה

חלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית היה במשך מאות שנים סוגים שונים של אמנויות לחימה שחלקן הגדול פותח בה. מענפי הספורט הנפוצים ביפן, שנעשה לסמלה גם בעולם כולו, הוא הסומו; סוג התאבקות במשקל כבד, שאף היווה בעבר חלק מדת השינטו. בין אמנויות הלחימה המסורתיות שפותחו ביפן, ניתן למנות את הנינג'יצו והג'יו ג'יטסו, שחלקים מהן נפוצו עם הזמן גם לשאר העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה אומניות לחימה מודרניות-ספורטיביות צברו פופולריות, בהן ניתן למנות את הג'ודו, הקנדו והקראטה לסוגיו - שוטוקאן, קיוקושינקאי, שורין ריו, גוג'ו ריו ועוד.

[עריכה] ילדות ביפן

במשפחה יפנית ממוצעת מספר קטן של ילדים; אחד או שניים. הלימודים בבתי הספר היסודיים ובתיכונים מאתגרים וקשים עד מאוד, ולעתים קרובות נוצרים אצל הילדים מצבי לחץ וחרדה כתוצאה מהתחרותיות הרבה.

בשנים האחרונות נפוצה ביפן, כתוצאה מהטכנולוגיה המתפתחת והולכת המביאה לניכור בין בני האדם, תופעת ההיקיקומורי שבמסגרתה נערים או נערות צעירים מתבדלים מהעולם למשך תקופה ארוכה.

[עריכה] חינוך ביפן

בשנת 1872 הונהג ביפן חינוך חובה כאחת מהתוצאות של רסטורציית מייג'י. מאז 1947 חינוך החובה מורכב מבית ספר יסודי ואמצעי, מגיל 6 ועד 15. כמעט כל הילדים ממשיכים את לימודיהם בבית ספר תיכון לשלוש שנים, ו96% ממסיימי התיכון ממשיכים לאוניברסיטה, קולג' או חינוך גבוה אחר.

שנת הלימודים היפנית מתחילה באפריל, חלקם לומדים בין הימים שני עד שישי וחלקם בשני עד שבת. בנוסף לחופשים פעם או פעמיים בשבוע, יש לתלמידים ביפן עוד 2 חופשות קצרות באביב ובחורף, וחודש שלם של חופשה בקיץ.

החינוך היפני נחשב בעיניים מערביות לנוקשה במיוחד, ויש שהוא מוביל להתאבדות תלמידים, מחשש להיכשלות במבחן ולעתים מחרדה או דיכאון עמוק.^[^{דרוש מקור}^]

[עריכה] הימורים

משחק ההימורים הנפוץ ביותר ביפן הוא המא-ג'ונג ומשחקים בו אף ראשי הפשע. כתוצאה מכך יצא למשחק דימוי שלילי בקרב החברה שומרת החוק ביפן. בשנות ה-90 הקימו קבוצות סטודנטים שגילו את המשחק מחדש קבוצות לקידום המשחק באוניברסיטאות של יפן.

[עריכה] צבא וביטחון

ערך מורחב – צבא יפן

[עריכה] ראו גם

[עריכה] הערות שוליים

^ הנתונים מהמשרד לססטיסטיקה במשרד הפנים של יפן

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יפן

japangeo.org.il - מידע מקיף על יפן: גאוגרפיה, היסטוריה, תרבות ועוד
מידע פוליטי-חברתי מקיף על יפן, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

www.national-anthems.net - המנון יפן
יפן על צומת דרכים, באתר "סיקור ממוקד"
יפן - טיולים, מידע כללי, אתרי תיירות וקישורים מומלצים

מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה ³ · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה ¹ · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית · הרפובליקה העממית של סין ² · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה ¹ · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור ³ · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן ¹ · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה ¹ · תאילנד · תימן

הערות: ¹ חלק משטח המדינה נמצא באירופה. ² הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. ³ חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.

ארגון המדינות המתועשות - G8

איטליה - ארצות הברית - גרמניה - הממלכה המאוחדת - יפן - צרפת - קנדה - רוסיה

[0] הנתונים מהמשרד לססטיסטיקה במשרד הפנים של יפן

[1]

יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכן עניינים