אדלייד (אי)

אדלייד
Adelaide Island
	אדלייד, 1962
נתונים גאוגרפיים
מיקום	אנטארקטיקה
קואורדינטות	67°15′S 68°30′W / 67.25°S 68.5°W
שטח	4,663 קמ"ר
אורך	135 קילומטר
רוחב	33 קילומטר
גובה מרבי	2,315 מטר
נתונים מדיניים
אוכלוסייה	22
מגלה	ג'ון ביסקו
תאריך גילוי	1832

האי אַדֶלֵיְיד (באנגלית: Adelaide Island), הידוע גם בתור איסלה אדלאידה (בספרדית: Isla Adelaida) או איסלה בלגראנו (בספרדית: Isla Belgrano), הוא אי גדול, מכוסה ברובו קרח, 139 ק"מ אורכו ו-37 ק"מ רוחבו,^[1] בצדו הצפוני של מפרץ מרגריט סמוך לחוף המערבי של חצי האי האנטארקטי. מדרום לו שוכנים איי ג'ינג'ר. ארגנטינה, בריטניה וצ'ילה תובעות בעלות עליו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי אדלייד התגלה בשנת 1832 על ידי המשלחת הבריטית בהנהגת ג'ון ביסקו, והמשלחת הצרפתית לאנטארקטיקה (1910-1908) בהנהגת ז'אן-באטיסט שארקו ערכה בו את המדידות הראשונות.

על האי שוכנים שני בסיסים. את הבסיס הישן של האי אדלייד (הידוע גם בשם "בסיס T") הקים סקר החסות של איי פוקלנד (FIDS), שהיה בהמשך לסקר אנטארקטיקה הבריטית. הבסיס נסגר עקב אי-יציבות בדרך הגישה אליו והפעלתו עברה אל תחנת המחקר רותרה החדשה בשנים 1977-1976; בסיס זה נשאר פתוח. הבסיס הישן הועבר לשליטת צ'ילה בשנת 1984, ושמו שונה לבסיס טֶנְיֵנְטֶה לואיס קָרוַוחַל וִיָארוֹאֶל. התחנה שימשה מאז את הצ'יליאנים בתקופת הקיץ בלבד. עם זאת, מדרון הסקי וה"שיפוע" היורד אל התחנה מן הרמה התערערו כל כך עם הזמן, שחיל האוויר הצ'יליאני (FACH) הפסיק את פעולותיו במקום. הצי הצ'יליאני מבקר בתחנה כמעט בכל קיץ כדי לוודא את איכות התחזוקה שם. גם עובדי תחנת רותרה מבקרים בתחנה במהלך החורף כשהגישה מן הרמה נוחה יותר.