דיוקנה של אדל בלוך-באואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אדל בלוך באואר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדיוקן של אדל בלוך באואר
Gustav Klimt 046.jpg
צייר גוסטב קלימט
תאריך יצירה 1907
טכניקה וחומרים צבע שמן וזהב על קנווס
מימדים בס"מ 138 אורך × 138 רוחב
מיקום "הגלריה החדשה"
ניו יורק שבארה"ב

הדיוקן הראשון של אדל בלוך-באואר (Adele Bloch-Bauer I, נודע גם בשם האישה בזהב) הוא ציור מאת האמן האוסטרי גוסטב קלימט משנת 1907. הציור מוצג בגלריה החדשה (Neue Galerie)‏[1] בניו יורק מאז שנת 2006.

היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור בגודל 138X138 סנטימטר בוצע בטכניקה של צבעי שמן וזהב על קנווס בסגנון היוגנדסטיל, ומרובה בעיטורים מורכבים. העבודה על הציור נמשכה כ- 3 שנים. במבט הראשון בולטת הדומיננטיות של הראש והידיים בפינה הימנית העליונה. הקומפוזיציה מחולקת לשני חלקים אנכיים כאשר הימני מלא בתוכן והשמאלי ריק כמעט לגמרי. פניה של הדמות מובלטים באמצעות שיער שחור ושפתיים אדומות על רקע עור פנים חיוור במיוחד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפורטרט השני

היצירה הוזמנה מקלימט על ידי התעשיין ואיל הסוכר היהודי פרדיננד בלוך-באואר. אדלה, בתו של הבנקאי מוריץ באואר, הייתה בת 26 באותה העת. בשנת 1912 הזמין מקלימט פורטרט נוסף של אשתו.

אדלה נפטרה בשנת 1925, וקבעה בצוואתה כי עם מותו של בעלה, תועבר התמונה לרשות הגלריה האוסטרית לאמנות בארמון בלוודר. לאחר הכיבוש הנאצי של אוסטריה נאלץ בעלה לברוח לשווייץ, וכל רכושו, כולל התמונה, הוחרם. בשנת 1945 קבע בלוך-באואר את אחייניו כיורשי כל רכושו, אולם ממשלת אוסטריה טענה כי על פי צואתה של אשתו המנוחה, על הציורים לעבור לחזקתה.

המאבק המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב משפטי שהתנהל בארצות הברית ובאוסטריה קבע בית המשפט כי אחת היורשות, מריה אלטמן, היא הבעלים הבלעדית של היצירה ושל עוד ארבע יצירות נוספות של קלימט ובהן גם הפורטרט השני של אדל בלוך באואר. לאחר קביעת פסק הדין נשלחו התמונות לארצות הברית והוצגו בלוס אנג'לס.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2006 נמכרה התמונה הראשונה של אדלה בלוך באואר לרון לאודר תמורת הסכום של 135 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר ששולם מעולם עבור יצירת אמנות עד אז. התמונה מוצגת במוזיאון הפרטי של לאודר, נויה גאלרי (Neue Galerie New York), אשר מכנה אותה "המונה ליזה שלנו".

באותה השנה נמכר הפורטרט השני של אדלה בלוך-באואר משנת 1912 לרוכש אנונימי תמורת הסכום של 88 מיליון דולר. משנת 2014 הוא מושאל לזמן ארוך, ומוצג במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכירת הציורים עוררה ביקורת רבה בעולם האמנות. מבקר האמנות הראשי של ה"ניו יורק טיימס" מייקל קימלמן טען‏[2] כי היורשים ותאוות הבצע שלהם חיללו את מעשה הצדק של השבת הרכוש שנבזז על ידי הנאצים לאחר השואה, ושהיה עליהם למסור את היצירות למוסדות ציבוריים.

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורה של מריה אלטמן ומאבקה המשפטי להשבת התמונות לבעלותה מוצג במספר סרטים דוקומנטרים:

  • "משאלתה של אדל" (Adele's Wish) משנת 2008 הכולל ראיונות עם אלטמן עצמה ומומחים שונים.
  • "גניבת קלימט" (Stealing Klimt) משנת 2007 הכולל גם הוא ראיונות עם אלטמן ואחרים שהיו מעורבים במאבקה.
  • "אונס אירופה" (Rape of Europa) משנת 2006 העוסק בשוד האומנות הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בשנת 2015 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי סיימון קרטיס האישה בזהב (Woman In Gold) בכיכובם של הלן מירן בתפקיד מריה אלטמן וריאן ריינולדס כעורך דינה ‏[3], המבוסס על ספרה של אן-מארי אוקונור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אן-מארי אוקונור, מאנגלית:יוני רז פורטוגלי, האשה בזהב: הסיפור המופלא של יצירת המופת של גוסטב קלימט "דיוקן אדלה בלוך באור". הוצאת פן/ידיעות ספרים 2013.
  • גוסטב קלימט 1862-1918, מאת: ג'יל נרה, הוצאת טאשן, TASCHEN

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]