אה"מ מונטגו (1901)
 | |
| אוניית האחות של אה"מ מונטגו, אה"מ אלבמארל | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת דאנקן |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בסיס הצי המלכותי דבונפורט  |
| תחילת הבנייה | 23 בנובמבר 1899 |
| הושקה | 5 במרץ 1901 |
| תקופת הפעילות | 28 ביולי 1903 – 30 במאי 1906 (שנתיים ו־43 שבועות) |
| אחריתה | עלתה על שרטון וטבעה |
| מיקום |
51°09′32″N 4°40′26″W / 51.159°N 4.674°W |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 13,483–13,966 טון, מקסימלי: 15,100–15,400 טון |
| אורך | 132 מטר |
| רוחב | 23.01 מטר |
| שוקע | 7.85 מטר |
| מהירות | 19 קשרים |
| גודל הצוות | 720 איש |
| טווח שיוט | 11,240 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 24 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 18,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון | שריון עיקרי – 178 מ"מ, שריון סיפון – 25–51 מ"מ, צריחי תותחים ראשיים – 203–254 מ"מ, קזמטים – 152 מ"מ, ברבטות – 102–279 מ"מ, מחיצות הגנה – 178–279 מ"מ, מגדל הניווט – 305 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 12 אינץ' (305 מ"מ), 12 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 10 תותחים 12 ליטראות (3 אינץ', 76 מ"מ), 6 תותחים 3 ליטראות (1.9 אינץ', 47 מ"מ), 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) |
  | |
אה"מ מונטגו (באנגלית: HMS Montagu) הייתה אוניית מערכה פרה-דרדנוט של הצי המלכותי הבריטי מסדרת דאנקן. מונטגו ואחיותיה, שנבנו כדי להתמודד עם קבוצה של אוניות מערכה רוסיות מהירות, היו מסוגלות להפליג במהירות של 19 קשרים (35 קמ"ש), מה שהפך אותן לאניות המערכה המהירות ביותר בעולם. אוניות המערכה מסדרת דאנקן היו חמושות בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) והן היו דומות בגדול לסדרת לונדון, אם כי עם הדחק מופחת מעט ופריסת שריון דקה יותר. ככאלה, הם שיקפו התפתחות של אוניות המערכה מסדרת קאנופוס הקלה יותר. מונטגו נבנתה בין הנחת השדרית שלה בנובמבר 1899 לבין השלמתה ביולי 1903. לאונייה הייתה קריירה קצרה, כששירתה במשך שנתיים בצי הים התיכון לפני שעברה לצי התעלה בתחילת 1905. במהלך ניסויי טלגרפיה אלחוטית במאי 1906, היא עלתה על שרטון מול האי לנדי. ניסיונות מספר להציף את האונייה כשלו, ובסופו של דבר היא נגרטה במקום.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
שש האוניות של סדרת דאנקן הוזמנו בתגובה לאוניות המערכה המהירות מסדרת פרסבט שהחלו לבנות על ידי הצי הרוסי הקיסרי באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19. האוניות הרוסיות היו אוניות מערכה מהירות דרג ב', ולכן ויליאם הנרי וייט, המנהל הבריטי לבנייה ימית, עיצב את סדרת דאנקן כך שתתאים למהירות הגבוהה של כלי השיט הרוסיים. כדי להשיג את המהירות הגבוהה יותר תוך שמירה על הדחק כמו באוניות המערכה הקודמות, וייט נאלץ להפחית באופן משמעותי את הגנת השריון של האוניות, ולמעשה הפך את האוניות לגרסאות מוגדלות ומשופרות של סדרת קאנופוס של 1896, במקום נגזרות של אוניות המערכה דרג א' מג'סטיק, פורמידבל ולונדון החזקות יותר. המאפיינים ההגנתיים המופחתים, הפך את האוניות מסדרת דאנקן לנחותות מאוניות המערכה האמיתיות מהדרג הראשון, אך הן היו עדיפות במידה ניכרת על אוניות המערכה מסדרת פרסבט שנגדן נבנו כדי להתמודד, והיו כמה מאוניות המערכה המהירות ביותר בשירות בזמן שנבנו.
מונטגו הייתה באורך כולל של 432 רגל (132 מטרים), רוחב של 75 רגל 6 אינץ' (23.01 מטרים) ושוקע של 25 רגל 9 אינץ' (7.85 מטרים). הדחק האונייה היה 13,270–13,745 טונות ארוכות (13,483–13,966 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 14,900–15,200 טונות ארוכות (15,100–15,400 טונות) במעמס מלא. הצוות שלה מנה 720 קצינים ומלחים. אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי 4 צילינדרים תלת דרגתיים שהניעו שני מדחפים, עם קיטור שסופק על ידי עשרים וארבעה דוודי בלוויל. הדוודים פלטו לשתי ארובות קרובות הממוקמות באמצע האונייה. לאוניות הסדרה הייתה מהירות מרבית של 19 קשרים (35 קמ"ש) מ-18,000 כוחות סוס (13,000 קילוואט), מה שהפך את מונטגו ואחיותיה לאוניות המערכה המהירות ביותר בעולם במשך כמה שנים. במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש), האונייה יכלה להפליג לטווח של 6,070 מיילים ימיים (11,240 ק"מ).
למונטגו היו ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ)/ 40 קליבר שהותקנו בצריחים תאומים מלפנים ומאחור. האונייה גם הרכיבה סוללה משנית של 12 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ)/ 45 קליבר מותקנים בקזמטים, בנוסף לעשרה תותחי 12 פאונד (3 אינץ' (76 מ"מ)) ושישה תותחי 3 פאונד (47 מ"מ (1.9 אינץ')) להגנה מפני סירות טורפדו. כמקובל באוניות מערכה של התקופה, היא צוידה גם בארבע צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מ"מ) שקועים בגוף.
למונטגו הייתה חגורת שריון בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים); המחיצה הרוחבית בקצה האחורי של החגורה הייתה בעובי 7–11 אינץ' (178–279 מילימטרים). הצדדים של צריחי הסוללה הראשיים שלה היו בעובי 8–10 אינץ' (203–254 מילימטרים), על גבי ברבטות בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים), וסוללת הקזמטים הייתה מוגנת בפלדת קרופ בעובי 6 אינץ'. למגדל הניווט שלה היו דפנות בעובי 12 אינץ'. היו לה שני סיפונים משוריינים, בעובי 1–2 אינץ' (25–51 מילימטרים), בהתאמה.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של מונטגו הונחה ב-23 בנובמבר 1899, והיא הושקה ב-5 במרץ 1901. היא החלה בניסויים ימיים בפברואר 1903 ונכנסה לשירות בצי ב-28 ביולי במספנת דבונפורט לשירות בצי הים התיכון. בפברואר 1905 היא עברה לצי התעלה.
קרקוע ואובדן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף מאי 1906, מונטגו בדקה ציוד טלגרפיה אלחוטי חדש בתעלת בריסטול, שליחה וקבלה של הודעות בדיקה עם תחנות אלחוטיות בחוף. מאוחר ב-29 במאי, היא עגנה מול האי לנדי, אך לא הצליחה לקלוט את ההודעות מתחנת הניסוי, ולכן הרימה עוגן כדי להפליג לאיי סילי. ערפל כבד אילץ אותה לשנות את המסלול ולהפליג בחזרה לאי לנדי לאחר ארבע שעות, אבל הנווט שלה טעה בחישוב המסלול, והיא נעה במרחק של כשני מיילים מהמסלול המקורי שלה. מונטגו נתקלה במפרשית בשיוט בקרבת האי לנדי, האטה עד לעצירה, ובאה לצד המפרשית כדי לבקש מרחק וכיוון להארטלנד פוינט ביבשת. למרות שהמפרשית סיפקה את אלה בצורה מדויקת, הקול מגשר אוניית המערכה ענה שהם בוודאי טועים ושהמפרשית כנראה איבדה את הכיוון. כשמונטגו התניעה מחדש את המנועים שלה והחלה לנוע קדימה, המפרשית צעקה בחזרה שבמסלול הנוכחי שלה מונטגו תהיה על Shutter Rock בתוך עשר דקות, וזמן קצר לאחר מכן נשמע קולה של אוניית המערכה שעלתה על שרטון נישא בערפל.
בשעה 02:00 ב-30 במאי, מונטגו עלתה על שרטון על Shutter Rock כאשר סלע בגובה של 28 מטר חתך בצד הימני שלה. היא לא הצליחה להשתחרר מהסלעים, והתמלאה אט אט במים; עשרים וארבע שעות לאחר מכן, חדר המכונות הימני שלה וכל חדרי הדוודים שלה הוצפו, בין היתר. הצוות שלה הציף כנגד את חדר המנועים הימני כדי למנוע ממנה לנטות לימינה. צוללנים בדקו את גוף האונייה כדי לקבוע את היקף הנזק, שהתברר כחמור יותר מהצפוי בתחילה. גם לתחתית האונייה נגרם נזק רב, כולל מספר חורים נוספים וציר המדחף השמאלי נתלש מהגוף. גם ציר השדרית הימני נתלש מהגוף, וכך גם ההגה. האונייה נחה על קרקעית אחידה למדי, כך שהייתה תקווה שניתן יהיה להציף את האונייה מחדש.
מכיוון שלצי המלכותי לא הייתה יחידת חילוץ ייעודית, הוא פנה לפרדריק יאנג, קפטן הצי המלכותי לשעבר שעבד כעת כקצין החילוץ הראשי של אגודת ההצלה של ליברפול. יאנג היה באותה תקופה המומחה המוביל בחילוץ ימי בבריטניה, אז הוא נשכר לייעץ לאדמירל סר ארתור וילסון, מפקד צי התעלה, שלא היה לו ניסיון בפעולות הצלה. הצי קיווה בתחילה להקל על הספינה על ידי הסרת התותחים בקליבר הבינוני והקטן וציוד אחר שניתן להוריד בקלות ולאחר מכן לשאוב את המים כך שניתן יהיה לתקן את החורים בגוף האונייה. עד סוף יוני הורכבו במקום כעשרים משאבות, עם כושר שאיבה כולל של 8,600 טונות (8,500 טונות ארוכות; 9,500 טון קצר) מים לשעה. קשיים בשאיבה, בין השאר בשל חלוקת התאים הפנימיים והצורך להציף את הספינה בזמן הגאות כדי למנוע ממנה לספוג נזק נוסף לפני שניתן יהיה לתקן את גוף האונייה, הביאו את המצילים לוותר על הפעולה.
לאחר מכן ביקש וילסון להסיר את לוח השריון מדפנות האונייה ולהקים סדרה של קייסונים, בשלב זה תשמש משאבת אוויר חזקה כדי לשאוב את המים מהגוף. הקייסונים השתחררו שוב ושוב גם בים מתון, ומשאבת האוויר לא הצליחה להשיג את האפקט הרצוי. אוניית האחות שלה דאנקן עצמה עלתה על שרטון בזמן שניסתה לעזור למאמץ ההצלה, למרות שהיא שוחררה בהצלחה. בסוף קיץ 1906 הוקפאו מאמצי ההצלה לשנה, עם תוכניות לחדשם ב-1907. עם זאת, בדיקה של האונייה שנערכה בין 1 ל-10 באוקטובר 1906 מצאה כי פעולת הים דוחפת אותה עוד יותר אל החוף וכופפה ועיוותה את גוף האונייה, כך שהחיבורים שלה החלו להיפתח, הקרשים שלה בסיפון מתפרקים, והעגורנים לסירה קרסו. לאחר שלא הצליחו להציף מחדש את מונטגו, הצי החליט לנטוש את הפרויקט. חומר נוסף הוסר מהאונייה, כולל תותחי הסוללה העיקריים שלה, אשר שימשו מאוחר יותר בכלי שיט אחרים.
חברת ההצלה המערבית הימית של פנזנס השלימה את פירוק האונייה לגרוטאות מתכת במהלך 15 השנים הבאות. בית המשפט הצבאי שהתכנס בשל הפרשה האשים את הערפל הסמיך והניווט הפגום בתאונה. המשפט נערך על סיפון אה"מ ויקטורי. קפטן האונייה, תומאס אדאיר וקצין הניווט, לוטננט ג'יימס דאת'ן, ננזפו קשות, כששני הקצינים פוטרו מתפקידם; דאת'ן איבד שנתיים וותק גם בדרגה. אתר שרידי האונייה, שכיום מסתכם במעט יותר מלוח שריון כלשהו על קרקעית הים, הוא מקום צלילה פופולרי. צוללנים איתרו גם חלקים מצריחי התותחים שלה ופגזים שלא נמצאו במהלך מבצע החילוץ. בספטמבר 2019 העניקה ממשלת בריטניה לאתר שרידי האונייה - כולל המדרגות שנחרטו מהצוק במהלך מאמץ החילוץ - מונומנט רשום.
