יונה ניקיטצ'נקו
.jpg) | |||
| ניקיטצ'נקו במשפטי נירנברג | |||
| לידה |
28 ביוני 1895 מחוז רוסטוב, האימפריה הרוסית | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
22 באפריל 1967 (בגיל 71) מוסקבה, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית | ||
| מדינה |
 ברית המועצות | ||
| מקום קבורה | בית העלמין ודנסקויה | ||
| השכלה |
אוניברסיטת מוסקבה (1928)  | ||
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות | ||
| |||
| פרסים והוקרה | |||
| |||
  | |||
יונה טימופייביץ' ניקיטצ'נקו (ברוסית: Иона Тимофеевич Никитченко; 28 ביוני 1895 – 22 באפריל 1967) היה משפטן רוסי ששימש כשופט בית המשפט העליון של ברית המועצות. מאוחר יותר היה שופט במשפטי נירנברג מטעם ברית המועצות.
ראשית חייו וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניקיטצ'נקו נולד למשפחת איכרים בחוטור (אנ') טוזלוקוב (בתחומי מחוז רוסטוב של ימינו). הוא למד במכון החקלאי שם ומשנת 1916 היה חבר במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. במאי 1920 מונה לסגן יושב ראש בית המשפט הצבאי של אזור סמירצ'יה. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה לחם בקו החזית במרכז אסיה. בשנת 1924 מונה כחבר במכללת בית הדין הצבאי של המחוז הצבאי של מוסקבה.
כסגן יושב ראש הקולגיה הצבאית של בית המשפט העליון של ברית המועצות, הוביל כמה ממשפטי הראווה הידועים לשמצה של יוסיף סטלין, במהלך הטיהורים הגדולים בשנים 1936–1938, ובעיקר גזר את דינם של לב קמנייב וגריגורי זינובייב.[1]
משפטי נירנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניקיטצ'נקו היה אחד משלושת המנסחים העיקריים של אמנת לונדון, שמכוחה פעל בית הדין במשפטי נירנברג. הוא גם היה השופט מטעם ברית המועצות במשפטים עצמם והיה נשיא מושב בית הדין בברלין. דעותיו הקדומות של ניכרו מלכתחילה. בטרם התכנס בית הדין, הסביר ניקיטצ'נקו את המשפטים מנקודת מבט סובייטית:
אנו עוסקים כאן בפושעי מלחמה מרכזיים שכבר הורשעו ושהרשעתם כבר הוכרזה על ידי הצהרות מוסקבה וקרים [יאלטה] של ראשי הממשלות [של בעלות הברית]... כל הרעיון הוא להבטיח עונש מהיר וצודק על הפשע.
— רוברט ג'קסון, 29 ביוני 1945
ניקיטצ'נקו התנגד לזיכוים של היילמאר שאכט, פרנץ פון פאפן והנס פריטשה; הוא גם טען כי יש לגזור עונש מוות על רודולף הס, שבסופו של דבר נידון למאסר עולם על ידי בית הדין. הוא גם מצא את פסקי הדין שגויים ביחס לקבינט של היטלר, המטה הכללי של גרמניה (אנ') והפיקוד העליון של הוורמאכט.
ניקיטצ'נקו חשש מפשרה קלה מדי. בנקודת הדיון הסופית בחן מחדש את עניינו של הס והצביע בעד מאסר עולם, כך שלהס לא נותרה הזדמנות להיחלץ בדרגת ענישה נמוכה יותר.
קריירה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 1946 נבחר ניקיטצ'נקו מחדש לבית המשפט העליון של ברית המועצות, ועד יולי 1949 שימש כסגן יושב הראש שלו. מאוגוסט 1949 עד ספטמבר 1951 היה ראש המחלקה לספינות קו במשרד המשפטים של ברית המועצות. הוא פרש לגמלאות ב-1951.
יונה ניקיטצ'נקו נפטר ב-1967 ונקבר בבית העלמין ודנסקויה במוסקבה.[2]
