איזאבל וייס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איזאבל וייס
איזאבל וייס
איזאבל וייס
לידה 29 בינואר 1945
קלרמון-פראן, צרפת
פטירה 27 ביולי 2014 (בגיל 69)
ירושלים, ישראל
לאום ישראלי, צרפתי
תחום יצירה ציור, צילום
www.isabelleweisz.com

איזאבל וייס (29 בינואר 1945 - 27 ביולי 2014) הייתה אמנית רב תחומית אשר עסקה בעיקר בציור וצילום בצרפת ולאחר עלייתה, גם בישראל.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזאבל וייס נולדה ב-29 בינואר 1945, לסימון וסימה פוזננסקי, בעיר קלרמון-פראן שבצרפת, צאצאית של הרב רפאל מברשיד. וייס החלה לצייר כבר בגילאי העשרה, היא למדה אמנות וציור בפריז, סיימה בתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, וחקרה את השפעתו של ניטשה על פרויד.

למדה בבית הספר למנהיגות יהודית באורסיי שבצרפת (אקול לה-קה ד’אורסיי), אצל הרב יהודה ליאון אשכנזי ("מניטו") שם הכירה את בעלה, ד"ר יצחק וייס, לימים רופא שיניים ומחבר הספר "הרצל - קריאה חדשה"[1].

עלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1972, והתגוררה מאז בירושלים. נפטרה ב-27 ביולי 2014 לאחר שלוש שנות מאבק במחלת הסרטן.

על מצבתה נכתב: "צאצאית הרב החסיד ר' רפאל מברשיד זצוק"ל - אשה אצילה אשר קיימה הלכה למעשה - הווי דן כל אדם לכף זכות[2] - הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות - ומעל הכל עין טובה ולב טוב".

משפחתה פועלת להנצחתה, בשנת 2015 לציון שנה למותה, הקימה המשפחה אתר אינטרנט לזכרה והוציאה לאור ספר עבודות שלה "חשבתי לעצמי שציור זו מצווה"[3]. הספר הושק במסגרת תערוכת יחיד לזכרה בשם "ובחרת בחיים", שהתקיימה בספטמבר 2015, בגלריית עמליה ארבל בתל אביב.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצייר זה לפני הכול היכולת הזאת "לקרוץ", כלומר היכולת להיכנס בחשאי, מתוך איזה הדהוד עם מה שמתחשק לצייר, להגיע לתובנה מסוימת של הדבר הזה. מה שאומרת מרגריט דיראס בעניין הכתיבה בריאיון עם ברנאר פיבו נראה לי נכון גם לציור: "אתה מכפיל (מרפד; מדַפֵן) את עצמך בראייה אחרת של המציאותי". הציור הוא תמיד על יד מה שנראה לעין, על יד המציאות, והוא נולד מעומק אישיותו של הצייר.

איזאבל וייס, חשבתי לעצמי שציור הוא מצווה, קטלוג תערוכת יחיד.

במהלך השנים השתמשה בטכניקות ציור שונות לרבות רישום פחם, אקוורל, ושמן על קנבס. בשנותיה האחרונות עברה לעיסוק בצילום. ציוריה אינם משוימים ואינם מתוארכים. רבים מציוריה אף אינם חתומים. לפי אלברט סויסה, אוצר ספר העבודות שלה שיצא לאור לאחר מותה שיער כי הדבר נועד "לערער על עצם הליניאריות השרירותית והעובדתית של הציור".

הנושאים בעבודותיה הם בעיקר נופים. נופים הנשקפים בתוך הבית (לרוב ביתה שלה), מתוך הבית ומחוצה לו. היא ציירה את נופי מקומות מגוריה, תחילה את נופי צרפת מולדתה, ולאחר עלייתה לארץ, את הנוף המקומי ובעיקר הירושלמי. נדירות העבודות בהן מופיעות דמויות אדם או פנים. לאיזאבל היו מספר מוטיבים חוזרים ביצירתה ביניהם חלונות, סורגים ודלתות, גגות ורעפים, מנורות ופנסי רחוב. מוטיב חוזר נוסף המופיע בלא מעט מעבודותיה הוא הפאנלים של דודי השמש, על ההופעה החוזרת של מוטיב זה בעבודותיה עמד מבקר האומנות מאיר רונן בביקורת בג'רוזלם פוסט על תערוכתה הראשונה בגלריה אלון בירושלים ב-1982.

וייס הייתה חברה בבית האמנים בירושלים והציגה את עבודותיה לאורך השנים בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות בישראל ובעולם.

בדצמבר 1998 הציגה איזאבל בגלריית עיריית ירושלים אוסף צילומים של דלתות השוק בחברון. בהן נתקלה לראשונה כשבאה לבקר באביב 96' את בנה ששירת כחייל בגולני בעיר. אף שלדבריה אין בתערוכה שום מסר פוליטי, כתבה וייס "חילופי הצבעים החדים והעזים, הן של היהודים והן של הערבים, מבטאות יותר מכל את האלימות השוררת בחיי היום יום בעיר. ניסיתי מספר פעמים לצייר דלתות אלה, אבל ללא הצלחה. העימות היהודי ערבי עשה עבורי את המלאכה, ולא נותר לי אלא לצלם אותו"[4].

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזאבל וייס הציגה בישראל ובעולם:

תערוכתה הראשונה הוצגה בשנת 1982 בירושלים, בגלריה אלון ובהמשך הציגה תערוכות יחיד בבית האמנים ירושלים 1987 ובגלריה דבל בירושלים 1989.

בשנת 1990 השתתפה בתערוכה קבוצתית בדל בלו ארט גלריה בטורונטו - קנדה, "הנשר של ניס", צרפת 1992 ובשנת 1997 יצגה את ישראל במפגש של נשים יוצרות בתערוכה בסלוניקי, יוון (יונסקו). באותה שנה הציגה אוסף מעבודותיה בתיאטרון ירושלים.

בשנת 2000 השתתפה בתערוכה קבוצתית בבית האומנים בירושלים לצד אמנים נוספים כמו רבקה גולדברג ובשנת 2002 הוצגו עבודות שלה בתערוכה בינלאומית בבוקרשט. בשנת 2004 לקחה חלק בתערוכה קבוצתית בגלריית עופרה ובגלריית עין הוד בשנת 2009.

בשנת 2011 הציגה איזאבל וייס תערוכת צילומים בגלריה אספס10 בירושלים. זו הייתה תערוכתה האחרונה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איזאבל וייס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הרצל קריאה חדשה", מאת ד"ר יצחק וייס, תרגום פלדור עדה, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2008
  2. ^ משנה מסכת אבות, פרק א'
  3. ^ "איזאבל וייס, חשבתי לעצמי שציור זו מצווה", טקסט, אוצרות: אלברט סויסה, עריכת המאמר של אלברט סויסה ותרגומו לאנגלית: אור שרף, צילום וגרפיקה: סטודיו מ.ו.ר, הוצאת משפחת וייס 2015
  4. ^ ראו על הצילומים גם ב יונתן אמיר, הירוק היום ירוק מאוד, מארב, 11 בנובמבר 2004