אלברט ארמיטג'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
No-nb bldsa 1c055 Albert Armitage.jpg

אלברט בּוֹרְלֵייז ארמיטגאנגלית: Albert Borlase Armitage;‏ 2 ביולי 1864 - 31 באוקטובר 1943) היה חוקר קטבים סקוטי וקצין בצי המלכותי.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמיטג' נולד בפרת'שייר ב-2 ביולי 1864. בשנת 1878 התגייס כפרח קצונה על סיפון אוניית האימונים "ווסטר" של הצי המלכותי, שעגנה אותו זמן בתמזה סמוך לגרינהיית'. עם סיום האימון הבסיסי ניסה לפרוש מן הצי ולהתקבל לעבודה בחברת אוניות הקיטור של חצי האי והמזרח הרחוק (Peninsular and Oriental Steam Navigation Company), P&O, אך אביו מנע אותו מכך. תחת זאת, הוחתם ארמיטג' כחניך על הפריגטה "פונג'ב", לשעבר ספינה של הצי ההודי ועכשיו בבעלות חברת הודו המזרחית הבריטית. הוא הפליג על ה"פונג'ב" לקלקוטה, שם עבר לאונייה אחרת של החברה, ה"לאקנאו" כקצין שלישי.

אחרי שבע שנים כימאי בחברה, פנה שוב ארמיטג' לבקש את הסכמת אביו להצטרף ל-P&O. הרשות ניתנה, ובשנת 1886 מונה ארמיטג' לקצין חמישי על סיפון אוניית הנוסעים "בוכרה" של P&O.

חקר קטבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1884 עד 1897 היה חבר, וסגן מפקד, של משלחת ג'קסון-הרמסוורת' אל ארץ פרנץ יוזף, והיה שותף להצלתם של חוקר הארצות פריטיוף ננסן ואנשיו.

בהמשך היה ארמיטג' הנווט וסגן המפקד במשלחת דיסקברי של רוברט פלקון סקוט לאנטארקטיקה. בין שאר חברי המשלחת היו ארנסט שקלטון, אדוארד אדריאן וילסון, פרנק ויילד ואחרים. במשלחת זו היה ארמיטג' הראשון שצעד על רמת הקוטב.

ארמיטג' היה אחראי להפצת השמועה על הסכסוך בין סקוט לשקלטון, שתפחה והלכה על אף הכחשותיהם. שלד העובדות הוא, שבריאותו של שקלטון התדרדרה לאחר מסע המזחלות במשלחת דיסקברי, וגם לאחר חודש מנוחה ומזון משופר על סיפון ה"דיסקברי" לא חזר לקו הבריאות. סקוט נדרש להחליט את מי לשלוח הביתה באניית הסיוע ושני הרופאים, וילסון בביטחון וקטליץ בהיסוס, המליצו על שילוחו של שקלטון. בספר שארמיטג' כתב כעבור שנתיים על המשלחת אין נזכר כלל סכסוך או קרע בין סקוט לשקלטון. אבל עם השנים גברה מרירותו של ארמיטג' בגלל סיבות שונות, בהן שירותו במלחמת העולם הראשונה. באוטוביוגרפיה שכתב בשנת 1925, 22 שנים לאחר מעשה, רמז שסקוט ניסה לפטור את משלחת דיסקברי מכל קציני צי הסוחר, בכך ששילח אותו ואת שקלטון באוניית הסיוע בפברואר 1903. במכתב שכתב אל ה. ר. מיל, שעזב את המשלחת ב-1901 ועסק ב-1922 בכתיבת ביוגרפיה של שקלטון, הטיל ארמיטג' רעם משמים בהירים: לדבריו, קטליץ אישר שאין כל סיבה רפואית להרחקת שקלטון מן המשלחת, וכשפנה בעצמו אל סקוט בשאלה בעניינו של שקלטון, אמר לו סקוט, כי שקלטון יחזור הביתה חולה או בחרפה. עוד הוסיף וכתב על גידופים שסקוט שילח בשקלטון בעת המסע, שעליהם שמע לדבריו מוילסון, וכי שקלטון אמר לו, שבדעתו להוכיח לסקוט כי הוא עולה עליו כאדם.[1]

במסע המזחלות האחרון של המשלחת היה על סקוט לבחור בין שני קצינים - זה שייצא בראש קבוצה של שישה אנשים בכיוון דרום-מזרח, על פני חומת הקרח ואל שטח שלא נחקר עדיין, וזה שיישאר עם צוות מצומצם של שבעה אנשים באונייה. לאחר שיקול, החליט סקוט למנות את רוידס למנהיג הקבוצה היוצאת ואת ארמיטג' לראש הקבוצה שתישאר מאחור. העילה הרשמית הייתה, שארמיטג' כבר עשה את חלקו ולמעלה ממנו במסעות מזחלות ותגליות. הסיבה השנייה, הנסתרת, הייתה הביקורת, שסקלטון מתח על כישורי הפיקוד של ארמיטג', כפי שהתגלו לו במסע על קרחון פראר, כשלי התנהגות שבאו לביטוי בזהירות-יתר ובהתקדמות איטית, בגישתו המתנשאת והשתלטנית כלפי המדען הצעיר פראר ובכשלונו לעורר ולעודד את אנשיו, שהרבו לרטון עליו מאחורי גבו. סקוט העריך את דעתו של סקלטון וסירב להצעתו של ארמיטג', להוביל מסע הרחק דרומה. הוא הסביר לארמיטג' למה עליו להישאר עם ה"דיסקברי", וריכך את סירובו בהצעה למסע קצר אל האזור הדרום-מערבי של מצר מקמרדו. אך ארמיטג' טיפח מאז טינה כלפי סקוט.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Walton, D.W.H. (1985). "Profile: Albert Borlase Armitage". Polar Record (Cambridge, United Kingdom: Scott Polar Research Institute) 22 (140). doi:10.1017/S0032247400005969. בדיקה אחרונה ב-11 באוקטובר 2014. (subscription required (help)). 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ranulph Fiennes, "Captain Scott", Hodder & Stoughton, 2003, pp. 99-102
  2. ^ Fiennes, pp. 111-112