משלחת דיסקברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
ספינת דיסקברי

משלחת דיסקבריאנגלית: Discovery Expedition) או בשמה הרשמי המשלחת הלאומית הבריטית לאנטארקטיקה 1901-04 (British National Antarctic Expedition, 1901–04), הייתה משלחת בריטית רשמית לחקר האזור האנטארקטי, הראשונה מאז פעל באזור זה ג'יימס קלארק רוס, שישים שנה לפני כן. שם המשלחת, "דיסקברי", נגזר משם הספינה שעל סיפונה הגיעו החוקרים.

ההכנות למשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת אורגנה על ידי ועדה של החברה הגאוגרפית המלכותית משום שנועדה לעסוק במחקרים מדעיים ובחקר גאוגרפי של יבשה כמעט בלתי מוכרת. מנהיג המשלחת היה רוברט פלקון סקוט ובין משתתפיה היו כמה דמויות, דוגמת ארנסט שקלטון, אדוארד אדריאן וילסון ועוד שהיו בהמשך לחוקרים בולטים של האזור האנטארקטי.

מפת משלחת דיסקברי, 1902 - 1904. הקו האדום מתאר את ההתקדמות אל הנקודה הדרומית ביותר (בין נובמבר 1902 ובין פברואר 1903). הקו השחור מתאר את ההתקדמות לכיוון מערב, דרך הרי המערב אל הרמה הקוטבית (בין אוקטובר ובין דצמבר 1903). הקו הכחול מתאר את ההתקדמות אל נקודת הוט וממנה אל נקודת קאבאנה, עד מושבת הפינגוינים הקיסריים בכף קרוזייה (במהלך אוקטובר 1902 וספטמבר, אוקטובר 1903).
ארנסט שקלטון, רוברט פ. סקוט ואדוארד ל. אטקינסון, משלחת דיסקברי 11714

במכתבו אל החברה הגאוגרפית המלכותית, מתאריך 15 באוגוסט 1911, דיווח סקוט על תקלות שונות במבנה הספינה, בין השאר מהירות מרבית של 6.75 קשר, איטית מן המצופה ועתידה לגרום לעיכובים בהתקדמותם. עוד דיווח על נקודות תורפה בשלדת הספינה ועל חששותיו לתחוצאות החמורות שעלולות לנבוע מכך. סקוט תלה את האשמה בתקלות אלה בהתרשלות של בוני הספינה בדאנדי, תקלות שהיו אמורות להתגלות לפני השקת הספינה. סקוט הסיק, שרוב בנאי הספינה היו אנשים מיומנים, אחראים ומצפוניים, אך כנראה היה בהם אחד, שמעל בתפקידו מתוך ביטחון, שאיש לא יעמוד על זהותו. איטיות הספינה פגעה בין השאר בניסויים, שתוכננו לאזור הממוזג, לפני הגעתה אל האזור האנטארקטי.‏[1] בין השאר, רדפה את הספינה לאורך כל תקופת ההפלגה דליפה בלתי מוסברת, שמקורה לא התגלה מעולם, "כמו רוח רפאים בטירה עתיקה". הדליפה המתמדת כפתה על הצוות שעות רבות של עמל מפרך בשאיבת המים ואף הביאה לקילקול מצרכים, שאוחסנו בבטן הספינה.‏[2]

תכנון הדרך ומטרות המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקוט פנה אל ד"ר ה. ר. מיל, ספרן החברה הגאוגרפית המלכותית, שהסכים להילוות אל המשלחת עד דרום אפריקה, בבקשה להתוות לפניו את הדרך הטובה ביותר לכניסה אל פנים יבשת אנטארקטיקה. לאחר עיון ושיקול מרובה, הציע מיל, שהיה גם אוקיינוגרף ומטאורולוג בעל שם, לנסות לעגון בקצה מצר מק-מרדו בהנחה, שבמקום שם נפגשים ההרים הדרומיים של אדמת ויקטוריה בחוף, הנמשך מזרחה מהר ארבוס, אין ספק שיימצא עמק חשוב, שיספק גישה אל פנים הארץ. הצעתו התקבלה בכבוד הראוי ואף כי היו לה יתרונות מיידיים, הרי במבט לאחור יש הסבורים, שהגבילה את המשלחת בחקר רמת הקוטב.‏[3]

המשלחת הגיעה להישגים ניכרים בתחומי הביולוגיה, הזואולוגיה, הגאולוגיה, המטאורולוגיה וחקר המגנטיות של כדור הארץ. המשלחת גילתה את העמקים היבשים מק-מרדו, את ארץ אדוארד השביעי ואת רמת הקוטב.

משלחת דיסקברי נחשבה להישג שיא בחקר הבריטי של אנטארקטיקה וחגגו את שובה לבריטניה, למרות שהיה צורך במשלחת הצלה וחילוץ לשחרור הספינה התקועה בקרחונים. בהמשך התעוררו ספקות ומחלוקות לגבי הרישומים המדעיים של המשלחת.

נקודת התורפה של המשלחת הייתה בחוסר ידע והמיומנות בשימוש בכלבי מזחלות ובמגלשי סקי.

משלחת דיסקברי תוכננה בתקופה בה גאה גל של עניין בינלאומי באנטארקטיקה. באותה תקופה יצאה משלחת גרמנית בפיקודו של אריך פון דריגלסקי (Erich von Drygalski) במטרה לחקור את האזורים מדרום לאוקיינוס ההודי. החוקר השבדי אוטו נורדנשלד הוביל משלחת חקר אל ארץ גראהאם. משלחת צרפתית מונהגת בידי ז'אן באטיסט שארקו יצאה אל חצי האי האנטארקטי והסקוטי ויליאם ספירס ברוס William Speirs Bruce הוביל משלחת אל ים ודל.‏[4]

האוקיינוגרף ג'ון מאריי, שביקר במימי אנטארקטיקה כביולוג של משלחת צ'לנג'ר, כתב בנובמבר 1883 מכתב לחברה הגאוגרפית המלכותית ובו הציע לחדש את חקר אנטארקטיקה בקנה מידה רחב עם משלחת שתקדם את המדע הבריטי. בעקבות המכתב יזם קלמנטס מרקהם (Clements Markham), מזכיר החברה הגאוגרפית המלכותית את ארגון משלחת דיסקברי. קלמנטס מרקהם השתתף בשנת 1851 במשלחת הצלה בעקבות משלחת פרנקלין האבודה. מאז הוא היה חסיד של חקר אזורי הקטבים.‏[5]

המחלוקת על הפיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרב חובל של דיסקברי נבחר רוברט פלקון סקוט, שלא היה המועמד היחיד וגם לא המועמד המועדף, אך המועמדים המועדפים על פניו לא היו זמינים או שלא היו מוכנים לצאת למשימה ארוכה כל כך.

סקוט גרס שהפיקוד צריך להיות מרוכז בידיו, כולל הפיקוד על המשלחת המדעית והוא זה שצריך לקבוע את אתרי הנחיתה ולפקד על ההתארגנות ביבשה. חרף דעתו זו נבחר למנהל המדעי של המשלחת ג'ון ולטר גרגורי, פרופסור לגאולוגיה מאוניברסיטת מלבורן. גרגורי היה בדעה שהמנהל המדעי, צריך לקבוע את אתרי הנחיתה ולרכז בידיו את הפיקוד על ארגון הנחיתה וניהול המשלחת. לדעתו של גרגורי, לאחר הנחיתה רב החובל צריך היה לספק למנהל המדעי שירותים ימיים, סירות ומלחים, לפי צורכי המשלחת. מרקהם תמך בעמדתו של סקוט והיא התקבלה בסופו של דבר ובעקבות הכרעה זו התפטר גרגורי, אשר טען שעבודת המדענים הועמדה במישור נחות לעומת עבודת הימאים.‏[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Reginald Pound, "Scott of the Antarctic", הוצאת קווארד-מקקאן, ניו יורק, עמ' 40
  2. ^ פאונד, עמ' 41
  3. ^ פאונד, עמ' 41
  4. ^ פאונד, עמ' 26
  5. ^ Diana Preston, A First Rate Tragedy Houghton Mifflin co. USA 1999, p.15
  6. ^ פאונד, עמ' 30