משלחת דיסקברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
ספינת דיסקברי

משלחת דיסקבריאנגלית: Discovery Expedition) או בשמה הרשמי המשלחת הלאומית הבריטית לאנטארקטיקה 1901-04 (British National Antarctic Expedition, 1901–04), הייתה משלחת בריטית רשמית לחקר האזור האנטארקטי, הראשונה מאז פעל באזור זה ג'יימס קלארק רוס, שישים שנה לפני כן. שם המשלחת, "דיסקברי", נגזר משם הספינה שעל סיפונה הגיעו החוקרים.

ההכנות למשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת אורגנה על ידי ועדה של החברה הגאוגרפית המלכותית משום שנועדה לעסוק במחקרים מדעיים ובחקר גאוגרפי של יבשה כמעט בלתי מוכרת. מנהיג המשלחת היה רוברט פלקון סקוט ובין משתתפיה היו כמה דמויות, דוגמת ארנסט שקלטון, אדוארד אדריאן וילסון ועוד שהיו בהמשך לחוקרים בולטים של האזור האנטארקטי.

מפת משלחת דיסקברי, 1902 - 1904. הקו האדום מתאר את ההתקדמות אל הנקודה הדרומית ביותר (בין נובמבר 1902 ובין פברואר 1903). הקו השחור מתאר את ההתקדמות לכיוון מערב, דרך הרי המערב אל רמת הקוטב (בין אוקטובר ובין דצמבר 1903). הקו הכחול מתאר את ההתקדמות אל האט פוינט וממנה אל קאבאנה פוינט, עד מושבת הפינגוינים הקיסריים בכף קרוזייה (במהלך אוקטובר 1902 וספטמבר, אוקטובר 1903).
ארנסט שקלטון, רוברט פ. סקוט ואדוארד ל. אטקינסון, משלחת דיסקברי 11714

במכתבו אל החברה הגאוגרפית המלכותית, מתאריך 15 באוגוסט 1911, דיווח סקוט על תקלות שונות במבנה הספינה, בין השאר מהירות מרבית של 6.75 קשר, איטית מן המצופה ועתידה לגרום לעיכובים בהתקדמותם. עוד דיווח על נקודות תורפה בשלדת הספינה ועל חששותיו לתוצאות החמורות שעלולות לנבוע מכך. סקוט תלה את האשמה בתקלות אלה בהתרשלות של בוני הספינה בדאנדי, תקלות שהיו אמורות להתגלות לפני השקת הספינה. סקוט הסיק, שרוב בנאי הספינה היו אנשים מיומנים, אחראים ומצפוניים, אך כנראה היה בהם אחד, שמעל בתפקידו מתוך ביטחון, שאיש לא יעמוד על זהותו. איטיות הספינה פגעה בין השאר בניסויים, שתוכננו לאזור הממוזג, לפני הגעתה אל האזור האנטארקטי.‏[1] בין השאר, רדפה את הספינה לאורך כל תקופת ההפלגה דליפה בלתי מוסברת, שמקורה לא התגלה מעולם, "כמו רוח רפאים בטירה עתיקה". הדליפה המתמדת כפתה על הצוות שעות רבות של עמל מפרך בשאיבת המים ואף הביאה לקילקול מצרכים, שאוחסנו בבטן הספינה.‏[2]

תכנון הדרך ומטרות המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקוט פנה אל ד"ר ה. ר. מיל, ספרן החברה הגאוגרפית המלכותית, שהסכים להילוות אל המשלחת עד דרום אפריקה, בבקשה להתוות לפניו את הדרך הטובה ביותר לכניסה אל פנים יבשת אנטארקטיקה. לאחר עיון ושיקול מרובה, הציע מיל, שהיה גם אוקיינוגרף ומטאורולוג בעל שם, לנסות לעגון בקצה מצר מק-מרדו בהנחה, שבמקום שם נפגשים ההרים הדרומיים של אדמת ויקטוריה בחוף, הנמשך מזרחה מהר ארבוס, אין ספק שיימצא עמק חשוב, שיספק גישה אל פנים הארץ. הצעתו התקבלה בכבוד הראוי ואף כי היו לה יתרונות מיידיים, הרי במבט לאחור יש הסבורים, שהגבילה את המשלחת בחקר רמת הקוטב.‏[3]

המשלחת הגיעה להישגים ניכרים בתחומי הביולוגיה, הזואולוגיה, הגאולוגיה, המטאורולוגיה וחקר המגנטיות של כדור הארץ. המשלחת גילתה את העמקים היבשים מק-מרדו, את ארץ אדוארד השביעי ואת רמת הקוטב.

משלחת דיסקברי נחשבה להישג שיא בחקר הבריטי של אנטארקטיקה וחגגו את שובה לבריטניה, למרות שהיה צורך במשלחת הצלה וחילוץ לשחרור הספינה התקועה בקרחונים. בהמשך התעוררו ספקות ומחלוקות לגבי הרישומים המדעיים של המשלחת.

נקודת התורפה של המשלחת הייתה בחוסר ידע והמיומנות בשימוש בכלבי מזחלות ובמגלשי סקי.

משלחת דיסקברי תוכננה בתקופה בה גאה גל של עניין בינלאומי באנטארקטיקה. באותה תקופה יצאה משלחת גרמנית בפיקודו של אריך פון דריגאלסקי (Erich von Drygalski) במטרה לחקור את האזורים מדרום לאוקיינוס ההודי. החוקר השוודי אוטו נורדנשלד הוביל משלחת חקר אל ארץ גראהאם. משלחת צרפתית מונהגת בידי ז'אן באטיסט שארקו יצאה אל חצי האי האנטארקטי והסקוטי ויליאם ספירס ברוס William Speirs Bruce הוביל משלחת אל ים ודל.‏[4]

האוקיינוגרף ג'ון מאריי, שביקר במימי אנטארקטיקה כביולוג של משלחת צ'לנג'ר, כתב בנובמבר 1883 מכתב לחברה הגאוגרפית המלכותית ובו הציע לחדש את חקר אנטארקטיקה בקנה מידה רחב עם משלחת שתקדם את המדע הבריטי. בעקבות המכתב יזם קלמנטס מרקהם (Clements Markham), מזכיר החברה הגאוגרפית המלכותית את ארגון משלחת דיסקברי. קלמנטס מרקהם השתתף בשנת 1851 במשלחת הצלה בעקבות משלחת פרנקלין האבודה. מאז הוא היה חסיד של חקר אזורי הקטבים.‏[5]

המחלוקת על הפיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרב חובל של דיסקברי נבחר רוברט פלקון סקוט, שלא היה המועמד היחיד וגם לא המועמד המועדף, אך המועמדים המועדפים על פניו לא היו זמינים או שלא היו מוכנים לצאת למשימה ארוכה כל כך.

 Man with receding hairline, looking left, wearing naval uniform with medals, polished buttons and heavy shoulder decorations
קפטן רוברט פלקון סקוט, מפקד משלחת דיסקברי

סקוט גרס שהפיקוד צריך להיות מרוכז בידיו, כולל הפיקוד על המשלחת המדעית והוא זה שצריך לקבוע את אתרי הנחיתה ולפקד על ההתארגנות ביבשה. חרף דעתו זו נבחר למנהל המדעי של המשלחת ג'ון ולטר גרגורי, פרופסור לגאולוגיה מאוניברסיטת מלבורן. גרגורי היה בדעה שהמנהל המדעי, צריך לקבוע את אתרי הנחיתה ולרכז בידיו את הפיקוד על ארגון הנחיתה וניהול המשלחת. לדעתו של גרגורי, לאחר הנחיתה רב החובל צריך היה לספק למנהל המדעי שירותים ימיים, סירות ומלחים, לפי צורכי המשלחת. מרקהם תמך בעמדתו של סקוט והיא התקבלה בסופו של דבר ובעקבות הכרעה זו התפטר גרגורי, אשר טען שעבודת המדענים הועמדה במישור נחות לעומת עבודת הימאים.‏[6]

מחלוקת זו ערערה את היחסים בין החברות המדעיות. היא עמדה בעינה גם תום המשלחת ובאה לביטוי בביקורת על היקפן ואיכותן של כמה מן התוצאות שפורסמו. מרקהם טען, שהתעקשותו על פיקוד הצי הייתה בראש ובראשונה עניין של מסורת ושל סגנון, ולא ביטוי של זלזול במדע. הוא הבהיר את השקפתו, כי כשהיא לעצמה, החתירה להגיע לקו רוחב גבוה יותר מזה של מישהו אחר "איננה ראויה לתמיכה".

הסגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקהם קיווה למשלחת שכולה מורכבת מאנשי הצי המלכותי, אבל האדמירליות הזהירה אותו, ש"הצרכים הדוחקים של הצי לא יאפשרו לו להשאיל קצינים..." מכל מקום, האדמירליות הסכימה לשחרר את סקוט ואת צ'ארלס רוידס, והנמשך התירה למייקל בארן ולרג'ינלד סקלטון להצטרף למשלחת.‏[7] שאר הקציניםמ באו מצי הסוחר הבריטי וכללו את אלברט ארמיטג', סגנו של סקוט, שצבר ניסיון במשלחת הארקטית של ג'קסון-הרמסוורת', 1897-1894, וארנסט שקלטון, שמונה לקצין שלישי, ממונה על מחסנים, אספקה ומצרכי מזון, ואחראי לבידור. האדמירליות שיחררה גם כעשרים קצינים זוטרים וימאים, והשאר באו מצי הסוחר או מתעסוקה אזרחית.‏[8] בין אנשי הסיפון התחתון היו אחדים, שנעשו לוותיקי אנטארקטיקה, בהםפרנק ויילד, ויליאם לאשלי, טום קרין (שהצטרף למשלחת לאחר שאחד הימאים נטש את האונייה בניו זילנד, אדגר אוונס וארנסט ג'ויס. אף על פי שהמשלחת לא הייתה מיזם של הצי באופן רשמי, סקוט הצהיר על כוונתו לנהל את המשלחת על פי כללי הצי, וקיבל את הסכמת הצוות, מרצון ובאין אוכף, לעבוד בכפוף לחוקי המשמעת הנוהגים בצי.‏[9]

הסגל המדעי היה חסר ניסיון. ד"ר ג'ורג' מאריי, מחליפו של גרגורי כמדען ראשי, היה אמור להמשיך בהפלגה רק עד אוסטרליה; למעשה, הוא עזב את הספינה בקייפ טאון)‏[10] וניצל את המסע לשם להכשרת המדענים, אך לא היה לו כל חלק בעבודת המשלחת לפרטי-פרטיה. המדען היחיד בעל ניסיון אנטארקטי קודם היה לואיס ברנאקי, שהשתתף במשלחת צלב הדרום של קרסטנס בורכגרווינק כאחראי על תצפיות מגנטיות ומטאורולוג. הגאולוג הארטלי פראר היה בוגר קיימברידג' טרי בן 22, שמרקהם חשב, ש"אולי זה יעשה אותו לגבר." הביולוג הימי תומאס הודג'סון, מן המוזיאון של פליימות', היה בוגר יותר, וכך גם הבכיר בשני הרופאים, רג'ינלד קטליטץ, שהיה, בגיל 39, החבר המבוגר ביותר במשלחת. גם הוא, כמו ארמיטג', היה במשלחת ג'קסון-הרמסוורת'.‏[11] הרופא הזוטר והזואולוג היה אדוארד וילסון, שהיה מקורב לסקוט וסיפק את סגולות הרוגע, הסבלנות והריחוק, שחסרו כנראה למנהיג המשלחת.‏[12]

עלותה הכוללת של המשלחת הוערכה ב-90,000 ליש"ט (במונחי 2009, בסביבות 7.25 מיליון ליש"ט),‏[13] ש-45,000 ליש"ט הציעה ממשלת בריטניה, בתנאי ששתי החברות יצליחו לגייס סכום זהה. מטרה זו הושגה, בעיקר הודות לתרומה בסך 25,000 ליש"ט מחבר בעל הון בחברה הגאוגרפית המלכותית, לוולין ו. לונגסטאף. החברה הגאוגרפית עצמה תרמה 8,000 ליש"ט, התרומה היחידה הגדולה ביותר שלה לאיזו שהיא משלחת עד אז, ו-5,000 ליש"ט נתן אלפרד הרמסוורת', שהיה בהמשך ללורד נורת'קליף, מי שמימן בעבר את משלחת ג'קסון-הרמסוורת' לחוג הארקטי, 1897-1894.‏[14] השאר גוייס בתרומות קטנות יותר. המשלחת נהנתה גם מחסות מסחרית משמעותית: חברת קולמן סיפקה חרדל וקמח, קדברי נתנה 1,600 ק"ג של שוקולד, חברת בירד תרמה אבקות אפייה ורפרפת ביצים, אוונס, לשר ו-וב סיפקו מיץ לימון. חברת הביגוד יגר נתנה 40% הנחה על ביגוד מיוחד, בובריל סיפקה תמצית בקר, ואחרים נתנו תרומות משמעותיות.‏[15]

האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספינת המחקר דיסקברי
פעמון האוניה "דיסקברי"

ספינת המשלחת נבנתה ב"חברת דאנדי לבניית ספינות" כספינת מחקר ייחודית, שעוצבה ונבנתה לעבודה במים אנטארקטיים, והייתה אחת ממפרשיות העץ התלת-תורניות שנבנו בבריטניה. עלות הבנייה הייתה 34,050 ליש"ט (במונחי 2009 = 2.7 מיליון ליש"ט), ועוד 10,322 ליש"ט (830,000 ליש"ט) למנועים, והמחיר הסופי, לאחר כל השינויים וההתאמות היה 51,000 ליש"ט (4.1 מיליון). לשם הספינה היו הקשרים ימיים היסטוריים, שהאחרון בהם כאחת הספינות שהשתתפו במשלחת של ג'ורג' ניירס, ומאפיינים מסויימים של הספינה הקודמת שולבו בתכנון הספינה החדשה. "דיסקברי" הושקה בידי ליידי מרקהם ב-21 במרץ 1901 בשם S. Y. "דיסקברי" (הכינוי RRS, ספינת מחקר מלכותית, ניתן בשנות ה-20' של המאה ה-20).

כיון ש"דיסקברי" לא הייתה ספינת הצי המלכותי, לא התירה לה האדמירליות להניף את הנס הלבן של הצי המלכותי. בסופו של דבר הפליגה "דיסקברי" בכפוף לחוק הספנות המסחרית, ועל תרניה התנוססו דגל הבית של החברה הגאוגרפית המלכותית והנס הכחול ודגל מועדון היאכטות המלכותי של הארוויץ'.

כלבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות כלבי מזחלת

סקוט יצר קשר באוסלו עם פריטיוף ננסן, שבו בטח יותר מאשר בוועדה "המתקוטטת" שלו בלונדון, ומילא אחר הצעותיו בכל הנוגע לציוד.‏[16] תוצאת הדברים הייתה, שארמיטג' הזמין 25 כלבי-מזחלת סיביריים באמצעות מומחה סקוטי לכלבים ולסקי, שישב דרך קבע בארכנגלסק, רוסיה. עם זאת, המומחה הזה לא הוזמן למשלחת, כך שכלבים ומגלשי סקי אומנם נלקחו במשלחת, אך בעלי ניסיון בתחומים אלה לא היו בה.‏[17]

מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת דיסקברי, בדומה למשלחות של רוס ובורכגרווינק לפניה, נועדה לעבוד בגזרת ים רוס של אנטארקטיקה. אזורים אחרים של היבשת נלקחו בחשבון, אבל העיקרון שלפיו התקבלה ההחלטה היה, "בהליכה אל הלא-נודע יש להתחיל בנודע."

שתי מטרותיה העיקריות של המשלחת סוכמו ב"הוראות למפקד" שהוציאה הוועדה: "לקבוע, במידת האפשר, את טבעו, מצבו והיקפו של חלק זה של ארצות הקוטב הדרומי, הכלולות בתחום שנקבע למשלחתך", ו"לערוך מדידות מגנטיות באזורים הדרומיים מדרום לקו הרוחב הארבעים, לבדוק ולבצע מחקרים מטאורולוגיים, אוקיינוגרפיים, גאולוגיים, ביולוגיים ופיזיקליים". ההוראות הדגישו מיוחד, כי "אין להקריב אף לא אחת ממטרות אלה לטובת מטרה אחרת".

ההוראות הנוגעות לנושא הגאוגרפיה היו מפורטות יותר: "נקודות העניין העיקריות בתחום הגאוגרפיה הן [...] לחקור את חומת הקרח של סר ג'יימס קלארק רוס עד קצהו המזרחי; לגלות את הארץ שרוס סבר, כי היא גובלת בחומה לכיוון מזרח. או לוודא שאיננה קיימת [...] אם תחליט לחרוף על הקרח ...עליך למקד את המאמצים בכל הנוגע לחקר גאוגרפי [...] בהתקדמות אל ההרים המערביים, התקדמות לדרום וחקר האזור הוולקני.

המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע הלוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

"דיסקברי" הפליגה מן האי וייט ב-6 באוגוסט 1901, והגיעה לניו זילנד דרך קייפ טאון ב-29 בנובמבר, לאחר מעקף מתחת ל-40° דרום לצורך מדידות מגנטיות. האי קווייל בנמל ליטלטון, ניו זילנד, שימש כתחנת הסגר לכלבי המשלחת. לאחר שלושה שבועות של הכנות סופיות הייתה האונייה מוכנה למסע דרומה. ב-21 בדצמבר, בעוד האונייה יוצאת מליטלטון, לקול תשואות מן הקהל הגדול שנאסף במקום, נפל צ'ארלס בונר, מלח צעיר, אל מותו מראש התורן, לשם טיפס להשיב לקהל המריע. הוא נקבר בפורט צ'אלמרס כעבור יומיים.

"דיסקברי" יצאה לדרכה דרומה והגיעה אל כף אדייר ב-9 בינואר 1902. אחרי שהות קצרה על החוף ובחינת שרידי המחנה של בורכגרווינק, המשיכה הספינה דרומה לאורך חוף אדמת ויקטוריה. במצר מק-מרדו פנתה "דיסקברי" מזרחה והשיקה שוב ליבשה בכף קרוזייה, שם הוצבה נקודה שנקבעה מראש לחילופי הודעות, כדי שספינות חילוץ וסיוע יוכלו לאתר את המשלחת.‏[18] לאחר זאת שייטה הספינה לאורך חומת הקרח אל הקצה המזרחי שלה, שם אושר, ב-30 בינואר, דבר קיומה של היבשה שחזה רוס ושמה נקרא ארץ אדוארד השביעי.‏[19][20]

ב-4 בפברואר, עלה סקוט אל חומת הקרח ופרק מאריזתו בלון תצפית, שרכש לצורך מדידות מן האוויר. סקוט טיפס אל סל הבלון ועלה חיש-מהר לגובה של יותר מ-180 מ' בכדור הפורח, שהיה אסור לבטח בכבלים. שקלטון עלה אחריו לניסיון שני.כל מה שהצליחו לראות היו פני חומת הקרח שאין להם סוף.‏[21] וילסון חשב, בינו לבין עצמו, שהריחוף בבלון הינו "שיגעון מוחלט".‏[22]

מפרץ מגורי החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הדברים האלה המשיכה "דיסקברי" מערבה למצוא מקום מתאים למגורי-קבע. ב-8 בפברואר נכנסה למצר מק-מרדו ומאוחר יותר באותו יום עגנה במקום סמוך לגבולו הדרומי,שקיבל בהמשך את השם מפרץ מגורי החורף. וילסון כתב: "כולנו היינו מודעים למזל יוצא הדופן ששיחק לנו במציאת מקום כזה למגורי חורף, בטוח לספינה ומוגן בשלמות מכל לחץ של קרח."‏[23] המסיק ויליאם לאשלי,לעומת זאת, הביע את דעתו, שזה נראה "מקום משמים." ‏[24] העבודה על החוף החלה בהקמת צריפי המשלחת על חצי אי טרשי, שנקרא האט פוינט. סקוט החליט, שהמשלחת תמשיך לחיות ולעבוד בספינה, והניח ל"דיסקברי" לקפוא בקרח הים. את הצריף הראשי החליט להקצות למחסן ולמחסה.‏[25]

צלב זיכרון לג'ורג' וינס, שהוקם על צוק סלע בהאט פוינט

בכל הקבוצה לא היה אף גולש סקי מומחה ורק לברנאקי ולארמיטג' היה איזה שהוא ניסיון בעבודה עם כלבי-מזחלת. תוצאות מאמציהם המוקדמים של האנשים להקנות לעצמם את הטכניקות הללו לא בישרו טובות ורק חיזקו את העדפתו של סקוט לגרירה בכוח אדם. הסכנות הטמונות בתנאים הזרים להם התאמתו ב-11 במרץ, כשקבוצה ששבה ממסע ניסיון לכף קרוזייה נתקעה על מדרון מכוסה קרח השעת סופת שלגים. במהלך נסיונותיהם למצוא מקום בטוח יותר, החליק המלח הכשיר ג'ורג' וינס מקצה צוק ונהרג. גופתו לא נמצאה מעולם; צלב ועליו כתובת פשוטה, שהוקם לזכרו, עודנו ניצב בראש הצוק הנישא של האט פוינט.‏[26][27]

במשך חושי החורף מאי-אוגוסט היו המדענים עסוקים במעבדותיהם, וכל השאר עסקו בהכנת ציוד ואספקה לעבודת העונה הבאה. לשם בידור והפגת מתח היו הצגות תיאטרון חובבניות ופעילויות העשרה חינוכית בצורת הרצאות. עיתון, "טיימס הקוטב הדרומי", יצא בעריכת שקלטון. גם פעילויות תחת כיפת השמיים לא חדלו כליל; היו משחקי כדורגל על הקרח, ולוח הזמנים לתצפיות מגנטיות ומטאורולוגיות נשמר בקפדנות. עם תום החורף, התחדשו מסעות ניסוי במזחלות, כדי לבחון את הציוד ומנות המזון בעוד מועד לפני המסע המתוכנן דרומה, שאליו ייצאו סקוט, וילסון ושקלטון. בינתיים יצאה קבוצה בראשות רוידס אל כף קרוזייה, להשאיר מסר בתחנה שם, וגילתה מושבת פינגווין קיסרי.‏[28] קבוצה אחרת, בראשות ארמיטג', סיירה בהרים בכיוון מערב ושבה באוקטובר עם הופעת הסימנים הראשונים לצפדינה‎‎. לאחר זמן האשים ארמיטג' את סקוט בהתפרצות המחלה, בגלל "התנגדותו הרגשנית" לשחיטת בעלי חיים לבשר טרי. ‏[29] הדיאטה של כל המשלחת שונתה מיד, ומכאן ואילך הייתה הבעיה בשליטה.

המסע דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקוט, וילסון ושקלטון יצאו -2 בנובמבר 1902 עם כלבים וקבוצות מסייעות. מטרתם הייתה "להרחיק דרומה בקו ישר על קרח החומה ככל שנוכל, להגיע אל הקוטב במידת האפשר, או למצוא ארץ חדשה."‏[30] אל ציון הדרך המשמעותי הראשון הגיעו ב-11 בנובמבר, כשקבוצה מסייעת עברה את שיא קצה הדרום של בורכגרווינק ב-'50 78°.‏[31] אולם חוסר המיומנות בשליטה בכלבים בא עד מהרה לביטוי, וההתקדמות היתה איטית. אחרי שהקבוצות המסייעות חזרו, ב-15 בנובמבר, החלה קבוצתו של סקוט לחלק את מטענם (לקחת חצאי מטען קדימה ואז לחזור בשביל המחצית השנייה), ומכאן שעשו מסע של 4.8 ק"מ על כל 1.6 ק"מ של התקדמות דרומה. היו טעויות בעניין מזון הכלבים, וכאשר הכלבים נחלשו, נאלץ וילסון להרוג את החלשים ביותר כדי שישמשו כמזון לאחרים. גם האנשים כשלו, נאבקים העוורון שלג, כוויות קור ותסמינים ראשונים של צפדינה, אך המשיכו דרומה בקו ישר עם ההרים ממערב. את חג המולד חגגו במנות כפולות, וקינוח חג מולד, ששקלטון שמר לאירוע, חבוי עם גרביו.‏[32] ב-30 בדצמבר 1902, בלי לעזוב את חומת הקרח, הגיעו אל קצה הדרום שלהם ב-'17 82° דרום. הבעיות התרבו והלכו במסע חזרה, כשכלבים הנותרים מתו והצפדיה הכריעה את שקלטון. הרישום ביומנו של וילסון מיום 14 בינואר 1903 מאשר כי ,כולנו מגלים סימנים קלים, אך ברורים, של צפדינה".‏[33] סקוט ווילסון התנהלו בקושי הלאה ושקלטון, שלא היה מסוגל לגרור מזחלת, פסע לצידם ומדי פעם נישא על המזחלת. לבסוף הגיה הקבוצה אל האונייה ב-3 בפברואר 1903, אחרי מסע של 1,536 ק"מ, כולל צעידות הלוך ושוב להעברת המטען, ב-93 ימי מסע, בממוצע של קצת יותר מ-16 ק"מ ליום.‏[34]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Reginald Pound, "Scott of the Antarctic", הוצאת קווארד-מקקאן, ניו יורק, עמ' 40
  2. ^ פאונד, עמ' 41
  3. ^ פאונד, עמ' 41
  4. ^ פאונד, עמ' 26
  5. ^ Diana Preston, A First Rate Tragedy Houghton Mifflin co. USA 1999, p.15
  6. ^ פאונד, עמ' 30
  7. ^ Huntford, 'The Last Place on Earth", p. 144
  8. ^ Huntford, 'The Last Place on Earth", p. 144
  9. ^ Fiennes, p. 35
  10. ^ Fiennese, pp. 43-4
  11. ^ Diana Preston, "A First Rate Tragedy", pp. 36-37
  12. ^ Huntford, "The Last Place on Earth", p. 160
  13. ^ Fiennes, p. 28
  14. ^ Fiennes, pp 36-7
  15. ^ Preston, p. 39
  16. ^ ציטוט של סקוט מהאנטפורד, עמ' 145 "בעוד אני מנסה להוציא לפועל את הרעיונות שאתה [ננסן] לימדת אותיי בנורווגיה בנוגע לציוד, יושבת ועדה של 32 מדענים ומתקוטטת בשאלה, לאן צריכה המשלחת להפליג!"
  17. ^ Huntford, The Last Place on Earth, p. 145
  18. ^ Fiennes, p.55
  19. ^ Fiennes, pp. 55-57
  20. ^ Preston, p. 45
  21. ^ Preston, pp. 45-6
  22. ^ Wilson, p. 111 (רישום ביומן, 4 בפברואר 1902).
  23. ^ Wilson, p. 112 (רישום ביומן, 8 בפברואר 1902)
  24. ^ Preston, p.46
  25. ^ Preston, p. 46
  26. ^ Preston,p. 48
  27. ^ Fiennes, pp. 70-72
  28. ^ Fiennes, p. 87
  29. ^ Preston, p. 59
  30. ^ Wilson, p. 150 (רישום ביומן, 12 ביוני 1902
  31. ^ Wilson, p. 214 (רישום ביומן, 11 בנובמבר 1902
  32. ^ Preston, pp. 61-67
  33. ^ Wilson, p. 238
  34. ^ Peston, pp.61-67