אליה
אַלְיָה היא השומן הרך שבזנבו של הכבש. ייתכן שנקרא כך על שם האַיִל, זכר הכבש הבוגר (בשיכול עיצורים), כיוון שאצלו שומן האליה גדול ובולט משל הכבשה.
משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל.
כמוצר צריכה, נקרא שומן האליה בישראל לִיָה.
האליה ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביהדות, האליה נחשבת לאחד מן ה"אימורים"- חלקי קורבן אשר קרבים על גבי המזבח ואינם נאכלים[1]. האוכל שיעור "כזית" מהאליה המיועדת להקרבה - לוקה[2].
בתלמוד[3] מסופר על נכרי שאכל מקורבן פסח תוך התחזות ליהודי, חרף האיסור "וכל בן נכר לא יאכל בו". כאשר אותו נכרי התרברב על מעשה הרמייה באוזניו של רבי יהודה בן בתירא, שאלו רבי יהודה "וכי נתנו לך לאכול מהאליה שהיא החלק המשובח ביותר?" ענה הגוי כי אמנם הפעם לא נתנו לו מהאליה, אך בפעם הבאה שיעלה לירושלים ידרוש לקבל חלק משובח זה. ואכן כשעלה לירושלים בשנה הבאה ביקש הגוי לקבל את האליה של הכבש כמו שאמר רבי יהודה בן בתירא. תמהו הכהנים בבית המקדש על בקשתו, שהרי כאמור אין האליה נאכלת, ושאלו את הגוי, מי אמר לו לבקש את האליה? ולאחר שהשיב להם שרבי יהודה בן בתירא אמר לו זאת, הם בדקו אחריו, ומצאו שהוא גוי והרגוהו. שלחו לו לרבי יהודה בן בתירא "שלום לך רבי יהודה בן בתירא. שאתה בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים."
בניגוד לשאר חלבי ה"אימורים" הקרבים על המזבח, האליה לא נאסרה באכילה בכבש של חולין (שאינו קורבן), ואין בה איסור אכילת חֵלֶב לפי מסורת חז"ל[4]. אמנם, ביהדות הקראית האליה אסורה באכילה כדין חֵלֶב.
במקרא מוזכרת 'עליה' ”וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל” (שמואל א' ט', כ"ד) לדעת רבי יוחנן, 'העלייה' היא האליה[5].
רגילים להניח כי אליה יש רק לכבשים ולא לעיזים כפי שנראה במציאות וכן מן המקראות[6] אך יש דעות כי גם לעז יש לעיתים חלק שומני בזנב המוגדר אליה, אלא שאינה קריבה על המזבח[7][8]
האליה בשפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האליה נחשבת כבשר משובח ועל כן נוצר הביטוי בתלמוד הבבלי[9] אליה וקוץ בה – ופירושו: דבר הנראה על פניו כטוב ומועיל, אך יש בו גם חיסרון. זנב הכבש טעים למאכל, אבל פעמים רבות נתקעים בו קוצים.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ קורבן שלמים: ספר ויקרא, פרק ג', פסוק ט'. קורבן חטאת: ספר ויקרא, פרק ד', פסוק ל"ה. קורבן אשם: ספר ויקרא, פרק ז', פסוק ג'. קורבן פסח: תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ג, עמוד ב'. ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק א', הלכה י"ח.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"א, הלכה ג'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג', עמוד ב'
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ז', הלכה ה'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ה. אמנם, לדעת רבי אלעזר העלייה היא החזה ולדעת רבי שמואל בר נחמני העלייה היא כך הירך.
- ↑ ראו ויקרא פרק ג' ההבדל בין הקרבת כבש לעז
- ↑ כך כותב רש"י בבלי פסחים דף צ"ו ע"ב ד"ה ואם. כ גם משמע מלשו תוספות שם דף ג' ע"ב ד"ה מאליה מי קספו לך - ז"ל, דגדי אין אליתו קריבה. כן דעת השואל בשו"ת הרדב"ז סימן תרע"ט כדי לבאר איך בספר שמואל א' פרק ט' אוכלים שוק ו'עליה' שלפי פירוש אחד בגמ' היא האליה ולהבנתו היה מדובר בקרבן . אך רדב"ז מציע שם ביאור שונה.
- ↑ מאמר של ד"ר משה רענן ושל הרב דוד כוכב באתר פורטל הדף היומי
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ז, עמוד א'