אליה
ערך זה עוסק בחלק מבשר הכבש. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו 
אַלְיָה היא השומן הרך שבזנבו של הכבש. ייתכן שנקרא כך על שם האיל (בשיכול עיצורים), כיוון שאצלו שומן האליה גדול ובולט משל הכבשה.
משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. משערים כי האליה נוצרה ממוטציה של כבש-הבית בעל זנב ארוך. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה. האליה נחשבת כבשר משובח ועל כן נוצר הביטוי בתלמוד הבבלי[1] אליה וקוץ בה – ופירושו: דבר הנראה על פניו כטוב ומועיל, אך יש בו גם חיסרון. זנב הכבש טעים למאכל, אבל פעמים רבות נתקעים בו קוצים[2].
האליה בקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האליה מוזכרת במקרא בהלכות הקרבת הקורבנות בתור אחד מן האמורים - אברי בהמת הקורבן הנשרפים על המזבח. הדבר מתואר בכתוב: "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה': חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה, לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה".[3] לפיכך, הקרבת כבש שונה מהקרבת בקר או עז, בכך שזנב הכבש נשרף על המזבח שלא כמו זנב בקר או עז.[4]
