גמל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןגמל
גמלים
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: גמליים
סוג: גמל
מינים

גמל חד-דבשתי
גמל דו-דבשתי

שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Camelus
ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
Dromedary Range.png

גמל (שם מדעי: Camelus) הוא סוג במשפחת הגמליים. סוג הגמל כולל שני מינים:

הגמל הוא יונק גדול החי במדבריות. נקבת הגמל נקראת בעברית נָאקָה (ה-א' אינה נהגית), והגמל הצעיר נקרא בכר. הגמל נקרא גם "ספינת המדבר".

מבנה גוף הגמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גמל
זוג גמלים ליד ים המלח
גמל התבליט אשורי מנינוה. אוסף מוזיאון הוותיקן

גוף הגמל מותאם לתנאי המדבר ברגליו הגבוהות ובפרווה המכסה אותו. הרגליים הגבוהות של הגמל מרחיקות אותו מן הקרקע הלוהטת בימי הקיץ החמים. לעתים ישנו הבדל של 20°C בין טמפרטורת הקרקע לטמפרטורת האוויר בגובה של מטר מעל הקרקע. בין שערות פרוותו של הגמל כלוא אוויר המשמש כחומר מבודד, וכך הפרווה מקטינה את מעבר החום בין הסביבה החמה לגוף הגמל ובעצם מבודדת את גופו של הגמל מחום הסביבה. תכונות אלו עוזרות לגמל לשמור על גופו מפני התחממות יתר, וכך מקטינות את הצורך בהפרשת זיעה, מסיבה זו הן גם מביאות לחיסכון של מים בגופו של הגמל. בגוף הגמל ישנה דבשת בה הוא אוגר שומן, שומן זה מהווה בידוד מפני החום ומפני הקור. מפני החום מכיוון שהוא שכבה עבה שמבודדת בין הגמל לאוויר ומפני הקור מכיוון שכמות הוורידים והעורקים קטנה שם והוא אינו מאבד חום דרך הדבשת.

גובהו של הגמל כשני מטרים או יותר, ואורכו כשלושה מטרים מהפה עד לזנב. צווארו הארוך מאפשר לו לסרוק את המדבר למרחקים גדולים ולמצוא מים.

התאמה לתנאי המדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגמל פעיל בדרך כלל בשעות הבוקר ולפנות ערב, כאשר האוויר קריר. בשעות החמות של היום הגמל רובץ בצל או נח בעמידה.

כאשר קיים מחסור במים בגוף הגמל, הוא מפריש שתן מרוכז, המכיל כמויות קטנות של מים, מה שמצמצם את פליטת המים מגופו (בדומה לאדם ובעלי חיים נוספים). הגמל מסוגל להחזיק מעמד במשך שבועיים בלי לשתות ובלי שייגרם נזק לגופו. כאשר הוא מגיע למקור מים הוא שותה כמויות גדולות של מים, וכך משלים במהירות את המים החסרים בגופו ומגיע למאזן מים תקין.

לגמל ישנה התאמה מיוחדת לתנאי המדבר גם בדם: לתאי הדם האדומים יש צורה סגלגלה (בניגוד לשאר היונקים, שאצלם היא עגולה יותר). תכונה זו של תאי הדם מעניקה להם יכולת זרימה "חלקה" גם במצבי עקה ויובש של הגוף. תאי הדם האדומים של הגמל גם עמידים יותר מתאי הדם של שאר היונקים בכך שהם מסוגלים לשרוד בתנאי לחצים אוסמוטיים קיצוניים (ממצב של חוסר נוזלים בגוף, ועד לרוויה גבוהה כאשר זה שותה כמויות גדולות של מים).

לגמל יש ריסים ארוכים להגנה מפני סופות חול ורגליים ארוכות עם שתי ברכים המגנות מהחול החם של המדבר. נוסף למבנה הגוף ולדרכי ההתנהגות גם התהליכים הפנימיים בגופו של הגמל מותאמים לחיים במדבר. לדוגמה, שינויים בטמפרטורת הגוף. טמפרטורת הגוף של הגמל היא בסביבות 39 מעלות צלזיוס, כמו של רוב היונקים, אך ייחודו של הגמל הוא בכך שטמפרטורת גופו יכולה לעלות ולרדת בכמה מעלות מבלי שייגרם נזק לגופו. לפעמים ביום חם, או בזמן פעילות גופנית מאומצת של הגמל, טמפרטורת גופו עולה עד ל-42 מעלות צלזיוס, ובלילה קר היא יורדת עד 36 מעלות.

בניגוד לגמל החד-דבשתי, הגמל הדו-דבשתי מותאם גם לחיים במקומות קרים, כמו מדבריות מרכז אסיה בעת החורף. הגמל הדו-דבשתי יכול לשרוד בטמפרטורות נמוכות ויכול לאכול קילוגרמים רבים של שלג (שמובא ברוח, למדבריות אלו, מסיביר).

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורחת גמלים בבקעת הירדן
פינוי פצועים משדה הקרב על גב גמל בעת המערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, 1918

הנאקה ממליטה בכר אחרי היריון של כשנה ויכולה להיכנס להיריון נוסף כעבור שנה מההמלטה הקודמת (כלומר טווח הזמן המינימלי בין שתי המלטות של אותה נאקה הוא שנתיים לפחות). רוב ההריונות הם של בכר אחד בלבד.

שירות לאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חלב נאקות

הגמל בוית לפי הדעה המסורתית בערך ב-2500 לפנה"ס אולם בולייט בספרו מביא קטע מתעודה מאללח' שבצפון סוריה (שכבה VII, המתוארכת למאה ה-17 לפנה"ס) ובה כתוב 'מנת מזון אחת לגמל'. לפי עדויות שנמצאו באיראן עופר בר יוסף טוען שהשימוש בגמל היה קיים כבר באלף הרביעי לפנה"ס, ואכן בחפירתם של כהן ודיוור באתר בהר הנגב (באר רסיסים), משלהי האלף השלישי, נמצאו עצמות של גמל יחד עם עצמות של עזים.

מחקרים מאוחרים יותר הצביעו על תהליך ארוך טווח של מעבר הגמל במהלך האבולוציה ממקורו בצפון אמריקה לאסיה ומשם למרכז ומערב אסיה. ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על ביותו של הגמל החד-דבשתי לחצי האי ערב בין האלף השלישי והשני לפנה"ס ושימוש בו בשלב זה רק כמקור לחלב. במחצית האלף השני נכנס גם הגמל הדו-דבשתי מאזור באקטריה במרכז אסיה למרחב ההודו-איראני במסגר נדידת שבטים הודו-אירופיים לאזור[1]. ממצאים ארכיאולוגיים באזור הערבה מצביעים על שימוש בגמל כבהמת משא מדברית רק מתחילת האלף הראשון לפנה"ס, במסגרת פעילות מכרות הנחושת באזור[2]. במאה התשיעים כבר מופיע הגמל כבהמת מלחמה בשימוש צבא המורדים של גינדילו הערבי נגד הצבא האשורי בקרב קרקר.

האדם מנצל את הגמל לרכיבה, נשיאת משאות, אכילת בשרו, שתיית חלב הנאקה, גז הצמר ואריגתו, שימוש בגללים לבעירה ולדישון וכפריט מסחר ונדוניה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מתיו טיג, מלכת המדבר - אלפי בדואים מכנסים עם גמליהם באבו דאבי כדי להכתיר את הפרט היפה ביותר, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 135, אוגוסט 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]