לדלג לתוכן

אלינור מאנגליה, רוזנת באר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלינור מאנגליה, רוזנת באר
Eleanor of England
לידה 18 ביוני 1269
וינדזור, ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 באוקטובר 1297 (בגיל 28)
גנט, נפת פלנדריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת אנגליה, דוכסות באר עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה מנזר וסטמינסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Henry III, Count of Bar (20 בספטמבר 1293–?)
אלפונסו השלישי, מלך אראגון (15 באוגוסט 1290–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית פלנטג'נט
אב אדוארד הראשון, מלך אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
אם אלינור מקסטיליה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Edward I, Count of Bar
Jeanne van Bar
Lady Eleanor de Bar עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלינור מאנגליה (18 ביוני 1269 - 29 באוגוסט 1298) הייתה הבת השורדת המבוגרת ביותר של מלך אנגליה אדוארד הראשון[1] ושל אשתו הראשונה, המלכה אלינור מקסטיליה.

בשנות חייה הראשונות גדלה אלינור אצל סבתה מצד אביה, אלינור מפרובנס, בזמן שהוריה יצאו לבמסע הצלב בין 1270 ל-1274.

במשך תקופה ארוכה הייתה אלינור מאורסת לאלפונסו השלישי, מלך אראגון.[1] הוריו של אלפונסו היו תחת חרם של האפיפיור(אנ'), בגלל תביעותיהם לכס המלכות של סיציליה, בניגוד להבטחה של האפיפיור לרוזן שארל הראשון מאנז'ו. למרות הפצרותיו החוזרות ונשנות של אלפונסו כי ישלח את בתו להינשא, אדוארד עמד בסירובו לשלוח אותה כל עוד האיסור נשאר על כנו. בשנת 1282 הוא טען כי אשתו ואימו חוששות שאלינור, שאך מלאו לה 13, צעירה מכדי להינשא, ורוצות להמתין שנתיים נוספות לפני שישלחו אותה לאראגון. במהלך פרק זמן זה מת אלפונסו בטרם מומשו הנישואים.

אלינור נישאה לרוזן הנרי השלישי מבאר ב-20 בספטמבר 1293,[2] ונולדו להם שני ילדים:

  • אדוארד הראשון, רוזן באר, שנישא למרי, בתו של רוברט השני, דוכס בורגונדי [3]
  • ג'ואן מבאר, רוזנת סארי, שנישאה לג'ון דה וורן, רוזן סארי השביעי

בעבר נטען כי לאלינור הייתה בת נוספת בשם אלינור שנולדה ב-1285 ונישאה לוולשי בשם שואלין אפ אווין, ובין צאצאיה נמנים אווין גלינדור ואוון טיודור,[4][5] אך ככל הנראה טענה זו מפוקפקת.[6][7]

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Connolly, Sharron Bennett (2021). Defenders of the Norman Crown : Rise and Fall of the Warenne Earls of Surrey. Pen & Sword History.
  • Merriman, Roger Bigelow (1918). The Rise of the Spanish Empire in the Old and in the New. Vol. 1. The Macmillan Company.
  • Panton, Kenneth (2011). Historical Dictionary of the British Monarchy. Scarecrow Press.
  • Prestwich, Michael (1997). Edward I. Yale University Press.
  • Vale, Malcolm (2001). The Princely Court: Medieval Courts and Culture in North-West Europe, 1270–1380. Oxford University Press.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Merriman 1918, p. 321.
  2. ^ Prestwich 1997, p. 389.
  3. ^ Vale 2001, p. 211.
  4. ^ "The Royal Families of England, Scotland, and Wales, with Pedigrees of Royal Descents in Illustration" (PDF). Sir Bernard Burke, C.B., LL.D., Ulster King of Arms. 1876. p. 51. נבדק ב-2022-10-08.
  5. ^ Burke, John Bernard (1844). "Heraldic illustrations, by J. And J. B. Burke". p. 23.
  6. ^ See Alison Weir's Britain's Royal Families, page 82
  7. ^ Connolly 2021, p. 205.