אנמיה חרמשית

אנמיה חרמשית
Sickle-cell anaemia
drepanocytosis
	תאי דם אדומים של חולה אנמיה חרמשית
תחום	המטולוגיה
טיפול	סודיום פנילבוטיראט
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine	article/205926
DiseasesDB	12069
MeSH	D000755
MedlinePlus	000527
OMIM	603903
סיווגים
ICD-11	3A51

אנמיה חרמשית היא מחלת דם תורשתית הגורמת להמוגלובין, המצוי בתאי הדם האדומים ואשר נושא חמצן לכל תאי הגוף, להיווצר בצורה לקויה. שם המחלה נובע מצורתם האופיינית של תאי הדם האדומים - צורה חרמשית.

בשנת 2019 דווח על טיפול רפואי ניסיוני אשר, ככל הנראה, הצליח לרפא צעירה שסבלה מאנמיה חרמשית.^[1]

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנמיה חרמשית נובעת בראש ובראשונה מאלל פגום של הגן HBB. הגן HBB, הממוקם על גבי כרומוזום 11^[2], מכיל בבני אדם בריאים הוראות לייצור תת-יחידה של חלבון ההמוגלובין. כשמתחוללת מוטציה או כשמורש אלל מוטנטי החומצה האמינית גלוטמט הנמצאת בחלבון מוחלפת בוולין, מה שגורם להפקת המוגלובין לקויים, וכך להמוגלובין אשר לא נושא את החמצן במידה מספקת. כיוון שבכל תא ישנם זוג כרומוזומים הומולוגים, במקרה בו רק אחד מהם ישא גן פגום הגוף יפיק גם המוגלובין תקין. כשבשני הכרומוזומים ימצאו גנים פגומים כל התאים האדומים ישאו המוגלובין פגום ואספקת החמצן הלקויה תסכן משמעותית את חיי החולה. עקב היותה מחלה תורשתית, האנמיה החרמשית נפוצה הרבה יותר במקומות מסוימים בעולם כגון אפריקה.

התפתחות מחלה זו דווקא באזורים אלו נובעת, בין השאר, ממוטציה גנטית שמעניקה עמידות מסוימת בפני מלריה לנשאי הכרומוזום המוטנט. החולשה היחסית של התאים המוטנטים גורמת להפרעה במעברו של טפיל המלריה במחזור הדם.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ההמוגלובין הפגום נמצא במצבו הלא מחומצן (לאחר פריקת החמצן בתאי הגוף), שיירי הוואלין יוצרים ביניהם קשרים, שנקראים סטיקי-פאטצ', וכך גורמים להמוגלובין לשנות את צורתו המרחבית ולהפוך ללא מסיס. בגלל ההמוגלובין הפגום משנה כל תא הדם האדום את צורתו מדיסקית-דו-קעורה לצורת החרמש (תהליך שלוקח כ-30 שניות). ככה שבעצם אם הלב של חולה באנמיה חרמשית מספיק חזק כדי לגרום לתאי הדם האדומים להגיע חזרה לריאות, לפני שהם מספיקים לשנות את הצורה, המחלה לא תגרום לבעיות. ברגע שמפעפעים חמצן על ההמוגלובין הפגום, הוא חוזר לצורתו ה"תקינה" והמתפקדת.

התאים האדומים החרמשיים הופכים "דביקים" ויוצרים צברים המפריעים לזרימת הדם. כך המחלה עצמה גורמת להחרפתה, כי אספקת הדם (ועימו החמצן) אל האזור נתקעת, ונוצר חוסר חימצון, שגורם לעוד תאים להפוך לחרמשיים. בנוסף, התאים החרמשיים הם בעלי אורך חיים קצר למדי, אשר גורם לאנמיה. עקב היווצרות הצברים ייווצרו כשלים באספקת הדם לרקמות אשר יגרמו לתופעות הבאות:

עקב היווצרות הצברים בטחול, ייווצר טחול מוגדל.
עקב האנמיה יתרחשו מגוון התופעות בהן סובלים חולי האנמיה, ביניהן חולשה, תפקוד מוחי פגום והתפתחות נמוכה של הגוף.
בנוסף, מתפתחת אנמיה המוליטית, זהו תהליך בו תאי החיסון בטחול לא מזהים את תאי הדם כעצמי, עקב העיוות שנוצר בהם, מה שיוביל לתקיפתם ולירידה בכמות תאי הדם האדומים.