אנקה (סגנון מוזיקה יפני)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אֵנְקַה (演歌 Enka) היא מוזיקת פופ מלודרמטית יפנית, המזוהה עם מוזיקת הקאנטרי האמריקאית מבחינת מוטיבים קהל היעד.

מוזיקת האנקה צמחה בתקופת מייג'י (1912–1868) כבלדה יפנית מודרנית בשילוב מוזיקה מערבית. עם השנים התפתחה האנקה והתרחקה משורשיה וכיום נהוג להתייחס לאנקה מתקופת מייג'י ולאנקה המודרנית בנפרד.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנקה, היא מוזיקת פופ יפנית, בסגנון מסורתי. מוזיקת אנקה מחוברת בעיקר בסולם פנטטוני הנקרא "יונאנוקי אונקאי", שהושפע ממוזיקה מסורתית שנוגנה בטקסי שינטו ובודהיזם. לסולם הפנטטוני בשירי האנקה יש שני טעמים, יונאנוקי מז'ורי ויונאנוקי מינורי. יונאנוקי מז'ורי הוא חם יותר ורגוע ומשמש בדרך כלל בשירי גברים. יונאנוקי מינורי הוא יותר ריגשי ומשמש יותר בשירי נשים. למרות הסולם, האקורדים הם טיפוסיים למוזיקה מערבית ומכאן מגיעה יחודה של מוזיקת האנקה שמשלבת מוזיקה מערבית מודרנית (יחסית לתקופה) עם מאפיינים יפנים מסורתיים.

סגנון השירה באנקה משתמש במגוון רחב של סגנונות ווקלים. תווים ארוכים, עם ויברטות נמשכות כדי להדגיש את הקונספט הריגשי, מאפיינים את סגנון השירה. הם מלווים במוזיקה דרמטית, עם דינמיקה רחבה בין לחישות שקטות לקרשנדות מצמררות. המנגינה היא בדרך כלל פשוטה, אבל עם ניגונים וקישוטים מוזיקליים שהופכים אותה למורכבת ועשירה יותר, וכמו כן קשה יותר לשירה. האסתטיות של האנקה דורשת שזמרים מנוסים פחות, יצמדו למקור ככל שניתן ורק זמרים ותיקים מורשים להוסיף טעמים חדשים לשירים. המשקל באנקה הוא בדרך כלל שיגרתי, 4/4 ברוב המיקרים.

שירי אנקה הם באורך של דקה עד שש דקות ומבוצעים בעמידה, בדרך כלל בלבוש רשמי. נשים לובשות בדרך כלל קימונו והגברים לובשים לבוש יפני מסורתי או חליפות. מילות השירים הם טרגיות ופילוסופיות ולעתים אף אירוניות. שירי האנקה עוסקים בעיקר בנושאים עצובים, כגון אהבות אבודות, יאוש ומוות. רוב השירים עוסקים באהבות טרגיות וזכרונות מתוקים לזמני עבר טובים יותר.

מוזיקת האנקה משלבת שילוב ייחודי של כלים יפנים ומערביים. גיטרה וכלים מערביים אחרים, יוצרים בדרך כלל את המנגינה העיקרית, בעוד כלים יפנים מסורתיים כגון קוטו (כלי פריטה), שמיסן (כלי פריטה), שינובואה (כלי נשיפה) ותופי טאיקו (כלי הקשה) משמשים באופן יותר מצומצם ומופיעים בקטעי מפתח כדי לתת נגיעות של טעם יפני.

בתעשיית המוזיקה, מוזיקת האנקה הולכת בדרכה שלה. לא כמו להיטי ג'יי-פופ, שירי אנקה לא מופיעים ונעלמים תוך שבועות וכוכבים לא נוצרים בין לילה. בדרך כלל, שירי אנקה מתפרסמים לאט ומשיגים חשיפה דרך הופעות חיות ותוכניות רדיו.גם לקריוקי יש תפקיד חשוב בקידום של שירי האנקה. ברגע ששיר מבוסס כלהיט, הוא בדרך כלל נשאר בפסגה לזמן רב. רק להיט או שניים יכולים להחזיק קריירה של זמר אנקה לזמן רב. חלק מזמרי האנקה עובדים קשה במשך הרבה זמן, עד שהם מצליחים להוציא את להיט שלהם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנקה הופיעה לראשונה בתחילת תקופת מייג'י, כשיפן פתחה את שעריה לשאר העולם לאחר כ-250 שנה של בידוד עצמי והתפתחה במהירות למדינה תעשייתית מודרנית. כחלק המרפורמה בתקופת מייג'י, כנסים פוליטיים הותרו, אך על פוליטיקאים נאסר לנאום בציבור. כדי לעקוף את החוקים החדשים, הפוליטיקאים פירסמו את המסרים הפוליטיים שלהם חבואים בתוך שירים ושלחו זמרים להפיץ אותם ברחבי יפן. השירים זכו לפרסום והמסרים הפוליטיים הגיעו לתודעת העם. השירים האלו זכו לכינוי "אנקה" (אנ- נאום בציבור קה-שיר). היפנים מאמינים ששירי האנקה התפתחו משיקי ה"וואקה"- שירי עם מסורתיים יפנים, אך גם בקוריאה ובסין קיימים סגנונות מוזיקליים המזכירים את האנקה.

גם לאחר תקופת מייג'י האנקה המשיכה להתקיים, רק שכעת במקום לעסוק בעמדות פוליטיות, שירי האנקה התמקדו בהיבטים הטרגים של החיים, געגועים לבית, גורל אכזר, אהבות נכזבות וכדומה. בין שנות העשרים לשנות הארבעים שירי אנקה לא זכו לפופולריות רבה אך בשנות החמישים והשישים האנקה הפכה לזרם המרכזי בתרבות הפופ היפנית.

בתחילת שנות החמישים הופיעה הזמרת היבארי מיסורה שזכתה לפופולריות רבה וקיבלה את הכינוי "מלכת האנקה". מיסורה התחילה בגיל צעיר מאוד והפכה למעין גיבורה ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך הקריירה הארוכה שלה שנמשכה עד למותה בשנת 1989 הוציאה מיסורה להיטים רבים והייתה האישה הראשונה שקיבלה את "הפרס הלאומי של הכבוד" (国民栄誉賞) על התרומה שלה לתעשיית המוזיקה. זמרת אנקה מפורסמת נוספת שהתחילה את הקריירה שלה בשנות החמישים היא צ'יוקו שימאקורה אשר ממשיכה להופיע עד עצם היום הזה.

בסוף שנות החמישים בלטו הזמרות אקמי מיסאווה וקיוקו סויזנג'י. אקמי הייתה זמרת מושכת ונשית בעוד קיוקי הייתה מפורסמת באנרגיה שלה ובשירים השמחים שלה. שתי הזמרות זכו לפופולריות גדולה. כמו כן בלט באותן שנים הזמר הארו מינאמי שנחשב לאחד מזמרי האנקה (הגברים) המוצלחים ביותר.

בתחילת שנות השישים הצליחה מאוד הזמרת קייקו פוג'י שהתפרסמה בזכות השירים הנועזים שלה ועזרה מאוד להפצה ולגדילת הפופולריות של מוזיקת האנקה. לקייקו הייתה קריירה קצרה יחסית שנעצרה כשהיא עברה לארצות הברית. בשנות השבעים התפרסמה הזמרת אקי יאשירו. אקי זכתה לקריירה ארוכה והיא נעשתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים. כמו כן הצליחו בשנים אלו זמרי האנקה הידאו מוראטה שנחשב לזמר אנקה גברי, עם קול נמוך, ששר בעיקר לקהל הגברי וסאבורו קיטאג'ימה שתרם רבות לתרבות המוזיקה ביפן והוא פופולרי מאוד גם בימינו.

בשנות התשעים מוזיקת האנקה סבלה מירידה קשה במכירות ובהכרה עם עליית הפופולריות של מוזיקת הג'יי-פופ, אך זמרי אנקה בולטים, כגון סאיורי אישיקאווה, יושימי טנדו, הירושי איטסוקי, יוקו נאגאיאמה, הוסוקאווה טאקאשי ועוד, המשיכו להיות פופולרים מאוד.

כיום האנקה נחשבת למוזיקה שעבר זמנה ויש לה בסיס מעריצים מאוד מצומצם בקרב הצעירים. רוב קהל היעד של האנקה והזמרים עצמם, הם אנשים מעל גיל 40. למרות הירידה החדה בפופולריות של האנקה, עדיין יש זמרי אנקה מצליחים בימינו, כמו קיושי היקאווה- המכונה "נסיך האנקה" שהוציא סינגלים מצליחים רבים, איאקו פוג'י- זמרת אנקה מפורסמת שזכתה לפופולריות רבה בתחום הקריוקי וקן מאטסודאירה- זמר ושחקן פופולרי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנקה בוויקישיתוף