קוריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קוריאה
Location of Korea
Map of Korea

קוֹרֵיאָה הייתה מדינה ששכנה בחצי אי בצפון מזרח אסיה, שגובל בסין בצפון-מערב וברוסיה בצפון. בסוף מלחמת העולם השנייה (1945) חולקה קוריאה לשתי מדינות: הרפובליקה של קוריאה (קוריאה הדרומית) והרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה (קוריאה הצפונית). קוריאה הדרומית נטתה לכיוון העולם המערבי והמשטר בה התפתח לדמוקרטיה ליברלית ואילו קוריאה הצפונית היא "דמוקרטית" רק על פי המשמעות המרקסיסטית של המילה, שפירושה דמוקרטיה פופוליסטית, ולא דמוקרטיה ייצוגית. המשטר בקוריאה הצפונית הוא מרקסיסטי-קומוניסטי-סטליניסטי.

אוכלוסיית חצי האי הומוגנית מבחינה אתנית, ומורכבת מהעם הקוריאני.

דגל האיחוד (ראו להלן) מייצג בדרך כלל את קוריאה באירועי ספורט בינלאומיים, אך אינו הדגל הרשמי של אף אחת מן המדינות.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות פלאוליתיות וארכאולוגיות מראות כי בני אדם חיו בקוריאה לפני 30,000 עד 40,000 שנה (יש אף טענות לשרידים בני חצי מיליון שנה, מה שאומר כי ההומו ארקטוס חי שם). ברוב האלף האחרון, קוריאה הייתה מדינה אחת, דבר שהוביל להתפתחות של תרבות הומוגנית ומיוחדת. בקוריאה חי עם נפרד בעל שפה נפרדת.

בטקסטים סיניים עתיקים, קוריאה קרויה "קומסו קנגסן", שפירושו "הנהר וההרים רקומים במשי". הסינים חשבו כי הקוריאנים מייצרים את המשי הטוב ביותר בעולם. במאות ה-8 וה-9 היו רשתות סחר בדרך היבשה והים בין קוריאה וערב. קוריאנים השתמשו בקוביות דפוס עשויות עץ כבר בשנת 751. הטכניקה של הדפסת ספרים על ידי דפוס מתכת נייד הומצא בקוריאה כבר ב-1232 (אם כי דפוסי חמר הומצאו על ידי פי שנג כ-200 שנה קודם לכן בסין, זמן רב לפני שיוהאן גוטנברג פיתח את שיטת הדפוס שלו באירופה). בתקופת גוֹריַה, תעשיית המשי התרחבה וקרמיקה העשויה על ידי זיגוג כחול-ירוק נעשתה לתעשייה ייחודית לקוריאנים. בתקופת ג'וֹסַן היה גידול תרבותי מהיר, ובקוריאה התפתחה תרבות נבדלת משושלת מינג הסינית. בתקופה זו גם הייתה התקדמות באמנויות והיצירה המסורתיות, כמו קרמיקה עם זיגוג לבן, משי טוב יותר ונייר טוב יותר, מניפות ובגדים מרהיבים, וההשלמה של האלפבית הקוריאני ההנגול. בזמן זה הומצאו והשתמשו בספינות הראשונות שצופו בשריון ברזל.

קוריאה כיום מחולקת לדרום קוריאה (ROK) ולצפון קוריאה (DPRK). חלוקה זו אירעה לאחר הפסדה של האימפריה היפנית ב-1945, ונתקבעה לאחר מלחמת קוריאה ב-1953.

צפון קוריאה מנסה שלא להיות תלויה במדינות אחרות, אך היא קיבלה סיוע רב מברית המועצות וסין בעבר, וכיום משתמשת בנשק הגרעיני שכנראה יש ברשותה כדי להשיג עסקאות אנרגיה עם מדינות אחרות. בשל השלטון הסטליניסטי הקשוח, המדינה נותרה לא מפותחת ברובה, ותנאי רעב ומחסור שכיחים שם. לעומת זאת דרום קוריאה, שמדיניותה היא של כלכלה מכוונת-יצוא, היא המדינה בעלת הכלכלה האחת עשרה בגודלה בעולם. אולם שתי המדינות הקוריאניות מצהירות כי איחוד עתידי (כלומר, השבה של מדינת קוריאה המקורית) הוא מטרה שלהן. אם כי קוריאה אינה מדינה אחת כיום מבחינה פוליטית, היא עדיין קיימת בתודעה של הקוריאנים כמרחב אתנו-תרבותי החיוני לזהות הלאומית הקוריאנית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של קוריאה

קיימות עדויות ארכאולוגיות ופלאוליטיות כי בני אדם חיו בארץ הקרויה כיום קוריאה לפני כ-70,000 שנה. תרבות תקופת הברונזה, שהחלה בערך במאה ה-12 לפנה"ס, זירזה את יצירת המדינות הראשונות.

בתקופה כלשהי נוסדה גוֹ-ג'וֹסַן (שפירושו הג'גוסיאון המוקדם, ובאופן מילולי – "ארץ שלוות הבוקר") החשובה ובעלת העוצמה הרבה ביותר מבין המדינות המוקדמות הללו, ויסודה חשוב מאוד מבחינה סמלית ונושא ערך סנטימנטלי רב לקוריאנים המודרניים. לפי המיתולוגיה, כל הקוריאנים הם בני מייסד המדינה הזו (הדנגון, שם שלאחר מכן נעשה לשמו של מלך גו-ג'וסן) ומצאצאיהם של האלים. גו-ג'וסן נכבשה על ידי שושלת האן הסינית במאה ה-10 לפנה"ס. גו ג'וסן התפרקה ונעשתה לבּוּיַה הצפונית, ולאחר מכן לגוֹגוּריַה במאה הראשונה. ההאן הקימו בטריטוריות שכבשו נקודות שליטה צבאיות, מכיוון שהם נלחמו על טריטוריות אלה עם מדינת יאן הסינית. הכיבוש הסיני המשיך עד שגוגוריה השמידה את ללנג (בדרום מנצ'וריה) שנשלטה על ידי סין, ב-313. במקום גו-ג'וסן, קמו כוחות אזוריים חדשים. מאלה, שלושה נעשו לדומיננטיים, שלוש הממלכות של גוגוריה בצפון, בֶּקגֵ'ה בדרום מערב, ושִׁילָּה בדרום מזרח. הקונפדרציה של גאיה פרחה בדרום עד שהיא סופחה בידי שילה ב-562.

גו-ג'וסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמכים קוריאנים היסטוריים טוענים כי גו-ג'וסן (הנקראת גם דנגון ג'וסן) עלתה לשלטון במאה ה-24 לפנה"ס, לאחר שמדינת באי-דאל התפרקה. אולם מחקרים מודרניים מציעים כי הייסוד של גו-ג'וסן היה הרבה יותר מאוחר. האוכלוסייה של גו-ג'וסן קרויה "קשתים מזרחיים" בטקסטים היסטוריים סיניים עתיקים. גו-ג'וסן נתמשכה מחצי האי הקוריאני לחלקים ממנצ'וריה, האזור המזרחי של סין, ולאזורים מצפון לנהר הצהוב (היאנג-צה). מדינת גו-ג'וסן התקיימה ל-2096 שנה, לפי הרקורד הקוריאני. גו-ג'וסן הקימה שלושה אזורי שליטה (סאמהאן – שלושת ההאנים) מדרום לחצי האי הקוריאני – ג'ין האן, מא-האן, ובייאון-האן. מאוחר יותר הם נעשו ליסוד לשושלות הבקג'ה והשילה.

לאוכלוסייה בחצי האי הקוריאני היה קשר עם סין במאה ה-9 לפנה"ס, כאשר שושלת ז'הו (1122-256 לפנה"ס) ניצחה את שושלת היין (475-221 לפנה"ס) והנתינים של ממלכה זו ברחו לאזור הנשלט על ידי הגו-ג'וסן. הקשתים המזרחיים בגו-ג'וסן נתקלו באנשי הז'הו החוץ המערבי של הים הצהוב. אולם, רק ב-109 לפנה"ס, כאשר קיסר ההאן וו-די שלח כוח פולש מסיבי לגו-ג'וסן ההגירה השתנתה באופן משמעותי. מעתה, הקוריאנים היגרו באופן מאסיבי יותר אל מחוץ לאזור המוצא שלהם, ותרבותם השפיעה כל האוכלוסיות הסובבות. בתקופת הברזל, הגו-ג'וסן כבר התמוטטו, וארבעה מחוזות שליטה סיניים הוקמו בדרום מנצ'וריה ובחלק הצפוני של חצי האי הקוריאני. אך זמן קצר לאחר הייסוד של ארבעת אזורי השליטה, התקפות חזקות מהקוריאנים גרמה להשמדת נקודת השליטה ללנג בדרום מנצ'וריה (313 לפנה"ס).

תקופת שלוש הממלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שלוש הממלכות של קוריאה

לאחר תקופת גו'-ג'וסן הגיעה תקופת שלוש הממלכות (המאה הראשונה לפנה"ס – 688). לשלוש הממלכות – שילה, גוגוריה ובקג'ה היה רקע לשוני ואתני דומה. אך שלוש הממלכות התחרו האחת עם השנייה על כוח ושטח. כאשר מחוזות קטנים נפלו או התאחדו עם שלוש הממלכות הגדולות האלה, החל להתקיים ארגון מדינתי מורכב על פי מבנים היררכיים קונפוציאנים ובודהיסטים. גוגוריה נעשה במהירות לממלכה הדומיננטית ביותר, אך היא הייתה במלחמה מתמדת עם שושלות סוי וטאנג הסינים. הקיסר יאנג-די מסוי, עם מיליון חיילים, פלש לגוגוריה, אך ב-612 גנרל אולצ'י מונדוק הביא את הסינים לנסיגה. באחד מהקרבות בין גוגוריה לסוי, הקוריאנים ארבו לסינים בנהר סאלסו, ולאחר הקרב נותרו בחיים רק 2,700 סינים מתוך 300,000 חיילים לפני הקרב; נפילתם של הסוי מהשלטון בסין היה, בין השאר בשל הפסדם לגוגוריה. הטאנג הסינים עלו לשלטון והקיסר טאי זונג משושלת זו ביקש לנקום כנגד גוגוריה בשלוש פלישות כושלות ב-644, 648 ו-655. אז פנו הטאנג לשילה לעזרה. הדומיננטיות של גוגוריה באזור זה הכריחה את הכוחות החלשים יותר ליצור בריתות. שילה הייתה הפחות מתקדמת מבין שלוש הממלכות, אך היה לה צבא חזק. עם עלייתו של מעמד לוחמים שאימץ אלמנטים צבאיים רבים מהטאנג, שילה תעשה ליריב קשה.

ביד אחת עם שושלת טאנג הסינית, ידה של שילה נהייתה על העליונה והיא ניצחה את שאר הממלכות. שילה בתחילה סיפחה את גאיה, ולאחר מכן כבשה את בקג'ה, ודחפה אותם דרומה לאי שכן. לבסוף, גוגוריה נפלה, ואז שילה החליטה לפנות כנגד בעלי בריתה – הטאנג. שילה (שההיסטוריונים קוראים לה מזמן זה "שילה המאוחדת") שלטה מאז ברוב חצי האי הקוריאני. האזורים הצפוניים, וכן חלקים ממנצ'וריה, והמחוז הימי של רוסיה דהיום נעשה למדינה החדשה בלהה, שקמה בטריטוריות הישנות של גוגוריה וראתה עצמה כיורשתה.

שושלות בלהה ושילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילה (57 לפנה"ס – 935 לספירה) הביאה לתקופה ארוכה ושלווה, שבה הרצון ללימוד גדל. אידו, שיטת כתיבה של מלים קוריאניות בעזרת סימניות סיניות, שימשה את המלומדים מהאצילות הגבוהה בשילה, ונקראה "צ'ין-גול". הצורך הגובר למלומדים הביא לגיוס מלומדים, ולפיכך בחינות הונהגו ב-778 כדי למיינם. בודהיזם החל לייסד את כת הסאון החדשה (שהונהגה גם ביפן וידועה במערב בשם היפני שלה, זן) באזורים ההררים המרוחקים. אל האצילות המנוצחת של גוגוריה ובקג'ה התייחסו בהגינות. לאחר נפילתה של גוגוריה, הגנרל דאה ג'ואיונג הוביל קבוצה מאנשיו לאזור ג'ילין במנצ'וריה. הגנרל ייסד את מדינת בלהה (בוהיי בסינית) והשתלט על הטריטוריה הצפונית שאבדה לגוגוריה. בסופו של דבר הטריטוריה של בלהה תתרחב מנהרות הסונגרי והאמור בצפון מנצ'וריה ועד למחזות הצפוניים של קוריאה המודרנית. במאה ה-10 בלהה נכבשה בידי החיתנים, ושילה התפרקה בעקבות מאבקים בין שליטים מקומיים. ממלכת גוריה החלה להשתלט, והחליפה את שילה ככח השולט בקוריאה בשנים 918-935. רוב חברי המעמד השולט הבלהיי, שהיו ברובם קוריאנים, עברו דרומה והצטרפו לשושלת גוריה החדשה. בעוד שרוב שטח המנצ'ורי של הטריטוריה הבלהיית אבד, האזור שמדרום לגבול אמנוק (יאלו) – דומאן (טומן) הושב.

שושלת גוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת גוריה (918 – 1392) נחקקו חוקים, והונהגה מערכת שירות אזרחי. הבודהיזם פרח והתפשט בכל חצי האי. גוריה, שחששה מהשתלטות על כוחה, הנהיגה מדיניות שמנעה לימוד של אמנויות לחימה, וכך ירד קרנו של מעמד הלוחמים. המדיניות של הממשלה הייתה לשים דגש רב יותר על מלומדים מאשר על לוחמים.

הטריטוריה המנצ'ורית של בלהה כעת נקראה ליאו בידי הקהיתנים שהתקיפו את האזור ב-983, 985, 989 ו993, והמשיכו להטריד את גוריה. אולם, ב-993 הגנרל סו-הוי, שהגיע למבוי סתום במאבקו עם צבא הליאו, החל במשא ומתן עם הגנרל הסיאו מליאו, על מנת לסיים את הסכסוך. אולם הקהיתנים התקיפו שוב ב-1010, והמצב הסתבך עוד יותר כאשר הג'ורכנים גם הם החלו לפלוש לגוריה בגבול המנצ'ורי.

הדפסה עם דפוס נייד ממתכת פותח והדפיסו בו כותרים רבים בכמויות קטנות באמצע המאה ה-12. ב-1145, המלך אינג'ונג (1112 - 1146) הורה למלומד קונפוקיאני, קים פו-שיק, לחבר את הסמגוק סאגי (ההיסטוריה של שלוש הממלכות). המאבק התגבר בין הפקידים האזרחיים והצבאיים, כאשר היחס של המשטר לצבא הורע. ב-1170, הפקידים הצבאיים התמרדו כנגד האזרחיים. דבר זה הוסיף לחוסר האהדה של הגוריה למעמד הלוחמים. ב-1238 המונגולים פלשו לגוריה והרסו את הממלכה, כאשר ההתנגדות להם נמשכה לשלושים שנה. בסופו של דבר, הגוריה נכנעו, והמונגולים התערבו בפוליטיקה של גוריה ב-100 שנה הבאות. ב-1340, האימפריה המונגולית הדרדרה בשל מאבקי פנים. המלך קונגמין היה חופשי לבסוף ליישם רפורמה בממשלת גוריה. למלך היו בעיות שונות שהוא היה צריך להתייחס אליהם, כולל הסרת האריסטוקרטים הפרו-מונגולים והפקידים הצבאיים, שאלת אחזקת הקרקע, ויישוב המחלוקות בין המלומדים הקונפוקיאנים לבודהיסטים. בעיה נוספת הייתה שודדים יפניים, שכבר היוו צבא מאורגן למחצה שפלשו לעומק הארץ ולמדו את הטכנולוגיה המקומית. בערך בזמן זה הגנרל יי-סיאונג-גייה קנה שם לעצמו כשהצליח להביס את השודדים בכמה קרבות. ממלכת גוריה התקיימה עד ל-1392.

שושלת ג'וסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1392 גנרל בצבא גוריה, יי-סיאונג-גייה, הפיל את המלך של גווריאו בהפיכה צבאית וייסד שושלת חדשה, הג'וסן. השם ג'וסן נבחר בידי הקיסר הסיני הונגוו, מעשה שמראה כי יי-סיאונג-גייה עשה יד אחת עם ממשלת מינג. השושלת העבירה את הבירה להנגסיאונג (כיום סיאול), ואימצה את הקונפוקיאניזם כאידאולוגיית המדינה. אלפאבית הנגול נוצר בידי המלך סג'ונג ב-1443. בסוף המאה ה-16 יפן פלשה לקוריאה בשני נסיונות כושלים שנודעו יחד כמלחמת שבע השנים. הידיושי טויוטומי, השוגון הראשון של יפן, פלש לקוריאה פעמיים בין 1592 ו-1598, כשמטרתו לכבוש את סין. אף על פי שהוא נוצח בידי צבאות וציי המינג והג'וסן, המלחמה הביאה הרס וסבל רב לקוריאה והחלישה את שושלת המינג. דבר זה איפשר למנצ'ו לפלוש לסין ולבסוף הכריח את קוריאה ב-1627 להכיר בלגיטימיות של ממשלת המנצ'ו. קוריאה הוכרזה כמדינה וואסלית לאימפריית הקינג ב-1632.

באמצע ובסוף המאה ה-19, חוסר הרצון של הג'וסן לפתוח את המדינה לסחר חוץ הדביק להם את הכינוי, "הממלכה המתבודדת". אולם הג'וסן לא יכלו לסגור את המעצמות הזרות מחוץ למדינה לאורך זמן, ותוך זמן מה כמה מעצמות התחרו ביניהם על השפעה בקוריאה.

לסין הייתה ההשפעה הרבה ביותר בשל הקירבה גאוגרפית שלה. אך ב-1895 המלכה מין מג'וסן, הקיסרית האחרונה של קוריאה, נרצחה בידי קבוצת יפנים שכנראה היו תחת פיקודו של השגריר היפני לקוריאה, מיורה גורו. בריק השלטוני שנוצר, היפנים הכריחו את קוריאה להסכים להסכמי סחר, כשהם בעמדת התוקפן לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה (1894-1895). ב-1897, הג'וסן נקרא מחדש בשם דאהן ג'גוק (האימפריה הקוריאנית). לאחר מכן באה תקופה של השפעה רוסית, עד שיפן ניצחה את האימפריה הרוסית במלחמת רוסיה-יפן (1904-1905). קוריאה נעשתה לפרוטקטורט של יפן ב-1905.

הכיבוש היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש היפני בקוריאה

ב-22 באוגוסט 1910 המדינה סופחה בידי יפן ונשלטה בידי מושל קוריאה. השלטון היפני המשיך עד ל-1945 כשיפן נכנעה בסוף מלחמת העולם השנייה. הכיבוש של היפנים מוכתר על ידי היסטוריונים רבים כתקופה של הפרות בוטות וברוטליות של זכויות אדם. אך יש גם היסטוריונים בעלי עמדה אפולוגטית לכיבוש. כיום, הנושא הזה עדיין פתוח ונידון בין ממשלות יפן וקוריאה. הרגש האנטי-יפני עדיין חזק בקוריאה, ובאסיה בכלל, כתוצאה מהכיבוש והאכזריות היפניים.

חלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוריאה נחלקה לשני אזורי כיבוש מ-8 בספטמבר 1945, כשארצות הברית שולטת בחלק הדרומי של חצי האי וברית המועצות שולטת בחלק שצפונית לקו הרוחב 38. חלוקה זו הייתה אמורה להיות זמנית, כאשר המטרה הייתה לאחד מחדש את קוריאה ולהשיבה לשלטון עצמי.

תקוות לקוריאה עצמאית ומאוחדת התפוגגו במהירות כשהפוליטיקה של המלחמה הקרה וההתנגדות הפנימית לתוכנית הנאמנות של המעצמות לקוריאה הביאו ב-13 באוגוסט 1948 להקמה של שתי ממשלות נפרדות בדרום ובצפון, עם מערכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות הפוכות בתכלית. ביוני 1950 החלה מלחמת קוריאה. היא נמשכה שלוש שנים והסתיימה בהפסקת אש ללא ניצחון לאף צד. החלוקה בין הדרום והצפון נתקבעה, ובין שתי המדינות מפריד האזור המפורז הקוריאני.

איחוד מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איחוד קוריאה
דגל האיחוד הקוראני, מייצג את קוריאה כמדינה אחת

עם השנים התקיימו דיונים ושיחות הדדיות בין קוריאה הצפונית לדרומית, אולם רובן לא עסקו בנושא איחוד קוריאה, ולא הייתה התקדמות רבה בנושא זה. קוריאה הצפונית אינה מעוניינת בהתקדמות משמעותית בנושא, כיוון שראשי השלטון שלה אינם רוצים בתהליך שבו יאבדו את כוחם. אולם, רעיון האיחוד עדיין שולט בתודעת העם הקוריאני.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העם הקוריאני משתמש בצבעים עזים עבור המסיבות שלו, ואומרים כי הדבר הוא פרי השפעות מונגוליות. מקובל לראות גוונים עזים של ורוד, צהוב וירוק על חפצים וחומרים שמסמלים מוטיבים קוריאניים מסורתיים. צבעי הבסיס אדום, ירוק, כחול, צהוב ולבן מופיעים בכל יצוג של הדתות העממיות.

קשרים משפחתיים חשובים מאד, אך גם קשרים עיסקיים. קידה נהוגה בין הקוריאנים כאשר הם נפגשים, אם כי כיום היא בדרך כלל נשמרת לאירועים מיוחדים. הערכים הקוריאניים מגיעים ממספר גדול של השפעות, הכוללות קונפוציאניזם, נאו-קונפוציאניזם, פולחן אבות, בודהיזם, שמאניזם, וכן נצרות ותרבות אוטוריטית. אם כי יש שרואים את קוריאה כחברה קונפוציאנית, הגדרה זו היא הפשטת יתר של התרבות, ולא ניתן להגדיר אותה כך כפי שלא ניתן להגדיר כך את יפן או סין.

אחת המנות הבולטות במטבח הקוריאני היא קימצ'י, שמיוצרת בתהליך מיוחד שבו משמרים את הירקות על ידי תסיסה, תהליך שפותח לפני הקירור החשמלי. משתמשים גם בפלפלי צ'ילי במטבח הקוריאני, ולכן הבישול הקוריאני נחשב חריף. באופן מסורתי המטבח הקוריאני כולל מאכלים מבשר כלב (למשל בושינטנג). החל משנות ה-80 מאכלים מסוג זה נאסרים בקוריאה הדרומית.

הדת העממית הייחודית של קוריאה היא שמאניזם - אמונה בקשר בין האנשים לבין רוחות המתים ואלים שונים. המתווך בין הישויות הוא השמאן (בקוריאנית - מודאנג) ובקוריאה אלו בדרך כלל נשים. כיום מעריכים שיש בדרום קוריאה כ- 100 אלף שמאניות פעילות. השמאניות (נקראות גם מנשין - רבבת אלים) מבצעות טקסים הנקראים קוט ובהם הן מזמינות את האלים לתוך גופן, בעודן במצב תודעה של טראנס. הן רוקדות, שרות, משעשעות ומאכילות את האלים ונשמות המתים, ואז שולחות אותן בחזרה לעולמן, בבקשה שלא יפריעו עוד לבני האדם. במהלך הטקס הן מנבאות את העתיד, מגלות מה הסיבה לבעיות אישיות ומשפחתיות שונות, ומציעות דרכי פעולה מומלצות לפתרון הבעיות. כל זאת הן עושות בשם הישויות העל טבעיות שהן מגלמות. ישנן רוחות המבקשות להשתעשע בתצוגות אומץ, ולמענן הן רוקדות על סכינים חדים, דוקרות עצמן (אך אינן נפצעות) מבצעות תרגילי שיווי משקל שונים, מעשנות חופן סיגריות יחדיו ואז הופכות כיוונן כשהצד הדולק בתוך חלל הפה, וממשיכות לעשנן כך, ועוד. השמאניות נחשבות לבנות מעמד נחות בקוריאה בשל מגען המתמיד עם רוחות ובשל העובדה שהן נשים המופיעות מול גברים ונשים בצורה שאינה נחשבת ראויה לאישה צנועה וביתית. עם זאת, לאחרונה הממשלה הדרום קוריאנית החלה בתוכנית שימור נכסי תרבות ולצורך כך מינתה מספר שמאניות כאוצרות אנושיים המשמרים את התרבות המסורתית.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי הקוריאני מאוכלס כמעט רק על ידי קוריאנים אתנים, אם כי יש מיעוט לא משמעותי של סינים (כ-20,000) בדרום קוריאה, וישנן קהילות קטנות של סינים ויפנים בצפון קוריאה. האוכלוסייה של שתי הקוריאות יחד היא כ-71,000,000 איש.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוריאה נמצאת בחצי האי הקוריאני בצפון-מזרח אסיה. היא גובלת בסין בנהר היאלו/אמנוק בצפון ובים הצהוב ממערב. הים המזרחי (הים היפני) מפריד בינה ליפן במזרח. לקוריאה יש גם גבול קצר עם רוסיה לאורך נהר הטומן/דומאן. איים חשובים הם ג'ג'ו, אולונגדו ודוקדו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלון לבקוביץ,‫ קוריאה : היסטוריה ופוליטיקה ; עריכה: אביעד קליינברג, ‫ תל אביב : אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור תשס"ג 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]