אריח מלט

אריחי מלט או אריחים הידראוליים (מכונים בישראל גם אריחי בטון) הם אריחים צבעוניים, שלעיתים קרובות מעוטרים בדוגמאות גיאומטריות. הם הופיעו לראשונה בשנות ה-50 של המאה ה-19 באירופה בגרמניה, בקטלוניה (ספרד) ובוִיוִיֶרְז בדרום צרפת, מיקומו של מפעל המלט המפורסם לָפָרְז'. הם יצרו מהפכה בריצוף בתקופתם מכיוון שהיו זולים, עמידים, קלים להכנה ואפשרו שילוב דוגמאות דקורטיביות, ולכן פנו לקהל בעלי בתים רחב בהרבה מאשר אריחי הקרמיקה המזוגגים שקדמו להם, ועל אף שיוצרו ביד, היו אף זולים יותר מאריחי קרמיקה מעוטרים שיוצרו באופן ממוכן באנגליה באמצע המאה ה-19. שיא הפריחה שלהם הייתה מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, ובתקופה זו נעשה בהם שימוש נרחב באירופה ובאמריקה, וגם בישראל. החל מאמצע המאה ה-20 הם הוחלפו בהדרגה על ידי טכנולוגיות חדשות יותר כמו טרצו ואריחי קרמיקה מודרניים, שלא אפשרו קישוט דקורטיבי או צבעוני אבל היו זולים יותר.

אריחי מלט אינם נשרפים בתנור כמו אריחי קרמיקה אלא מיוצרים בטכניקה של יציקה, כבישה וייבוש. כמו כן, אין להם שכבת זיגוג על פני האריח. הם שואבים את העמידות שלהם מהשילוב של שכבה צבעונית המבוססת על צמנט פורטלנד לבן, אבקת שיש, חול ופיגמנטי צבע, שמהווה את פני האריח, ושכבה גסה ועבה יותר של חול ומלט שמהווה את גוף האריח. שכבת הפיגמנט מעוצבת באמצעות תבנית מתכת שמשמשת לקיבוע הדוגמה ולהפרדה בין משטחים בצבעים שונים. לאחר ייבוש חלקי מוסרת התבנית, שכבת הפיגמנט נלחצת באמצעות מכבש הידראולי אל גוף האריח, ולאחר ייבושו המלא הופכת לחלק ממנו.

אריחי מלט בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכניקת הייצור של אריחי המלט הובאה לישראל לראשונה מגרמניה על ידי המתיישבים הטמפלרים. משפחת ביילהרץ הייתה החלוצה בתחום, בבית החרושת שהקימה במושבה הגרמנית בחיפה בסוף המאה ה-19, שם יוצרו מוצרי בנייה טרומיים מבטון, ובכלל זה אריחים מעוטרים^[1]. בית החרושת של משפחת וילנד נבנה במקביל ב-1902 ליד תחנת הרכבת העות'מאנית בפאתי יפו, וייצר ומכר אף הוא אריחים מעוטרים לצד מוצרי בניין נוספים.

המפעל העברי הראשון שייצר אריחי מלט מעוטרים היה "האחים שלוש". הוא שכן בנוה צדק, הוקם בשנות התשעים של המאה ה-19, ובמקביל להקמת המפעלים הטמפלרים החל גם הוא לייצר מרצפות מלט מעוטרות^[2]. האחים שייסדו וניהלו את המפעל היו בניו של אהרן שלוש, ממייסדי השכונה. בתים רבים שהוקמו במחצית הראשונה של המאה העשרים עוטרו באריחי מלט, הן בקרב האוכלוסייה הערבית והן היהודית. לאור הביקוש הרב שנוצר לאריחים מעוטרים, נפתחו בישראל מפעלים נוספים רבים לייצור אריחי מלט, ובשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 פעלו בישראל כ-70 מפעלים שייצרו אריחי בטון מעוטרים^[3]^[4], חלקם מפעלים ממש, ביניהם המרצפייה, המומחה וגלוסקא^[5], וחלקם יוזמות ייצור פרטיות שלא תמיד שמרו על סטנדרט הייצור האיכותי והקפדני שהובילו המפעלים הטמפלרים.

אריחי המלט המעוטרים נחשבים לאלמנט עיצוב וינטאג' שתורם לחן ולאווירה של דירה או בית ותיקים. אספנים וחובבי וינטאג' מפרקים לעיתים רצפות בבית שמיועדים להריסה על מנת לעשות שימוש חוזר במרצפות בבניינים חדשים. מספר מפעלים עדיין מייצרים אריחי מלט מעוטרים בשיטות ייצור מסורתיות עבור בתים לשימור ולמען חובבי הוינטאג', אך כיום נפוצים מהם בהרבה אריחי קרמיקה וגרניט פורצלן בעלי דוגמאות גיאומטריות, שחלקן מחקות עיטורים נפוצים של אריחי המלט הוותיקים.