קטלוניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קָטָלוּנְיָה (קהילה אוטונומית)
Comunitat Autònoma de Catalunya
Comunidad Autónoma de Cataluña
Comunautat Autonoma de Catalonha
Coat of Arms of Catalonia.svg
Flag of Catalonia.svg
NASA Satellite Catalonia.jpg
מדינה ספרדספרד  ספרד
מושל סוראיה סאנז (זמני)
רשות מחוקקת הפרלמנט של קטלוניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מחוזות בקהילה האוטונומית 4
בירת הקהילה האוטונומית ברצלונה
שפה רשמית קטלאנית, ספרדית, אוקסיטנית
תאריך ייסוד 18 בדצמבר 1979
שטח 32,114 קמ"ר (דירוג: 6)
אוכלוסייה
 ‑ בקהילה האוטונומית 7,448,332 (נכון ל־2016)
 ‑ צפיפות 217.82 נפש לקמ"ר (2005)
קואורדינטות 41°49′N 1°28′E / 41.81°N 1.47°E / 41.81; 1.47 קואורדינטות: 41°49′N 1°28′E / 41.81°N 1.47°E / 41.81; 1.47 
אזור זמן UTC +1
www.catalangovernment.eu

לחצו כדי להקטין חזרה

האיים הקנריים פורטוגל אנדורה צרפת גיברלטר מרוקו אלג'יריה גליסיה אסטוריאס קנטבריה חבל הבסקים נווארה לה ריוחה אראגון קסטיליה ולאון קטלוניה מדריד קסטיליה-לה מנצ'ה ולנסיה האיים הבלאריים אקסטרמדורה אנדלוסיה מורסיה קסטיליה ולאון סאוטה מלייהCataluna in Spain (plus Canarias).svg
אודות התמונה
(למפת קטלוניה רגילה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קָטָלוּנְיָהקטלאנית: Catalunya, באוקסיטנית: Catalonha, בספרדית: Cataluña) היא קהילה אוטונומית בקצה הצפון מזרחי של ספרד, גובלת בצפון בצרפת ובנסיכות אנדורה, במערב באראגון, בדרום בוולנסיה ובמזרח בחוף הים התיכון. בירתה היא ברצלונה. תושבי האזור הם לרוב קטלאנים אתניים, עם בעל מורשת לשונית, תרבותית והיסטורית ייחודית.

השפות הרשמיות בקטלוניה הן הקטלאנית, ספרדית ואוקסיטנית. בשטחה פניני טבע רבות, כגון קוסטה בראווה והצד המזרחי של הרי הפירנאים.

בימי הביניים הייתה קטלוניה ממלכה שהשתרעה על שטחים נרחבים במזרח ספרד ,דרום צרפת ובאיים במערב ים התיכון אולם עם התחזקות ההגמוניה הקסטיליאנית בספרד ואיחוד הממלכות כוחה נחלש. בעת השלטון הפאשיסטי של הגנרל פרנסיסקו פרנקו הזהות הקטלאנית כולל השימוש בשפה הקטלאנית נרדפו ודוכאו. הן ידעו פריחה ללא תקדים אחרי 1978, שנת כינונה של ספרד הדמוקרטית. קטלוניה היא מאז אחד האזורים האוטונומיים החזקים ביותר בספרד מבחינה כלכלית. לצד חבל הבסקים הספרדי ונווארה, קטלוניה נהנית ממעמד אוטונומי נרחב.

ב-27 באוקטובר 2017, הצביע הפרלמנט של קטלוניה(אנ') בעד הכרזת עצמאות מספרד והקמתה של הרפובליקה הקטלאנית על סמך משאל עם שאורגן בניגוד לחוקתה של ספרד ולהחלטות בית המשפט החוקתי של ספרד. בתגובה השהה הפרלמנט של ספרד באופן זמני את האוטונומיה של קטלוניה. באותו היום הודיע ראש ממשלת ספרד מריאנו ראחוי על הדחתו של נשיא קטלוניה קרלס פוג'דמון ופיזור הפרלמנט בעקבות הכרזת העצמאות. ראחוי ציין כי שרי הממשלה הספרדית ימלאו זמנית את מקומם של בכירי הממשל הקטלאני.

ב-31 באוקטובר 2017, בית המשפט החוקתי בספרד ביטל את הכרזת העצמאות של החבל במדינה שעליה הכריז הפרלמנט הקטלאני בשבוע שלפני כן. 

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיישבים הראשונים בשטחה של קטלוניה היו יוונים ותושבי קרתגו, ששלטו בנמלים והשתלבו בתרבות האיבּרית הקדומה. שמה הקדום של ברצלונה, ברצינו, ניתן לה על שם שליט קרתגו, חמילקרת ברקה. בנו של ברקה, המצביא המפורסם חניבעל ניצל את נמלי קטלוניה כדי לתקוף את רומא במהלך המלחמה הפונית השנייה. חניבעל הנחית את כוחותיו בקטלוניה ופתח במסע לאורך חוף הים התיכון כדי לתקוף את רומא מצפון. כשהרומאים גילו את תכסיסו הם שלחו בשנת 218 לפני הספירה כוח צבאי לקטלוניה, כדי לנתק את קווי האספקה של חניבעל.

מסעו של חניבעל נכשל, אולם הנוכחות הרומאית בקטלוניה רק התגברה עד אשר נכבשה סופית ותושביה המקומיים הוכפפו לשליטתה. בירתם באותה תקופה הייתה טרקוֹ (טרָגוֹנה של היום). התרומה החשובה ביותר של הרומאים לאזור הייתה מערכת הדרכים המרשימה שעל בסיסה נבנו הכבישים המודרניים של היום. הדרכים שלהם השתרעו לאורך החוף והגיעו עד מרומי הפירנאים ואנדורה.

ימי הביניים ושלטון המוּרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התמוטטות האימפריה הרומית המערבית, האזור נכבש על ידי הוויזיגותים והפך לחלק מהממלכה הוויזיגותית במשך כמעט כ־2 וחצי מאות. הוויזיגוטים היו הראשונים להכתיר את ברצלונה כבירתם אולם הם העבירו את מרכז השלטון לטולדו. ב־718, עברה קטלוניה להיות תחת שלטון מוסלמי והפכה לחלק משטחי אל־אנדלוס, פרובינציה בבית אומיה. במשך 350 השנים הבאות התקיים מאבק שבו ניסו כוחות נוצרים־צרפתיים למגר את המוסלמים. כבר בשנים הראשונות נכבש שטח רב וכוננה בו ממלכה נוצרית עצמאית.

הממלכה הנוצרית, "בית ברצלונה" (Casal de Barcelona) הפכה למדינה עצמאית. בתחילת המאה ה-11 היא התנתקה מצרפת ואף סיפחה לעצמה שטחים במורדות הצפוניים של הפירנאים ולאורך חוף הים התיכון, עד פרובאנס. תחת ממלכה זו החל תור הזהב של קטלוניה. צי הסוחר שלהם היה מהחזקים בים התיכון וקטלוניה ידעה שגשוג כלכלי ותרבותי.

במאה ה־12 קיבלו על עצמם דוכסי ברצלונה גם את כתר ממלכת אראגון שממערב להם, ופתחו במסע כיבושים דרומה לוולנסיה ומזרחה, לכיבוש האיים במערב הים התיכון: האיים הבלאריים (פאלמה דה מיורקה, איביזה), סרדיניה וסיציליה. ערים ואיים רבים נכבשו לתקופות קצרות על ידי הקטלאנים. ביניהם: נאפולי, מאלטה ואפילו אתונה.

את מסעות הכיבושים עצרו מספר אירועים קשים, רובם במשך המאה ה-14: המוות השחור - מגפת הדבר הכתה בקטלוניה והמיתה מחצית מתושביה, המלחמות הבלתי פוסקות עם ג'נובה על השליטה בסחר דלדלו את הצי ועליית האימפריה העות'מאנית במזרח ניתקה חלק מקווי המסחר. אולם הגורם שהחליש ביותר את כוחה של קטלוניה היה איחוד הממלכות הנוצריות בספרד תחת שלטון הקסטיליאנים. שיאו של האיחוד היה בשנת 1492, שנה שבה גורשו גם אחרוני המוסלמים והיהודים מספרד. באותה שנה גילה כריסטופר קולומבוס, שנשלח על ידי מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, את אמריקה, גילוי שהסיט את תשומת הלב הספרדית מהים התיכון לכיוון האוקיינוס האטלנטי.

קסטל - מגדל אנושי המבוצע בחגיגות מסורתיות בתרבות הקטלונית.

במשך השנים הבאות הפכה קטלוניה בהדרגה לפחות ופחות עצמאית. בתחילה היא שמרה על חוקיה ועל הג'נרליטט אולם סדרת כישלונות פוליטיים העלימה סימני עצמאות אלה. שיאו השלילי של תהליך זה היה כאשר קטלוניה השתתפה במלחמת הירושה הספרדית בשנים הראשונות של המאה ה-18. הקטלאנים עזרו לאנגלים, להולנדים ולמדינות גרמניה להשתלט על המלוכה בספרד אל מול שושלת המלוכה הצרפתית, בית בורבון, שלבסוף ניצחה ואחד מבניה, פליפה החמישי, לקח את הכתר הספרדי. עם ניצחונו, פלש פליפה החמישי לקטלוניה, צר על ברצלונה וכבש אותה ב־11 בספטמבר 1714 . נאמן למסורת של המדיניות הריכוזית הצרפתית, ביטל פליפה את כל סימני העצמאות הקטלונית ואף אסר על שימוש בשפה הקטלאנית. הוא ביטל את הכתר של אראגון ובנה מצודה מעל ברצלונה (ה־Ciutadella שהיא כיום פארק המצודה).

עליית התעשייה ותקופת מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-19, קטלוניה הושפעה משמעותית על ידי המלחמות הנפוליאוניות וסדרת מלחמות האזרחים. במחצית השנייה של המאה ה־19 הפכה קטלוניה למרכז תעשייתי חשוב, מעמד שמחזיק עד היום ומייצב אותה כאחד מאזורי התעשייה הגדולים בספרד. בימים אלה, ברצלונה הייתה מוקד של מהפכות והפיכות, בעוד השפה הקטלאנית חוותה רנסאנס תרבותי.

עם תחילת המאה ה-20, קטלוניה איבדה והחזירה לעצמה חלקים נכבדים משטחה כמה פעמים. ב-1914, ארבע הפרובינציות הקטלאניות הורשו ליצור חבר עמים, ללא כוח חוקתי משמעותי בספרד. עם עליית הדיקטטורה של מיגל פרימו דה ריברה, חבר העמים פורק. האנרכיסטים הקטלאנים היו פעילים וב-1919, היו הראשונים באירופה להשיג יום עבודה בן 8 שעות. אחרי נפילת הדיקטטור ועם כינון הרפובליקה הספרדית השנייה, זכתה קטלוניה למעמד אוטונומי, והקימה גוף אוטונומי משלה,ז'נרליטט דה קטלוניה, שכלל ממשלה, פרלמנט ובית דין. פעיל העצמאות השמאלני פרנססק מאקיה נבחר לנשיא הראשון של הז'נרליטט. בתקופת מלחמת האזרחים הספרדית היא הייתה מעוז של הכוחות הרפובליקנים עד נפילתה לקראת סוף המלחמה.

תחת שלטון פרנקו (1939–1975)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבוסה של הרפובליקה הספרדית השנייה במלחמת האזרחים בספרד, הביאה את פרנסיסקו פרנקו הפשיסט לשלוט בספרד. כוחות הלאומנים בהנהגת פרנקו כבשו את ברצלונה בינואר 1939 ונשיא קטלוניה, ליואיס קומפאניס, נמלט לצרפת. ב־1940 כוחות גרמניה הנאצית כבשו את צרפת. לבקשת ממשל פרנקו נלכד קומפאניס והוסגר לספרד. בית דין צבאי דן אותו למוות בעוון "מרד צבאי". הוא הורשע וב־15 באוקטובר אותה שנה הוצא להורג בירייה בהר מונז'ואיק שבברצלונה. שלטונו של פרנקו הטיל הגבלות לשוניות, פוליטיות ותרבותיות ברחבי ספרד. בקטלוניה, כל סממן קטלאני של לאומניות, רפובליקניזם, אנרכיזם, סוציאליזם, ליברליזם, קומוניזם ודמוקרטיה, כגון פרסום ספרים בנושאים אלה או שיחה בנוגע לדברים אלה במפגש פתוח, נאסרו. שלטון פרנקו אף אסר את השימוש בשפה הקטלאנית במוסדות ממשלתיים ובאירועים ציבוריים, ואף מוסדות הממשל של קטלוניה בוטלו.

לאחר מותו של פרנקו ב־1975, ועם אימוץ חוקת ספרד ב־1978 הוחזר המעמד האוטונומי של קטלוניה כאחת הקהילות האוטונומיות המרכיבות את ספרד.

בשנים אלו, ובמיוחד לאחר אולימפיאדת ברצלונה ב־1992, הפכה קטלוניה למחוז המתוייר ביותר בספרד, ובירתה, ברצלונה, הפכה לבירת תרבות ולאבן שואבת למיליוני תיירים מרחבי העולם.

העימות עם ספרד לעצמאות בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome globe current event.svg קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משאל העם על עצמאות קטלוניה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הקטלאנית (2017)

במהלך השנים 2004 ו־2005 התקיימו חרמות הדדיים בין הלאומנים הקטלנים והציבור הספרדי. אלו ניסו לסכל את מועמדות העיר מדריד למשחקים האולימפיים ב־2012, והספרדים הגיבו בהחרמת המשקה הקטלאני, הקאווה. בתחילת 2006 הגיעה הממשלה הספרדית להסדר עם קטלוניה כי הם יוכרו כ"אומה" שתמשיך להיכלל בספרד.

אחד הביטויים התקשורתיים הבולטים למתח שבין השלטון הספרדי המרכזי במדריד לבין התודעה העצמאית המתפתחת בקטלוניה, ובירתה ברצלונה, היא משחקי הכדורגל הדרמטיים שזכו לכינוי "הקלאסיקו", המתקיימים בין קבוצת הכדורגל ריאל מדריד לברצלונה. משחקים אלו, בין שתי קבוצות הנמצאות בצמרת ליגת העל הספרדית, זוכים בשיאי צפייה גבוהים במיוחד ובתשומת לב עולמית, והם מעוררים מתח רב בקרב האוהדים, בין היתר בגלל המתיחות ההיסטורית והפוליטית שבין הקבוצות, בארסה המייצגת את ברצלונה הקטלנית וריאל מדריד המייצגת את מדריד ה"ספרדית". יו"ר התאחדות הכדורגל הספרדית הודיע כי ברצלונה לא תוכל לשחק בליגה הספרדית אם קטלוניה תזכה בעצמאות.

ב־9 בנובמבר 2014 נערכה הצבעה בפרלמנט הקטאלני בדבר קיום משאל עם בנושא היפרדות קטלוניה מספרד, בו הצביע רוב בעד קיומו.[1] למשאל העם אין מעמד חוקי בספרד, ומנהיג המפלגה שיזם את המשאל מועמד למשפט בעטיו. בבחירות שנערכו בספטמבר 2015, זכו הבדלנים ברוב גדול בפרלמנט הקטלוני.[2]

ב־1 באוקטובר 2017 נערך משאל עם על עצמאות מספרד, בו השתתפו 42% מתושבי קטלוניה והוא נערך בצל עימותים בין משטרת ספרד והקטלונים, ו־844 אזרחים נפצעו. בסיום ספירת הקולות הודיעה הממשלה הקטלונית כי 90 אחוזים הצביעו בעד עצמאות, עם שיעור הצבעה של 42.34%.[3] המשאל הורכב על ידי המפלגה הקטלונית האירופאית-הדמוקרטית (PDeCAT), השמאל הרפובליקני של קטלוניה (ERC), ועצמאיים אחרים, עם הסכם תמיכה עם מפלגת השמאל הפרו-קטלאנית PAC. מפלגות האופוזיציה החרימו את המשאל, וטענו שאין לו בסיס, כי חוקי קטלוניה דורשים רוב של שני שלישים בפרלמנט המקומי לכל שינוי במצב החוקי והמדיני של האזור. בית המשפט החוקתי של ספרד פסק כי המשאל אינו חוקתי וממשלת ספרד הודיעה כי אינו לגיטימי ולא תכיר בו, משום שחוקת ספרד אינה מאפשרת לשום אזור לקיים משאל לעצמאותו ללא הסכמת מדריד. קיומו על ידי הממשלה הקטאלונית הובילה למשבר חוקתי בספרד.

ב-10 באוקטובר 2017, נשיא החבל הודיע כי הוא משהה את הכרזת העצמאות לצורך משא ומתן עם ממשלת ספרד.

ב-27 באוקטובר 2017, הצביע הפרלמנט של קטלוניה בעד עצמאות ועצמאות הוכרזה מיד לאחר מכן. בתגובה ביטלה ממשלת ספרד את האוטונומיה של החבל.[4]

משטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגוף השולט בקטלוניה מכונה ה"ז'נרליטט" (Generalitat) והוא מורכב מפרלמנט, מנשיא וממועצה מנהלת. בפרלמנט, שנבחר על ידי כל תושבי קטלוניה, יש 135 חברים והוא משמש כמועצה המחוקקת. הנשיא והמועצה המנהלת משמשים כממשלה בת 16 משרדים שאחראים על תרבות, על סביבה, חינוך, על תקשורת, על תחבורה, ועל משטרה מקומית. ב-30 באוקטובר 2017, פעילות הז'נרליטט הושהתה והשליטה על החבל הועברה לשליטה ישירה של ממשלת ספרד.

בנושאים כמו בריאות, חינוך ומשפט הג'נרליטט היה בעל מעמד לצד הממשלה הספרדית. בתחום המשפט לדוגמה, המערכת המשפטית הספרדית מחשיבה את חוקי המשפט האזרחי הקטלאני ולא את הספרדי. עד להשתלטות הספרדית, אחד התחומים שנשארו באופן בלעדי בידי השלטון המרכזי היה התחום המוניטרי.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקטלוניה שלושה אזורי נוף עיקריים:

  • החופים: מחולקים לקוסטה בראבה, מצפון לברצלונה, וקוסטה דורדה - מדרום לה. רוב קו החוף מחורץ מפרצים והרים.
  • מזרח הפירנאים: גוש הרים גבוה מחורץ בנהרות ועמקים מצפון לדרום. עמקים אלו מהווים את עורקי התחבורה.
  • המישורים בפנים הארץ.

קטלוניה מורכבת מארבעה מחוזות, אשר כולם נקראים על שם הערים הראשיות בהן:

  • ברצלונה (Barcelona) - מחוז המכיל את האזור שמסביב למטרופולין ואזורים הרריים במרכז המדינה.
  • ז'ירונה (Girona; בספרדית: חירונה, Gerona) - מחוז צפונית לברצלונה מכיל, את הקוסטה בראבה והשיפולים המזרחיים של הרי הפירנאים. בשנת 2008 נמנו בז'ירונה 731,864 תושבים. הערים הראשיות שלו הן הבירה ז'ירונה (94,484 תושבים), פיגרס (39,641 תושבים) ובלנס (37,819 תושבים).
  • ליידה (Lleida; בספרדית: לרידה, Lérida) - המחוז המערבי שגובל באראגון. בתחומו נמצאים רוב הפירנאים הגבוהים והמעבר לאנדורה. בירתו היא העיר ליידה.
  • טרגונה (Tarragona) - המחוז הדרומי. בתחומו רצועת החוף הדרומית, הקוסטה דאורדה. בירתו היא העיר טרגונה ובשטחו נמצאת גם העיר טורטוסה.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם קטלוניה נוצר מחיבור שמם של שני עמים נודדים שישבו במחוזות אלה בתקופה מסוימת בהיסטוריה, הגותים והאלאנים. חיבור של גוט־אלאן יצר צליל דומה לקטלן ומכאן קטלניה.

יהדות קטלוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שנראה כי היהודים הראשונים הגיעו לקטלוניה שבספרד זמן לא רב לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. בתקופת הראשונים הייתה קטלוניה מרכז יהודי, והיו בה גדולי תורה רבים. כיום, היהודים מהווים פחות מאחוז מהאוכלוסייה המקומית בקטלוניה ובספרד כולה.

יהדות ברצלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל ברצלונה - תצפית מהר היהודים - מונז'ואיק

העדויות הראשונות על התיישבות יהודית משמעותית בברצלונה הן מן המאה ה־9 לספירה. בתקופה זו החלה להתבסס בעיר קהילה יהודית גדולה אשר קברה את מתיה על גבעה סמוכה, הנודעת היום כמונז'ואיק (הר היהודים). מאותה תקופה יש עדויות על חליפת מכתבים בין חכמי ברצלונה לגאוני בבל, ובהם עמרם גאון.

במהלך השנים התבססה והתרחבה הקהילה ומנתה אלפי בני אדם. היא גם הפכה למרכז תרבותי ודתי יהודי והוציאה מתוכה רבנים חשובים כמו רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב"א) (12351310) יליד העיר, שנחשב לגדול חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים ומגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות. כן התגורר בעיר רבנו אהרן הלוי מברצלונה (הרא"ה), ולמדו ופעלו בה רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (ריטב"א), רבי נסים בן ר' ראובן (הר"ן) ורבי שמואל הסרדי.

בימי הביניים התנהל ויכוח ברצלונה בעיר בין רמב"ן ליהודי מומר. טקסט הוויכוח נכתב ב'ספר הוויכוח ' של הרמב"ן.

ההידרדרות במצבם של יהודים החלה עם התפשטות המגפה השחורה ב־1347, כאשר כמו במקומות נוספים האשימו אותם בהפצתה. ההמונים צבאו על הקאל (הגטו היהודי) ואיימו לערוך פרעות ביהודים. שומרי המלך הגנו על שערי הרובע אבל לא על יהודים שעקב עיסוקם יצאו מהרובע.

ב־1367 הואשמו יהודי ברצלונה בחילול לחם הקודש. השלטונות סגרו את כל תושבי הרובע היהודי בבית הכנסת בלי לספק להם מזון או מים, בצפיפות רבה וללא מקום מסודר לעשיית הצרכים, עד שעל פי דרישתו של האינפנטה (צאצא המלך) דון חואן, ממלא מקומו של המלך דון פדרו, הסכימה הקהילה לשלם קנס אדיר שרושש את חבריה ולהקריב שלושה יהודים חפים מפשע שהסכימו להודות בביצוע הפשע וכעונש הועלו על המוקד. במהלך התקופה נושלו יהודים ממשרות ציבוריות וחויבו לשאת סימנים שיזהו אותם כיהודים.

ב־1391 החריב המון מוסת על ידי הכנסייה את הקאל כולה וטבח בתושביה, ועל חורבות בית הכנסת הוקמה כנסייה בה הוכרחו הניצולים הבודדים להתנצר. ב־1397 הכריז המלך על ביטול החודריה. מאז הוחרפו רדיפות היהודים, עד שב־1492 כחלק מגירוש ספרד גורשו שארית היהודים מברצלונה.

בקירות ארמון המושל, מול מבנה האינקוויזיציה לשעבר, נמצאות עד היום מצבות כתובות בעברית, שכנראה נלקחו מבית הקברות היהודי מונז'ואיק. מצבות יהודיות נמצאות גם במוזיאון המבצר שם.

בית כנסת בקומת מסד המיוחס לרשב"א נמצא וחודש לאחרונה ברובע היהודי בברצלונה ולמולו בית מגורים המיוחס לרשב"א. כמו כן קיים מוזיאון עירוני של הרובע היהודי - 'the call'.

היישוב היהודי בברצלונה חודש רק בראשית המאה ה־20 לאחר שהתיישבו בה יהודים מטורקיה, יוון, ארצות הבלקן וצפון אפריקה, והאוכלוסייה גדלה כשקלטה פליטים ממזרח אירופה שהגיעו אליה במלחמת העולם הראשונה ולפני מלחמת העולם השנייה. מאז ועד היום חלו עליות וירידות באוכלוסייה היהודית, אולם נשמר רצף התיישבות. לאורך השנים נבנו מוסדות קהילתיים יהודים. בשנת 1965 הרב ד"ר סלומון בן שבת התמנה לרב ראשי של העיר ושירת בתפקיד מספר שנים. כיום מתגוררים בברצלונה בין 3,500 ל־5,000 יהודים בשלוש קהילות עיקריות: אורתודוקסית, רפורמית וחב"ד, וזוהי הקהילה היהודית הגדולה בספרד.

יהדות ז'ירונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית בז'ירונה נוסדה בשלהי המאה ה־9 ובשיאה הייתה השנייה בגודלה בקטלוניה. תיעוד ראשון בכתובים לגביה קיים בתעודות העוסקות בגביית מסים מ־1002‏.[5] ב־1160 קיבלו בני הקהילה היתר להתיישב ולסחור מחוץ לחומות העיר.[6] באזור העיר העתיקה קיימים שרידי מקווה טהרה ובית עלמין.

היהודים התגוררו ברובע היהודי הקרוי קאל “El Call” (נגזר מן המלה הלטינית Callis שפירושה סמטה או רחוב), כפי שנקראו גם יתר הקהילות היהודיות בתחומי כתר אראגון. במאות ה־12 וה־13, בתקופת "תור הזהב" היא אף הפכה לאחד ממרכזי התרבות היהודית החשובים בספרד, והתפתחה בה מסורת קבלית ורוחנית רבת השפעה. בין החכמים הבולטים בעיר נמנה הרמב"ן, שגם כיהן כרב הראשי של העיר ושל קטלוניה כולה,[7] וכן רבנו יונה, שאף כונה על שם עירו "גירונדי". במהלך המאה ה־13 מנתה הקהילה 1,000 נפשות ובניה השתלבו במנגנון הפקידות הציבורית שבעיר[6] וקיימו קשרי מסחר ענפים עם ערי האזור ובכללן בסלו וברצלונה. בשלהי המאה ה־13 החלו רדיפות יהודים ובהמשך, ב־1331 נערכו פרעות ברובע היהודי. עם זאת ב־1306 קלטה הקהילה יהודים שגורשו מצרפת.

ב־1391 התעצמו הרדיפות על רקע דתי, כאשר המון מוסת של איכרים פרע בבני הקהילה[5] ומתועדים עשרות רבות מבני הקהילה אשר סירבו להמיר את דתם ונרצחו וכן החרמת רכוש ומבני ציבור. ב־1415 הושבו לבני הקהילה בית הכנסת והמקווה.[6] במהלך המאה ה־15 הגיע לשיאו תהליך דעיכת הקהילה אשר לווה ברדיפות בלתי פוסקות, צמצום שטחו של הרובע היהודי, מגבלות כלכליות הולכות וגוברות והמרות דת. עם פרסומו של צו הגירוש ליהודי ספרד, התגוררה בעיר קהילה מצומצמת וב־2 באוגוסט 1492 עזבו בני הקהילה את העיר לבלי שוב.[5]

ברובע הגותי שבעיר העתיקה שוכן "המוזיאון היהודי" (Museu d'història dels Jueus) המנציח את זכרה של הקהילה היהודית בעיר ובקטלוניה כולה. חלק מצאצאי מגורשי ז'ירונה נושאים את שם המשפחה גירון ועלו לישראל בעיקר מהבלקן.

מוצאו של כל לוי הנושא את שם המשפחה הורוביץ (לצורותיו השונות - הורביץ, הורוויץ, גורביץ', גורוויץ' ועוד) הוא קרוב לוודאי מז'ירונה.[8][9]

יחסים עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2011 הגיעו לביקור בירושלים, לחיזוק היחסים עם ישראל, אוריאול פוז'ול, בכיר במפלגת קונברז'נסיה ("האיגוד הדמוקרטי של קטלוניה") ומספר יועצים ואנשי עסקים. הם נפגשו, בין השאר, עם נשיא המדינה שמעון פרס, סיירו בעיר העתיקה, במזרח ובמערב ירושלים.[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]