ארנולד בוקלין
,_Selbstportrait_(1873).jpg) | |
| לידה |
16 באוקטובר 1827 בזל, שווייץ  |
|---|---|
| פטירה |
16 בינואר 1901 (בגיל 73) פייזולה, איטליה |
| מקום לימודים |
האקדמיה לאמנות של דיסלדורף |
| תקופת הפעילות |
? – 16 בינואר 1901 |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
סימבוליזם |
| יצירות ידועות |
Faun whistling to a Blackbird, דיוקן עצמי, Isle of the Dead (series) |
| פרסים והוקרה |
מסדר מקסימיליאן הבווארי למדעים ואמנויות (1880) |
| בן או בת זוג |
Angela Pascucci (1853) |
| צאצאים |
Arnold Böcklin the Younger, Carlo Böcklin, Chiara Böcklin, Maria Böcklin, Hans Böcklin |
| מספר צאצאים |
12 |
  | |
ארנולד בוקלין (בגרמנית: Arnold Böcklin; 16 באוקטובר 1827 - 16 בינואר 1901) היה צייר סימבולי שווייצרי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא נולד בבזל. אביו, כריסטיאן פרידריך בוקלין (נולד ב-1802), נולד ממשפחה ותיקה משפהאוזן ועסק בסחר בדי משי. אמו, אורסולה ליפה, הייתה ילידת אותה עיר. ארנולד למד באקדמיה של דיסלדורף בניהולו של שירמר, [1] שירמר, שזיהה בו סטודנט בעל הבטחה יוצאת דופן, שלח אותו לאנטוורפן ובריסל, שם העתיק את עבודותיהם של הציירים הפלמיים והולנדים. מאוחר יותר בוקלין נסע לפריז, עבד במוזיאון הלובר וצייר כמה נופים.
לאחר ששירת בצבא, יצא בוקלין לרומא במארס 1850. המראות הרבים של רומא היוו גירוי חזק עבורו. השפעות חדשות אלה הביאו דמויות אלגוריות ומיתולוגיות לציוריו. בשנת 1856 שב למינכן ונשאר שם ארבע שנים.
ארוסתו הראשונה נפטרה צעירה וברומא הוא התחתן עם אנג'לה רוזה לורנצה פאסוצ'י בשנת 1853. לזוג נולדו ארבעה עשר ילדים, אך חמישה נפטרו בילדותם ושלושה נוספים נפטרו לפני בוקלין. הוא עצמו כמעט מת בטיפוס הבטן בשנת 1859. [2]
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהציג את "הפארק הגדול", אחת מיצירותיו המוקדמות ביותר, בו טיפל במיתולוגיה עתיקה. לתקופה זו שייכים גם הציורים ״נימפה וסאטיר״, "נוף הרואי" (ציד דיאנה), שניהם בשנת 1858, וסאפו (1859). עבודות אלה, שנדונו רבות, בנוסף להמלצתו של פרנץ פון לנבאך, זיכו אותו בתפקיד פרופסור באקדמיה של וויימר. הוא החזיק במשרה במשך שנתיים, וצייר את "וונוס" ואת "האהבה", "דיוקנו של לנבאך", ואת "קתרין הקדושה".
הוא חזר לרומא בין השנים 1862 ל-1866, ושם נתן דרור ליצירתו בדיוקנה של אמה בוקלין, וב"אנקורית במדבר "(1863), "בית מרזח רומאי ווילה על שפת הים" (1864). הוא חזר לבזל בשנת 1866 כדי לסיים את ציורי הקיר שלו בגלריה. שם, מלבד כמה פורטרטים, הוא צייר את "המגדלנה עם ישו" (1868), את "המוזה של אנקרון" (1869) ואת "הטירה והלוחמים" (1871). כמו כן צייר את דיוקנו העצמי, "כאשר המוות מנגן בכינור" (1872). לאחר שובו למינכן, הציג את "קרב הקנטאורים", "נוף עם פרשים" (1875). בין השנים 1876–1885 עבד בוקלין בפירנצה. [3]
בין 1886 ל-1892 התיישב בציריך, ולאחר מכן התגורר בסן דומניקו, ליד פירנצה.
בוקלין נפטר ב-16 בינואר 1901 בפיזולה. הוא קבור ב Cimitero degli Allori שבפרבר הדרומי של פירנצה, איטליה.
סמליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהשפעת הרומנטיקה, השימוש הסמלי של בוקלין בדימויים שמקורם במיתולוגיה ובאגדה חופף לעיתים קרובות עם האסתטיקה של הפרה-רפאליטים. רבים מציוריו הם פרשנויות דמיוניות של העולם הקלאסי, או מתארים נושאים מיתולוגיים במסגרות הכוללות אדריכלות קלאסית, ולעיתים קרובות בוחנים אלגורית מוות ותמותה בהקשר של עולם מוזר ופנטזיה.
.jpg)
בוקלין ידוע בעיקר בזכות חמש הגרסאות שלו (שצוירו בין השנים 1880–1886) ל"אי המתים", המתאר בחלקו את בית הקברות האנגלי, בפירנצה, שהיה קרוב לסטודיו שלו ושם נקברה בתו התינוקת מריה. גרסה מוקדמת של הציור הוזמנה על ידי מאדאם ברנה, אלמנה שרצתה ציור באווירה מיסטית. [4]
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוקלין השפיע על ג'ורג'יו דה צ'יריקו, וציירים סוריאליסטים אחרים כמו מקס ארנסט וסלבדור דאלי. כשנשאל מרסל דושאן מי היה הצייר האהוב עליו, הוא ציין את ארנולד בוקלין כבעל השפעה רבה על אמנותו. האם דושאן היה רציני בקביעה זו עדיין מתנהל ויכוח.
כמה מיצירותיו הן חלק מאוסף מוזיאון קונסט מוזיאון בזל והוצגו שם.
"אי המתים" השפיע גם בתחום המוזיקה, וכמה מלחינים קיבלו השראה ממנו ביניהם גוסטב מאהלר וסרגיי רחמנינוב.
גם אדולף היטלר היה ידוע באהבתו ליצירותיו, והחזיק ברשותו 11 ציורים של בוקלין.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השקט של היער
טריטון ונריד
קנטור ונימפאה
הולדת וונוס
בים
משחק הגלים
פאן עם ילדים
אלוהים מראה את גן עדן
אי החיים
.jpg)
.jpg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארנולד בוקלין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ארנולד בוקלין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ארנולד בוקלין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Frantz, Henri (1911). "Böcklin, Arnold". In Chisholm, Hugh (ed.). Encyclopædia Britannica. 4 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 107–108. This cites:
- ^ Arnold Böcklin Biography, Life & Quotes, The Art Story
- ^ Böcklin, Arnold - SIKART Dictionary and database, www.sikart.ch
- ^ Burroughs, Bryson. "The Island of the Dead by Arnold Böcklin." The Metropolitan Museum of Art Bulletin, Vol. 21, No. 6 (Jun., 1926), pp. 146–148.