בחירות ברומא העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בוחר רומאי מצביע

הבחירות ברומא העתיקה היו הדרך שבה נבחרו רוב המגיסטראטים של הרפובליקה הרומאית באספות העם, למן ייסודה בשנת 509 לפנה"ס עד ביטול הבחירות בשנת 15 לספירה על ידי הקיסר טיבריוס והעברתן לסנאט.

למרות חשיבותן הרבה של הבחירות בניהול הרפובליקה, המידע שיש לנו עליהן הוא מועט ונוגע בעיקר לתקופת הרפובליקה המאוחרת.

בוחרים ומתמודדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספת המאות בחרה את הקונסולים, הקנסורים והפראיטורים. אספת הפלבאים בחרה את איידילי הפלבאים וטריבוני הפלבאים. אספת השבטים בחרה את האיידילים הקורולים, הקוואיסטורים ויתר נושאי משרות פחותי ערך וחברי וועדות.

להלכה, לכל אזרח רומאי הייתה זכות בחירה (ius suffragii)[1]. אולם, למעשה היו הגבלות שונות על היכולת לבחור. ראשית, הבחירות נערכו רק בתחומי העיר רומא, ובאופן טבעי רוב האזרחים שהתגוררו באיטליה ובפרובינקיות לא יכלו להגיע אליה כדי לממש את זכותם. בנוסף, תהליך הבחירה לקח זמן רב ולמעשה דרש מהבוחר לוותר על יום עבודה. בנוסף, הסיכוי להשפיע באספת המאות היה קטן כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה.

קיימת מחלוקת במחקר המודרני באשר למספר האזרחים שהשתתפו בבחירות; הערכות נעות בין 70 אלף ל-6,000 מצביעים, אולם גם מההערכה הגבוהה ביותר עולה שמספר המשתתפים היווה רק 1.85% מכלל אזרחי המדינה.

להלכה, כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד בבחירות[1]. אולם, למעשה היה מוסכם שרק לקבוצה קטנה יש זכות להתמודד בבחירות (ius honorum). קבוצה זו הייתה מורכבת משכבות הפרשים והסנאטורים, כאשר למן אמצע המאה השנייה לפנה"ס נהיה כמעט בלתי אפשרי לאדם חדש להגיע לקונסולאט - שהפך למשרה השמורה ליוצאי חלציהם של הנוביליס.

על המועמד הפוטנציאלי היה לעמוד בדרישות הסף של מסלול המשרות, להוכיח שלא מתקיימת נגדו תביעה משפטית ושמאחוריו שירות של עשר שנים בצבא או לחלופין שלקח חלק בעשר מערכות כנגד אויבי רומא. כמו כן, היה אסור להתמודד למספר משרות במקביל או להתמודד לאותה משרה ברציפות. במערכת הפוליטית הרומאית לא התקיימו מפלגות, והבחירות היו רק על בסיס אישי.

בדרך כלל, מועמד הכריז על כוונתו להתמודד כשנה לפני מועד קיום הבחירות. לאחר מכן הגיש את מועמדותו למגיסטראט, שהיה אחראי על ניהול הבחירות ועליו היה לאשר את זכאותו להתמודד בבחירות.

התנהלות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגיסטראטים החדשים נבחרו על ידי המגיסטראטים היוצאים, שניהלו את הבחירות. תחילה היה על המגיסטראט להודיע באספת העם המתאימה על מועד הבחירות, לפחות 24 ימים מראש. התקופה עד הבחירות נקראה trinundinum. יום ההצבעה היה חייב להיות יום שבו מותר לנהל אספת בחירות (dies comitiales) לפי לוח השנה הרומי, ואסור היה שההצבעה תיערך ביום בו מתקיימת הצבעה אחרת.

יום קודם הבחירות, על המגיסטראט היה להגיע למקום ההצבעה ולחפש אותות המעידים על רצון האלים; במקרה שהאותות היו מבשרי רעות, נדחתה ההצבעה ליום אחר.

ביום הבחירות, עם הזריחה, זימן המגיסטראט את המצביעים, הציג להם את המועמדים וביקש מהם להכריע. תחילה בוצעה הבחירה בגלוי, בהצהרה, אולם ב-139 לפנה"ס שונתה השיטה: ההצבעה הפכה להיות חשאית ובוצעה על ידי חריתת שם המועמד על לוחית שעווה.

ידוע על מספר מקרי זיופים ושחיתות בקיום ההצבעות. לדוגמה, קאטו הצעיר הצליח לפסול את הבחירות למשרת האיידיל לאחר שהבחין שכל הלוחיות נכתבו בכתב יד זהה.

אספת המאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה התכנסה בשדה מרס, שם נערכה ההצבעה. ראשית, הצביעה מחלקת הפרשים, לאחריה המחלקה הראשונה וכך הלאה. כדי לנצח נדרש רוב של קנטוריות, כאשר הצבעתה של כל קנטוריה נקבעת ע"פ רוב ההצבעות של חבריה. ברגע שמועמד מסוים זכה ברוב, ההצבעה הופסקה והוא הוכרז כמנצח. בתחילה, היה די בתמיכת מחלקת הפרשים והמחלקה הראשונה כדי לזכות בבחירות; לאחר הרפורמה במבנה המחלקות, שהתרחשה באמצע המאה השנייה לפנה"ס, נזקקו המועמדים גם לחלק מהמחלקה השנייה.

אספת הפלבס ואספת השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שהאספות היו נוהגות להתכנס בפורום רומאנום, התנהלה ההצבעה על ידי הפלת גורל כדי לקבוע את סדר ההצבעה. אולם, לאחר המעבר לשדה מרס נערכו ההצבעות בכל השבטים במקביל. סדר ספירת הקולות נקבע בהגרלה. גם כאן, המועמד שקיבל את תמיכת רוב השבטים הוכרז כמנצח, כאשר הכרעת כל שבט נקבעה ע"פ הכרעת רוב בניו.

דעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריצת מלחמת האזרחים בשנת 49 לפנה"ס בין יוליוס קיסר לפומפיוס והכוחות הרפובליקאים הביאה להשתלטותו של קיסר על רומא, מינויו לדיקטטור וכינון משטר אוטוריטרי. במשטר זה חוסלו מוסדות המדינה החופשית, והבחירות בכללם. מעתה, התנהלו הבחירות על פי רשימות שהוכנו על ידי קיסר - וכך בעצם הפכו לתרמית.[2]

המצב נמשך בזמן שלטון הטריאומווירט השני. כאשר אוגוסטוס ויתר על סמכותו כטריאומווירטי בשנת 27 לפנה"ס והכריז על שיקום הרפובליקה, שבו הבחירות להתקיים - אך גם כאן מדובר היה בתרמית שנועדה להסוות את השליטה האוטוריטרית של הקיסר. רשימת המועמדים הוכנה על ידי האולוגרכיה השולטת וכללה בדיוק את מספר המשרות הפנויות ולכן הפכה ההצבעה להליך טכני חסר משמעות. אמנם אוגוסטוס לא אישר את הרשימה, אולם איש לא יכול היה להיבחר בניגוד לדעתו.[3]

טיבריוס ביטל את הבחירות בשנת 15 והעביר את בחירת המגיסטראטים לסמכות הסנאט. כאשר קליגולה עלה לשלטון, הוא ניסה להחזיר את הבחירות לאספות העם בשנת 38. הניסיון נכשל, שכן העם חשד שמדובר בתרמית נוספת ולא שיתף פעולה.[4]

הערכת תפקיד הבחירות ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחד, אפשר לראות בבחירות כלי של האוליגרכיה השולטת, שהשתמשה בהן כדי להסוות את שליטתה במדינה וכך לקבל לגיטימציה לשלטונה. כמו כן, אפשר לראות בהן גורם שתפקידו לפשר בין הנוביליטאס על ידי קביעת חוקים מוסכמים לזכייה במשרות השלטון - וכך למנוע התפרצות מלחמות אזרחים אלימות.

מאידך, אפשר לטעון שקיום הבחירות היווה יסוד דמוקרטי ממשי במשטר. ברוב המדינות האחרות לא התקיים כלל מנגנון שאיפשר לאזרחים להשפיע על זהות השולטים במדינה. בנוסף, בחלק מהמקרים הצליח העם לכופף את רצון הממסד האוליגרכי השולט ולבחור מגיסטראטים כרצונו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alexander Yakobson, Elections and Electioneering in Rome: A study in the Political System of the Late Republic, Historia Einzelschriften, Steiner Verlag, Stuttgart 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 , למעט תושבי אזורים שהוענקה להם אזרחות בלי זכויות פוליטיות (civitas seine suffragio), שלהם לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר
  2. ^ צבי יעבץ, יוליוס קיסר - תהפוכותיה של כריזמה, עמ' 180-181
  3. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס - ניצחונה של מתינות, עמ' 144-149
  4. ^ צבי יעבץ, המון ומנהיגיו ברומא, עמ' 142-143