אלכסנדר יעקובסון
 | |
| לידה |
5 באוקטובר 1959 (בן 65) מוסקבה, ברה"מ  |
|---|---|
| ענף מדעי |
היסטוריה |
| מקום לימודים | |
| מנחה לדוקטורט |
ישראל שצמן |
| מוסדות |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
  | |
אלכסנדר יעקובסון (נולד ב-5 באוקטובר 1959) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור חבר להיסטוריה עתיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, פעיל פוליטי ופובליציסט.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלכסנדר יעקובסון נולד במוסקבה ב-1959, ועלה לישראל עם הוריו בהיותו בן 13. למד את כל לימודיו הגבוהים מהתואר הראשון עד לשלישי באוניברסיטה העברית. קיבל תואר ראשון בהיסטוריה ובמדע המדינה בשנת 1985, קיבל תואר שני ב-1989, עבודת המאסטר עסקה ביחס הקיסרים הרומיים לקודמיהם והיא נערכה בהדרכת הפרופסורים חנה כותן ויוסי גייגר. למד לדוקטורט בשנים 1990–1994, נושא עבודת הדוקטורט שלו היה: "בחירות, מערכות בחירות, ותפקודן של אסיפות הבחירות ברפובליקה הרומית המאוחרת." והיא נערכה בהדרכת הפרופסורים חנה כותן וישראל שצמן. בשנים 1994–1995 עשה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת קלן. מונה למרצה להיסטוריה עתיקה באוניברסיטת חיפה ב-1995, שם לימד עד שנת 1997. מונה למרצה להיסטוריה עתיקה באוניברסיטה העברית ב-1998, מונה למרצה בכיר עם קביעות בהיסטוריה עתיקה (בחוג להיסטוריה) באוניברסיטה העברית בשנת 2000. בשנת 2011 מונה לפרופסור חבר להיסטוריה עתיקה באוניברסיטה העברית.
יעקובסון הצטרף למפלגת שינוי (בהנהגת אמנון רובינשטיין, כפי שהיא הייתה אז – בטרם הפילוג שנוצר בעקבות הקמת מרצ, שלאחריו הוקמה שינוי בהנהגת טומי לפיד) בהיותו סטודנט ב-1982. הוא הצטרף למפלגת מרצ כחלק מקבוצה בראשות רובינשטיין, היה פעיל במרצ בתקופת הסכמי אוסלו וחבר הנהלת מרצ עד לשנת 2000 וחתם בשנים אלה על מאמריו בעיתון בשפה הרוסית "וסטי", שעסקו לרוב להגנה על תהליך השלום, "חבר הנהלת מרצ." אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר-אוקטובר 2000, פרש ממרצ כי לדעתו היה על מחנה השלום הישראלי, ועל מרצ בכלל זה, לומר במפורש שערפאת אשם בפרוץ האינתיפאדה השנייה.
שימש כעוזר פרלמנטרי לאמנון רובינשטיין בשנים 1987–1992 וכיועצו הפוליטי בשלושה תפקידי שר: שר התקשורת בשנים 1986–1987, שר האנרגיה והתשתית בשנים 1992–1993, ושר החינוך והתרבות בשנים 1993–1994.
יעקובסון נוהג לכתוב בעיתונים מאמרים פובליציסטיים על נושאים אקטואליים, בדגש על עיסוק בלאומיות. כתב מדי סוף שבוע מאמרים ב"וסטי" מתחילת תהליך אוסלו עד לשנת 2000 והיה שם אחד הקולות הבודדים שתמכו בתהליך אוסלו, זאת בניגוד לרוב הקהילה הרוסית ולדעה השלטת בעיתון, שהם אנשי ימין. כתב במשך שנתיים-שלוש מאמרים פובליציסטיים בעיתון מעריב (2003 – 2004) כותב מאמרים פובליציסטיים בעיתון הארץ מאז שנת 2004. הוא מרואיין בטלוויזיה בשפות הרוסית והעברית.
מחקריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלכסנדר יעקובסון עוסק במחקריו בדמוקרטיה, פוליטיקה עממית, דעת הקהל ובחירות בעולם העתיק, בעיקר ברפובליקה הרומית המאוחרת. בשנים האחרונות הוא מתמקד בעיקר בראשית הקיסרות הרומית: הקיסרים אוגוסטוס, טיבריוס, הדימוי הציבורי של השלטון הקיסרי, מעמד המשפחה הקיסרית. בנוסף לכך הוא חקר את הציונות ואת הלאומיות המודרנית.
העת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחירות וניהול תעמולת בחירות ברומא: מחקר בשיטה הפוליטית של הרפובליקה המאוחרת
זהו שם ספרו הראשון של אלכסנדר יעקובסון שראה אור בשנת 1999.[1] הספר הוא תוצר עבודת הדוקטורט שעובדה לאחר שנות מחקר נוספות והוא עסק בשאלה מה עשו הבחירות לעם, לאליטה ולאופיו של המשטר. קיים ויכוח במחקר מאז שנות השמונים לגבי אופי המשטר ברפובליקה הרומית ותפקידו של העם במשטר זה. עד לאותה עת רווחה הדעה שהסנאט והאצולה שלטו ולעם לא היה כוח ממשי; אמנם אסיפות העם התקיימו, אך תפקידן היה שולי. באותה תקופה ההיסטוריון החשוב פרגוס מילר יצא חוצץ כנגד כך וטען שלעם יש יותר כוח ממה שנוטים לחשוב. השקפותיו של פרגוס מילר בנושא זה סוכמו בספרו.[2] התזה של יעקובסון משתלבת במידה מסוימת בכיוון שקבע פרגוס מילר בביקורתו על ההשקפה המקובלת. יעקובסון בדק את דרכי ההיבחרות של מגיסטרטים, נושאי תפקידים חשובים, ולפי זאת הוא מסיק שלעם היה יותר כוח ממה שנוטים לחשוב. הנחה זו מבוססת בין השאר על ניתוח של דרכי ההתמודדות של המועמדים, שכללו גם שוחד. יעקובסון מניח שאם המועמדים נטו לחזר אחרי העם, אז לעם היה יותר כוח ממה שמקובל לחשוב. בדוקטורט הוא טען שלעם היה משקל משמעותי ובספר הרחיב זאת וניסה להראות שהכוח האלקטורלי של הפלבס גם הקנה לו כוח פוליטי. רוב מחקריו של יעקובסון חגים סביב נושא זה.
אחד ממאמריו עוסק בשאלת ההצדקה שניתנה באתונה למשטר הדמוקרטי.[3]
הוא פרסם מאמר ששואל את השאלה: "מיהו רומאי?" רומא העניקה אזרחות רומית לבני עמים שונים ברחבי האימפריה (ולבסוף – לכל תושביה החופשיים), יעקובסון בחן את השאלה מהי משמעות הדבר מבחינת זהותם ותרבותם של "המצטרפים" ומבחינת הדימוי העצמי של הרומאים. הוא בוחן זאת באמצעות המקרה של כניסת גאלים (שכבר קיבלו אזרחות רומית לפני כן) לסנאט, יש התנגדות, הקיסר קלאודיוס מסביר בנאום בפני הסנאט את טעמיו בצעד זה.[4]
ציונות ולאומיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות האדם
זהו ספרו השני של אלכסנדר יעקובסון, אותו כתב במשותף עם פרופסור אמנון רובינשטיין והוא ראה אור בהוצאת שוקן בשנת 2003 ותורגם לאנגלית ולצרפתית. הספר עוסק בשאלת היחס בין ישראל כמדינה היהודית לישראל כמדינה דמוקרטית ומנסה לענות על השאלה האם יש ניגוד בין יהודית ודמוקרטית, כשלדעת המחברים אין בכך סתירה מהותית. הלגיטימיות של המדינה היהודית נשענת, לטענתם, על העיקרון האוניברסלי (שצריך לחול על שני העמים בארץ) של זכות העמים להגדרה עצמית לאומית. משום כך קבעה הקהילה הבינלאומית בתוכנית החלוקה בשנת 1947 כי על-מנת לתת עצמאות לשני העמים החיים בארץ, יש להקים בה שתי מדינות-לאום זו לצד זו: "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", כלשון החלטת החלוקה. יעקובסון ורובינשטיין משווים את המאפיינים המרכזיים של ישראל כמדינה יהודית עם הנורמות המקובלות בעולם הדמוקרטי בן-ימינו. בין היתר, הם משווים את חוק השבות הישראלי לחוקי רפטריאציה - שיבה למולדת לאומית – הקיימים במספר מדינות דמוקרטיות, תוך דגש מיוחד המקרים של יוון וארמניה – שני עמי הפזורה הקלאסיים; דוגמאות פחות בולטות הן פולין והונגריה, אירלנד ואף פינלנד (ביחס לפזורה האתנית הפינית בברית המועצות לשעבר). כשלמדינה יש פזורה – אוכלוסייה החיה בארצות אחרות שהמדינה רואה את עצמה כקשורה בה מבחינה תרבותית והיסטורית - היא מקיימת לעיתים קרובות קשר רשמי עם פזורה זו ואף מעניקה סיוע וזכויות מיוחדות לבני הפזורה. מסקנתם הכללית של המחברים היא כי המאפיינים המהותיים של ישראל כמדינת-לאום יהודית עומדים בקריטריונים מודרניים של דמוקרטיה ליברלית והגנה על זכויות המיעוטים. עם זאת הם מבקרים היבטים שונים של המציאות הישראלית גם בנושא מעמד המיעוט הערבי (בו הם מציעים להכיר באופן רשמי כמיעוט לאומי) וגם בנושא מעמד הדת במדינה.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Elections and Electioneering in Rome: A study in the Political System of the Late Republic, Historia Einzelschriften, Steiner Verlag, Stuttgart 1999.
- אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות האדם, שוקן, תל אביב 2003.
- French version: Israël et les nations. L’État-nation juif et les droits de l-homme, Presses Universitaires de France, Paris 2006.
- English version: Israel and the Family of Nations: The Jewish Nation-State and Human Rights, Routledge, London and New York 2008.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלכסנדר יעקובסון, באתר Academia.edu
אלכסנדר יעקובסון, דף שער בספרייה הלאומית- אלכסנדר יעקובסון, החדווה שבהטפת מוסר, קתרסיס 9, אביב תשס"ט 2008
ד"ר אלכס יעקובסון, ליברליזם וחברה, באתר הערוץ האקדמי, 17 בינואר 2007- ד"ר אלכסנדר יעקובסון מנתח את דמותו של אובמה, ריאיון טלוויזיוני
- ד"ר אלכסנדר יעקובסון בפרשנות על סיום מבצע "עופרת יצוקה", ריאיון טלוויזיוני
- דף הבית של אלכסנדר יעקובסון באוניברסיטה העברית
- מאמרים של יעקובסון באתר הארץ:
- דו"ח על התקדמות הפשיזם, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2010
- חוק מיותר, היסטריה מיותרת, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2010
- מה יקרה אם נובס, באתר הארץ, 2 במרץ 2010
- בלי פינוי ובלי פיצוי, באתר הארץ, 1 בינואר 2010
- לפקוח את שתי העיניים, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2009
- לא שרתי לך ארצי, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2009
- המציאות חזקה מהרבנים, באתר הארץ, 8 ביולי 2009
- סיכוי על תנאי לשמאל הישראלי, באתר הארץ, 10 באפריל 2009
- בכל זאת, שתי מדינות, באתר הארץ, 25 במרץ 2009
- נכותו של הרב אבינר, באתר הארץ, 11 במרץ 2009
- של מי האלימות הזאת, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2008
- חורגים מזכויות המיעוט, באתר הארץ, 15 בינואר 2007
- מאמרים נוספים של יעקובסון (אורכב 06.10.2013 בארכיון Wayback Machine)
- ספרו Elections and Electioneering in Rome: A study in the Political System of the Late Republic, באתר גוגל ספרים (באנגלית)
- טל פלקון, על העיוורון - על הכשל המוסרי והלוגי הטמון בבסיס הזרם הפוסט ציוני. תזה, תש"ע (1)
- אלכסנדר יעקובסון, ״הוויכוח על ההגדרה הבינלאומית של אנטישמיות – פרדוקסים של תקינות פוליטית״, בבלוג שיח.זכויות@מינרבה, 23 בינואר 2023.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Elections and Electioneering in Rome: a Study in the Political System of the Late Republic, Histoiria Einzelschriften, Franz Steiner Verlag, Stuttgart 1999.
- ^ F. Millar, The Crowd in Rome in the Late Republic, University Of Michigan Press 1998.
- ^ "מה מבין נגר בפוליטיקה ? הדמוקרטיה והצדקתה במשל פרוטגורס" (זמנים 64) (סתיו 1998), 33-23
- ^ "Us and them: Empire, memory and identity in Claudius' speech on bringing Gauls into the Roman Senate", in D. Mendels (ed.), On Memory. An Interdisciplinary Approach, Peter Lang, Bern 2007, 19 – 36.