בית מחוקקים חד-ביתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: דרושה הגהה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בחלק מבתי-המחוקקים בעולם יש שני בתים - בית תחתון ובית עליון. בכל מדינה מתחלקות סמכויות החקיקה באופן שונה מעט ביניהם, אך בעיקרון הבית העליון נדרש לאשר הצעות חוק שאישר הבית התחתון כדי שאלה תהפוכנה לחוקים. לעומת השיטה הזו, בחלק מהמדינות בעולם פועלת שיטת בית מחוקקים חד-ביתי, בה אין שני בתים בפרלמנט, אלא בית אחד בלבד. בשיטה זו, די באישור הצעת חוק על ידי בית אחד כדי להופכה לחוק - אין מוסד עליון יותר שנדרש אישורו.

בדרך כלל, השיקול המרכזי לכינון מחוקקים חד-ביתי הוא חוסר צורך ביצירת שני בתים. שיטת שני הבתים בפרלמנט נועדה, בדרך כלל, להבטיח ייצוג שוויוני למיעוטים אתניים או תת-יחידות בפדרציה[1]. לא אחת שורר מתח בין שני הבתים. לעתים מביא מתח זה לידי כך שבית אחד יחליט על ביטולו של האחר, או על מיזוג שניהם.

בית מחוקקים חד-ביתי נפוץ במדינות קומוניסטיות. עם תום המלחמה הקרה, חלק מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר שימרו את השיטה וחלקן העדיפו לכונן בית מחוקקים דו-ביתי.

בכחצי ממדינות העולם פועל בית מחוקקים חד-ביתי. עם מדינות אלו נמנות הרפובליקה העממית של סין, לה האוכלוסייה הגדולה בעולם, וקריית הוותיקן, לה האוכלוסייה הקטנה בעולם.

היתרון המרכזי של השיטה הוא הליך חקיקה פשוט ויעיל יותר. חסידי השיטה טוענים כי בית יחיד מפחית עלויות[דרוש מקור].

חולשתה העיקרית של השיטה הוא הסיכון שבריכוז הכוח. במדינות בהן בעל הרוב בפרלמנט (הרשות המחוקקת) שולט גם בממשלה (הרשות המבצעת), די בהשגת רוב בבית אחד כדי לשלוט בשני רשויות שלטוניות. מצב זה יוצר את הסיכון, שמא מגזרים חשובים בחברה לא יזכו לייצוג הולם, פשוט כי אינם מגיעים לכדי רוב.

שיטה זו נהוגה גם בישראל, בה הבית היחיד של הפרלמנט הוא הכנסת.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כמו המדינות בארצות הברית, למשל.
P parthenon.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מדע המדינה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.