בית מחוקקים חד-ביתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: דרושה הגהה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בית מחוקקים חד-ביתי הוא מצב נפוץ שבו יש בית מחוקקים (פרלמנט) אחד באותה מדינה. עם זאת, במדינות רבות בעולם הרשות המחוקקת מחולקת לשני בתי מחוקקים, המכונים בית תחתון ובית עליון.

בדרך כלל, השיקול ליצירת בית מחוקקים אחד הוא כנראה[דרושה הבהרה] חוסר צורך ביצירת שני בתים. החלוקה בדרך כלל נועדת להבטיח ייצוג והבטחת אינטרסים של מיעוטים אתניים או תת- יחידות בפדרציה. לעתים רבות יש מתח בין שני הבתים. לפעמים (כמו בניו זילנד ודנמרק), זה מגיע לביטול של אחד משני הבתים, או באמצעות מיזוג של שני הבתים (כמו בשוודיה).

בית מחוקקים יחיד נפוץ במדינות קומוניסטיות כמו הרפובליקה העממית של סין וקובה. בדומה לכך, מדינות קומוניסטיות לשעבר כגון אוקראינה, מולדובה וסרביה, שומרות על שיטה זו, אם כי מדינות דומות כגון רומניה ופולין, אימצו את שיטת החלוקה.

לפי מחקר שנערך בשנת 2000, מתוך 177 מדינות ל-65 מהן (37%) יש שני בתי מחוקקים. ל-112 מדינות יש בית מחוקקים יחיד.

היתרון העיקרי של מערכת זו היא חקיקה יותר יעילה ופשוטה. חסידי השיטה טענו[דרוש מקור] כי בית יחיד מפחית עלויות.

את החולשה העיקרית של המערכת הזו ניתן לראות בחוסר האיפוק של הרוב. בולט במיוחד במשטרים פרלמנטריים שבו מנהיגי הרוב הפרלמנטרי שולטים גם ברשות המבצעת. יש גם את הסיכון כי המגזרים החשובים של החברה לא יכולים להיות מיוצגים באופן הולם.

שיטה זו מבוצעת גם בישראל, שבה הבית היחידי של הפרלמנט הוא הכנסת.

P parthenon.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מדע המדינה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.