בלה ליפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בלה ליפר
אין תמונה חופשית
לידה 1917 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 ביולי 2012 (בגיל 95 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע חסידת אומות העולם
פרסים והוקרה חסידת אומות העולם (15 במאי 1991) עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
יד ושם בלה ליפר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
בלה ליפר עם משפחתה, 1950

בלה ליפר (Bela Liper,‏ 1 בינואר 1917-13 ביולי 2012; נולדה בשם ולנטינה יאקימובה - באוקראינית: Valentina Yakimova) הייתה חסידת אומות עולם ממחוז ווהלין, שהיה בשטח פולין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולנטינה יאקימובה, בת למשפחה מכובדת ומיוחסת, חיה בבית רחב ידיים בכפר הנופש נובוסטב (באוקראינית: nowostaw). לכפר נופש זה היו מגיעים בחודשי הקיץ יהודים מכל רחבי מחוז ווהלין, על מנת לנפוש. חלק מהתיירים היהודיים הללו התגוררו בשכירות בבית משפחת יאקימובה. אבי המשפחה היה מפקח יערות, שנפטר לפני המלחמה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, מחוז וולהין סופח לברית המועצות על פי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב.

אחד הנופשים היהודיים בכפר, היה ליובה ליפר, שחיזר אחרי ולנטינה יאקמובה במשך מספר שנים. למרות התנגדות שתי המשפחות, בשנת 1940 התחתנו השניים, עברו לגור בכפר צומאן, כ-10 ק"מ מנובוסטב, וילדו את בתם חנה.

פועלה בזמן השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 ביוני 1941 פתחו הגרמנים במבצע ברברוסה ופלשו לברית המועצות. עיירות הופצצו, וחיילי האס אס חיפשו אחר יהודים . ליובה, ולנטינה ובתם חנה, עברו לגור בחדר בקומת הקרקע בבית אמה. מחשש שמא האם או אחותה תסגרנה את ליובה, ולנטינה הכינה יחד עם ליובה מקום מסתור עבורו. הם ניסרו קרש ברצפת החדר, ותחתיו נגלה חלל ריק בגובה של כ-90 ס"מ, מוקף אדמה מכל צדדיו. הם הכינו בריח מתחת לקרש כך שיוכל להיפתח רק מבפנים, ועל החלק המנוסר הניחה ולנטינה ארגז נצרים.

ליובה שכב במשך היום מתחת לרצפה, ובלילה הגישה לו אשתו אוכל די צרכו. החושך המוחלט והבדידות היו קשים מנשוא, ולאחר מספר שבועות החליט ליובה לצאת מהמחבוא על מנת למצוא את אחיו בגטו רובנו, ונכנס לעבודה במחנה. מנת המזון במחנה בעבור העבודה הייתה פרוסת לחם דלה אחת ביום, ולכן מדי יום ראשון הייתה ולנטינה מביאה לו מצרכי מזון ואוכל מבושל לכל השבוע. כדי להיכנס לגטו הייתה נוהגת לשים על בגדיה שני טלאים צהובים ,האחד מקדימה והשני מאחור.

ביולי 1942, הגיעה ולנטינה לגטו עם בתה הקטנה על זרועותיה, ואמרה לליובה שאם לא יחזור לגור איתה, תישאר בגטו עם הילדה. ליובה רצה לחזור לגור איתן, אך לא ידע כיצד יוכל לצאת מהמחנה. ולנטינה הביאה איתה 2 ק"ג בשר חזיר, ובעזרתו שיחדה את מפקד העבודה של ליובה. הגרמני העריך את הבשר ואישר לליובה לצאת לחופשה בת שלושה ימים, בביתו, כביכול על מנת להצטייד בבגדים. בלילה של ה-5 ביולי 1942 ברחו בני הזוג עם ילדתם מהגטו, והתגנבו לבית אמה של ולנטינה כשאחותה ואמה ישנו. ביום המחרת, 6 ביולי 1942, הקיפו הנאצים את גטו רובנו, והוציאו להורג כ-17,000 מהיהודים שחיו בו.[1]

כעבור מספר ימים, נשמעו דפיקות על חלונה של ולנטינה. היה זה אברהם קירשנר, בן דודו של ליובה. בלי לשאול שאלות, פתחה בפניו את הדלת והורידה אותו למסתור מתחת לרצפת חדרה. שבוע אחר כך נשמעו דפיקות פעם נוספת. כשפתחה את הדלת ראתה את אחיו של ליובה, דוד ואת חברתו סוניה. שבועיים נוספים אחר כך, התמונה חזרה על עצמה, ובדלת עמד אחיו הצעיר ביותר של ליובה, אלי וחברתו יוכה. בלי לשאול שאלות ובלי לחשוב כיצד תוכל לפרנס את כולם, הכניסה והסתירה אותם.

לכעבור מספר ימים נקשה על חלון הבית מישה קנריק, תופרת יהודייה שהסתובבה בין הכפרים ותפרה לכפריות ביגוד בתמורה למקום לינה ומזון. הכפריים גירשו אותה מפחד מפני הגרמנים. ולנטינה הכניסה גם אותה למסתור מתחת לרצפה. .[2]

כל השבעה הסתתרו בחלל שבין רצפת חדרה של ולנטינה לקרקע, וחפרו בדפנות האדמה שלו כדי להרחיבו. הצפיפות הייתה גדולה והם יכלו לשהות שם רק בשכיבה, בשתי שורות ומבלי לזוז.

כדי לכלכל את המסתתרים, ולנטינה מכרה פרטי לבוש והנעלה לתושבי הכפר, בין היתר מחנות אביה המנוח. בתמורה היא קבלה קמח שעורים ותפוחי אדמה. את המצרכים נהגה לסחוב מספר קילומטרים עד לבית. בכל לילה הייתה מבשלת תבשיל מתפוחי האדמה והקמח, ואופה כיכר לחם בתבנית עוגה ומורידה להם בקערה את המזון. הם אכלו בכפות עץ שהכינו בעצמם, כדי לא להשמיע רעש ולהעיר את משפחתה. לאחר שסיימו לאכול, הייתה ולנטינה מגישה להם סיר גדול, לעשיית צורכיהם לפי תור.

ולנטינה גידלה חזיר בחצר האחורית של הבית, כך שבכל פעם שנשאלה מדוע היא סוחבת את כל הקמח ותפוחי האדמה, הייתה מסבירה שזה עבור החזיר. יום אחד אמה שאלה אותה מדוע היא מכינה לחזיר אוכל מבושל, ולנטינה התחמקה מתשובה.

בתנאים הקשים של איום תמידי להיתפס על ידי אחותה ואמה, ועל ידי הגרמנים שחיפשו אחר יהודים, הצליחה ולנטינה להסתיר את שבעת היהודים תחת רצפת חדרה במשך 19 חודשים.

ב-6 בפברואר 1944, כבש הצבא האדום את האזור והיהודים יכלו לצאת מן המחבוא לחופשי.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המלחמה עברו ולנטינה וליובה עם בתם הקטנה לביתו של אברהם קירשנר, בן דודו של ליובה. הבית נשאר על תילו בעיירה ההרוסה קלבן (Klewan).

בסוף מאי 1945, עזבו היהודים שהסתתרו את פולין במטרה להגיע לארץ ישראל. בשנת 1946 הגיעו למחנה פליטים באוסטריה, שם נולד לוולנטינה וליובה בן. ולנטינה וחנה בתה הקטנה, עברו גיור. ולנטינה שינתה את שמה ל"בלה ליפר".

בתחילת שנת 1948 עלו ולנטינה ליובה וילדיהם לארץ ושוכנו בבית עולים בחיפה.

אבן הנצחה לכבוד בלה ליפר בגן חסידי אומות העולם שכונת רמת אלון חיפה

בלה ליפר נפטרה בשנת 2012, בהיותה בת 95.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 במאי 1991, בעקבות עדות שמסר אברהם קירשנר, הכיר יד ושם בבלה ליפר כחסידת אומות עולם. שמה נחקק בקיר הכבוד.[3]

ב-18 במאי 2008, הוקם בחיפה בשכונת רמת אלון גן חסידי אומות העולם תושבי חיפה, בו הונצחו בשילוט מיוחד חסידי אומות העולם תושבי חיפה, ביניהם בלה ליפר.[4]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מבוסס על עדות מהמכון היהודי בוארשה מפי אברהם קירשנר (10.11.1945), תורגם מפולנית על ידי אברהם כוכבי (מפעל יוסלה כרמין לתרגום עדויות - קיבוץ מגן), מצוי בארכיון יד ושם
  2. ^ מבוסס על מכתב ליד ושם מאת אברהם קירשנר (מרץ 1991), מצוי בארכיון יד ושם
  3. ^ יד ושם, (Liper Bela (1917 - 2012, יד ושם
  4. ^ חסידי אומות העולם תושבי חיפה (6.9.11), המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ - חיפה