באסו קונטינואו
באסו קונטינואו (מאיטלקית: Basso Continuo, בתרגום מילולי: "בס מתמשך")[1] או בקיצור הרווח קונטינואו, היא שיטת הלחנה ופרקטיקת ביצוע אשר ליוותה את תקופת הבארוק, ונמשכה הלאה גם לתקופה הקלאסית. בהלחנה "יחידת" או "קו" הבאסו קונטינואו כתובה בחמשה התחתונה בפרטיטורה, עבור כלי הרמוני (בדרך כלל כלי מקלדת או תֵיאוֹרבּוֹ), המנגן "קו" הבס ואקורדים, לעיתים יחד עם כלי בס מלודיים כמו צ'לו, ויולה דה גמבה או בסון, המכפילים ומקשטים את קו הבס במה שהוא למעשה תפקיד אובליגטו. כל הכלים השותפים לנגינת הקונטינואו מהווים ה"יחידה", והמלחין על פי שיקול דעתו מציין בקיצור בקו הקונטינואו איזה כלי מנגן כל חלק מקו המנגינה, אולם לרוב הציון חסר, מאחר שהנוהג המקובל היה שלא לציין הקטעים המבוצעים על ידי כלי המקלדת, או אם המלחין לא ראה חשיבות מיוחדת בכלי הקונטינואו והעדיף להעניק חופש הבחירה למבצעים (בהתאם לכלים הזמינים להם) או אם מצא הבחירה כברורה מאליה. לכן כאשר מצוין כלי מסוים כחלק מיחידת הקונטינואו יש לראותו כתוספת לכלי המקלדת ולרוב הקטעים הרלוונטיים בקו המנגינה יצוינו עבור המבצעים, הכל בחמשה אחת.
יחד עם זניחת שיטת ההלחנה המודאלית, התמורה הסגנונית בכתיבה ההרמונית שבתורה הזמינה תמורות בבניית כלי הנגינה כיוונם (Pitch) וכוונונם (Temperament), הבאסו קונטינואו מהווה נקודת המפנה ואבן בוחן בין מוזיקת הרנסאנס למוזיקת הבארוק. הקונטינואו הוא חלק כל כך מהותי ושגרתי הטבוע במוזיקת בארוק עד כדי הנוהג המקובל לציין במיוחד יצירות שאינן דורשות קונטינואו, ולא רק באילו יצירות נדרש, לדוגמה הסיווג המיוחד של הסוויטות לצ'לו והסונטות ופרטיטות לכינור מאת באך כ"סוויטות לצ'לו ללא ליווי קונטינואו" וכיוצא בזאת.
תפקיד הכלי ההרמוני לא נכתב במלואו, ועל הנגן למלא את ההרמוניה הנכונה לפי ראות עיניו, כך שנשמרת מידה רבה של אלתור. צירופי הכלים היו שונים בתקופות שונות. כך למשל בבארוק המוקדם היו נפוצות קבוצות קונטינואו גדולות (עוגב, מספר צ'מבלי, מספר תיאורבי, נבל וכו'), ואילו במחצית הראשונה של המאה ה-18 היה נפוץ צירוף מופחת כלים של צ'מבלו וצ'לו. ברוב המקרים לא ציין המלחין באילו כלים להשתמש, והסתפק בציון המילים "באסו", "קונטינואו", "פונדמנטו" וכדומה.
כל קו באס נוגן כקונטינואו. ברוב המקרים - אם כי לא תמיד - הוסיפו המלחינים שורת מספרים מעל קו הבאס כדי לייצג את ההרמוניה שיש לנגן. המספרים מייצגים את המרווח מקו הבס - למשל הספרה 6 מסמלת סקסטקורד, אקורד המורכב מטרצה וסקסטה מעל הבס. בכל-אופן, ביצירות רבות אין מספרים (או מספר מועט שלהם) ועל נגן הקונטינואו לדעת לפענח את ההרמוניה בלעדיהם.
ראשיתה של טכניקת הקונטינואו בסביבות שנת 1600 באיטליה, כשהמקור הראשון המסביר את הטכניקה החדשה הוא של לודוביקו ויאדנה. הקונטינואו המשיך ללוות את כל תקופת הבארוק כפונקציה הכרחית הן בטכניקת ההלחנה והן בפרקטיקה הביצועית. בסוף המאה ה-18 החלה דעיכתה של הטכניקה, והחל מ-1800 היה נדיר למצוא תפקיד קונטינואו, למעט במוזיקה כנסייתית ובאופרה, בה היה נהוג ללוות רצ'יטטיבים בצ'מבלו או פורטפיאנו קונטינואו. עם זאת, הכתיבה ב"סגנון קונטינואו" המשיכה במשך כל התקופה הקלאסית; תפקידי באס מן התקופה דומים מאוד באופיים לקונטינואו, גם אם לא משתתף בהם כלי הרמוני.
עם התפתחות אסכולת הנגינה בגישה היסטורית, קם דור מבצעים היודעים לפענח ולנגן קונטינואו, תוך הסתמכות על המקורות ההיסטוריים השונים של תקופת הבארוק.
