ג'ון קר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון קר
John Kerr
John Kerr1.jpg
לידה 24 בספטמבר 1914
סידני, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה
פטירה 24 במרץ 1991 (בגיל 76)
סידני, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה
שם מלא ג'ון רוברט קר
מדינה אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה
השכלה אוניברסיטת סידני עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, שופט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הלייבור האוסטרלית
בת-זוג אליסון (פגי) וורסטיד (1974-1938)
אן רובסון (1991-1975)
המושל הכללי של אוסטרליה ה-18
תקופת כהונה 11 ביולי 19748 בדצמבר 1977 (3 שנים ו 21 שבועות)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה
הקודם סר פול הזלק
הבא סר זלמן כהן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סר ג'ון רוברט קראנגלית: John Robert Kerr; ‏ 24 בספטמבר 191424 במרץ 1991) היה המושל הכללי ה-18 של אוסטרליה. ב-11 בנובמבר 1975 היה קר המושל שפיטר את ממשלתו של גוף ויטלם בשיאו של המשבר החוקתי המשמעותי ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה. קודם לכן הוא כיהן כנשיא בית המשפט העליון של ניו סאות' ויילס.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון קר נולד בבלמיין, פרבר של מעמד העובדים של סידני. אביו היה פועל דוודים. הוא למד בבית ספר תיכון בסידני ומאוחר יותר זכה במלגת לימוד באוניברסיטת סידני, שם סיים בהצטיינות תואר במשפטים לפני שעבר את בחינות ההסמכה ללשכת עורכי הדין של ניו סאות' ויילס ב-1938. באותה שנה הוא נשא לאישה את אליסון (פגי) וורסטיד ויחד אתה הוא הביא לעולם שלושה ילדים. במלחמת העולם השנייה הוא עבד בשירות המודיעין האוסטרלי, עובדה שעוררה שנים לאחר מכן השערות בנוגע לחלקו של המודיעין האוסטרלי בפרשת פיטוריה של ממשלת ויטלם. ב-1946 הוא מונה להיות מנהל בית הספר להכשרה מנהלית והמזכיר הכללי הראשון של הנציבות הדרום-פסיפית.

קריירה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1948 שב קר לעסוק בעריכת דין, כשהוא מייצג בעיקר את האיגודים המקצועיים ואת חברי מפלגת הלייבור האוסטרלית. הוא ביקש לקבל את תמיכת המפלגה כדי להתמודד על מושב בפרלמנט בבחירות של 1951 אך ויתר לטובת מועמד אחר. בעקבות הפילוג במפלגת הלייבור ב-1955 הוא התאכזב מפעילות פוליטית מפלגתית. הוא סלד ממה שלדעתו הייתה הנטייה השמאלית של מפלגת הלייבור תחת מנהיגותו של ה.ו. אבט, אך לא נמשך לקבוצת הפורשים שהקימה את מפלגת הלייבור הדמוקרטית. במהלך שנות החמישים הוא הצטרף לקבוצת עורכי דין אנטי-קומוניסטית שהוקמה על ידי ה-CIA וב-1957 הוא הצטרף למועצת המנהלים שלה.

בשנות השישים היה קר לאחד מעורכי הדין המובילים בסידני בתחום יחסי העבודה. ב-1964 הוא היה אחד מעורכי הדין שהגנו על המוציאים לאור של המגזין הסאטירי, Oz, שהועמדו לדין על פרסום דברי תועבה.

ב-1966 מונה קר להיות שופט בבית הדין הפדרלי לעבודה ובהמשך שימש בתפקידי שיפוט אחרים. בתקופה זו נעשו דעותיו הפוליטיות שמרניות יותר. הוא התיידד עם סר גרפילד ברוויק, התובע הכללי הליברלי של אוסטרליה שב-1964 מונה להיות נשיא בית המשפט העליון של אוסטרליה. קר היה היושב ראש הראשון של האגודה המשפטית של אסיה ומערב האוקיינוס השקט (LawAsia) ושימש בתפקיד זה בין השנים 19661970.

ב-1972 מונה קר להיות נשיא בית המשפט העליון של ניו סאות' ויילס. ביולי 1974 עמד המושל הכללי של אוסטרליה, סר פול הזלק, לפני סיום תפקידו, וראש ממשלת אוסטרליה, גוף ויטלם, חיפש מחליף מתאים. בחירתו הראשונה, קן מייר, דחה את ההצעה. לאחר מכן הוא פנה לקר, שקיבל את ההצעה בתנאי שהוא יכהן בתפקיד עשר שנים ושהוא יוכל לייצג את אוסטרליה מעבר לים כראש המדינה. הדיונים על כך החלו בספטמבר 1973 וב-27 בפברואר 1974 הוא הוכרז כמושל הכללי המיועד. ההיכרות בין קר לויטלם הייתה שטחית, למרות שלשניים היו צומתי דרכים משותפים בקריירות המשפטיות שלהם, אך קר היה מיודד עם כמה משרי ממשלתו של ויטלם. נשותיהם של השניים היו חברות לספסל הלימודים בשנותיהן באוניברסיטה. נראה היה שויטלם סבר שבשל עברו של קר במפלגת הלייבור, ניתן לסמוך עליו מבחינה פוליטית, זאת מבלי לדעת שקר שינה את עמדותיו ושהוא ראה את תפקיד המושל הכללי בצורה שונה מראייתו של ויטלם.

המושל הכללי של אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1974 התקיימו בחירות כלליות בעקבות פיזור של שני בתי הפרלמנט. ממשלת ויטלם נצחה בבחירות, אך לא הצליחה להשיג שליטה בסנאט, בו מאזן הכוחות נשמר בידיהם של שני סנאטורים עצמאיים. ב-9 ביולי נפתח הפרלמנט החדש על ידי המושל הכללי פול הזלק ויומיים לאחר מכן הושב קר לתפקיד המושל הכללי. הצעות החוק השנויות במחלוקת, שבעטיין פוזר הפרלמנט הקודם, הונחו שוב על שולחנו של הפרלמנט החדש, וכצפוי נדחו שוב. כעת בשלו התנאים לקיום ישיבה משותפת של שני בתי הפרלמנט. ב-30 ביולי חתם קר על זימון הישיבה המשותפת ב-6 באוגוסט, שדיוניה נמשכו יומיים ובה אושרו כל הצעות החוק שבמחלוקת.

ב-9 ביולי מתה אשתו של קר, פגי, בגיל 59 לאחר מאבק במחלה קשה.[1] בראשית 1975 הוא נשא לאישה את אן רובסון, שהתגרשה זמן קצר קודם לכן מבעלה הראשון.

במהלך שנת 1975 הסתבכה ממשל ויטלם בשורה של שערוריות, שכתוצאה מהן פוטרו שני שרים בכירים בממשלה. מנהיג האופוזיציה מטעם המפלגה הליברלית, מלקולם פרייזר, החליט להשתמש ברוב שלו בסנאט כדי לחסום את אישורם של חוקי התקציב, ובכך לכפות בחירות מוקדמות.

על הנייר, חוקת אוסטרליה העניקה למושל הכללי מגוון רחב של סמכויות, כולל הסמכות למנות ולפטר שרים ולפזר את הפרלמנט. יחד עם זאת, ב-1975 היה מקובל כבר שתפקיד זה הוא טקסי כמעט לחלוטין והיה ברור שברוב המקרים המושל הכללי מחויב לפעול על פי עצת ראש הממשלה ושריו. ויטלם ואחרים החזיקו בדעה שלמושל הכללי אין שיקול דעת להפעיל את הסמכויות הללו, אלא על פי עצת ראש הממשלה והשרים. לקר ולאחרים הייתה דעת מנוגדת והם טענו שהחוקה הגדירה במפורש את סמכויותיו של המושל הכללי.

בנוסף לסמכויות הרגילות שמופעלות רק על פי עצת ראש הממשלה, קיימות כמה סמכויות שהמושל הכללי יכול להפעיל על דעת עצמו. קר היה מודע לקיומן של סמכויות אלו בעקבות היכרותו עם ה.ו. אבט שחיבר ספר על הנושא וקודם להסכמתו לקבל את תפקיד המושל הכללי הוא קרא את הספר הזה היטב.

המשבר החוקתי של 1975[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1975 ניצלה המפלגה הליברלית את הרוב שלה בסנאט כדי להשהות את ההצבעה על חוקי התקציב עד אשר הממשלה תסכים לעריכת בחירות חדשות. כתוצאה מכך פרץ משבר פוליטי. ויטלם סירב להכריז על בחירות חדשות ופרייזר סירב לתת לחוק התקציב לעבור. במקרה שמבוי סתום היה נמשך, לא הייתה הממשלה מסוגלת להמשיך לתפקד ללא תקציב מאושר מעבר לסוף נובמבר. ויטלם היה משוכנע שלפחות כמה מהסנאטורים מהמפלגה הליברלית יסכימו לשנות את דעתם אם הוא יחזיק מעמד עד אז. הוא גם סבר שדעת הקהל תגרום לשינוי במצב ושהוא יוכל להביא להחלטה לעריכת בחירות לסנאט בלבד, כאמצעי לשבירת המבוי הסתום.

שיקולים אלה היו ידועים גם לפרייזר. הוא היה מודע לחוסר הנוחות שחשו חלק מהסנאטורים מטעם מפלגתו בנוגע לאי אישור התקציב, ושהוא לא יוכל להסתמך עליהם למשך זמן רב. הוא גם הבין מתוך סקרי דעת הקהל על הדעה השלילית בציבור בנוגע לחסימת חוק התקציב על ידי הסנאט. מסיבה זו, הוא היה נחוש בדעתו להביא את המשבר לידי סיום מהיר. התערבותו של המושל הכללי היה המוצא היחיד למשבר.

באוקטובר כבר החלו להישמע קריאות מכיוון הספסלים האחוריים של האופוזיציה שהמושל הכללי יפטר את ויטלם. ב-16 באוקטובר, פרסם אחד מראשי המפלגה הליברלית, רוברט אליקוט, לשעבר התובע הכללי של אוסטרליה, על דעתו של פרייזר, חוות דעת משפטית שאותה הוא הכין לעיונה של ממשלת הצללים, ושעל פיה זכותו וחובתו של המושל הכללי לפטר את הממשלה במידה והיא לא מצליחה להעביר את חוק התקציב. למחרת היום, אמר ויטלם בראיון עיתונאי כי המושל הכללי לא יכול להתערב במשבר, שכן הוא חייב להישמע לעצתו של ראש הממשלה. קר ראה באמירות אלו איום על סמכותו.

קר ראה את עצמו כשחקן פעיל בדרמה הפוליטית המתגלגלת. בכמה שיחות עם השרים הוא הבהיר שהוא לא יכול לקבל את הדעה שהמושל הכללי יעמוד מנגד עד אשר הממשלה תישאר ללא מקורות כספיים. הוא ראה זאת כחובתו למנוע מצב כזה. ב-30 באוקטובר הוא הציע פשרה, על פיה הסנאט יאשר את התקציב ובתמורה ויטלם ימשוך את בקשתו לעריכת בחירות מוקדמות לסנאט, אך פרייזר סירב להצעה. ב-2 בנובמבר הציע פרייזר לאשר את התקציב בתנאי שויטלם יסכים לעריכת בחירות כלליות לפני אמצע שנת 1976, אך ויטלם סירב להצעה זו. על פי שיטת וסטמינסטר זכותו של ראש הממשלה המכהן להחליט על העיתוי לבחירות. היה ברור שקר קיים דיונים עם פרייזר בניגוד לעצתו המפורשת של ויטלם. כאשר ויטלם דחה את הצעתו של פרייזר, נראה היה שקר הבין שאין יציאה מהמבוי הסתום.

בשלב זה היו היחסים האישיים בן קר לבין ויטלם די מתוחים. קר לא היה שבע רצון מהרמיזות שהמועצה המייעצת למושל הכללי פעלה באופן בלתי ראוי במהלך פרשת ההלוואות, ויותר מכך, הוא חשד שאם ויטלם היה מעלה על דעתו שהוא שוקל לפטר את הממשלה, הוא (ויטלם) היה נוקט בצעד מנע ומייעץ למלכה לפטר תחת זאת את קר. ויטלם מצדו הניח, בביטחון האופייני לו, שקר יפעל כצפוי על פי גישתם של קודמיו בתפקיד מתוך סימפטיה לעמדתה של הממשלה ולא יעשה כל צעד כנגדה. לפיכך הוא לא עשה כל מאמץ כדי להשיג את הסכמתו של קר לגישתו ולא התייעץ אתו כראוי במהלך המשבר.

הפיטורין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בנובמבר קיים קר פגישה נוספת עם פרייזר (באישורו של ויטלם). בפגישה זו הגביר פרייזר את הלחץ על קר, הבהיר לו שהאופוזיציה לא תיסוג מעמדתה ולא תקבל שום פשרה והזהיר אותו שאם הוא לא ינקוט בשום צעד כלפי ויטלם, תחל האופוזיציה למתוח עליו ביקורת ישירה בפומבי על כישלונו במילוי תפקידו. פרייזר דחק בקר לגרום לעריכן של בחירות לפני סוף השנה. על פי הוראות חוק הבחירות, התאריך המוקדם ביותר שניתן היה להכריז על עריכת בחירות לפני סוף השנה היה ה-11 בנובמבר.

ב-9 בנובמבר נועץ קר בנשיא בית המשפט העליון, סר גרפילד ברוויק. קר ביקש ממנו לאשר לו אם בידו הסמכות החוקתית לפטר את ויטלם וברוויק אישר לו זאת בכתב. הוא גם אישר לקר שלפחות אחד משופטי בית המשפט העליון, סר אנתוני מסון, היה שותף לדעתו.

נראה היה שקר הגיע לידי החלטה לפטר את ויטלם כבר באותו יום. הוא חש שמין הראוי לא לחשוף את כוונתו זו בפני ויטלם או בפני שרי הממשלה בשל חששו שויטלם ייעץ למלכה להפעיל את סמכותה החוקתית לסיים את כהונתו של קר כמושל הכללי. בעשותו זאת, היה קר מודע לתקדים שנקבע ב-1932, כאשר מושל ניו סאות' ויילס, סר פיליפ גיים, פיטר את ממשלת המדינה בראשותו של ג'ק לאנג. גיים הזהיר את לאנג מראש על כוונתו לפטר אותו במידה והוא לא יענה על תנאים מסוימים שהוצבו בפניו על ידי גיים. במצב זה יכול היה לאנג להעז ולדרוש את פיטוריו של גיים, אך הוא לא עשה כן.[2]

בבוקרו של ה-11 בנובמבר, התקשר ויטלם לקר בטלפון וקבע אתו פגישה לשעה 12:45 בצהריים, לאחר טקסי יום שביתת הנשק. במקביל, התבקש פרייזר להגיע לפגישה עם קר רבע שעה מאוחר יותר מבלי שנאמרה לו סיבת הפגישה. מאוחר יותר טען פרייזר שבשיחת טלפון שאל אותו המושל הכללי אם במידה והוא ימנה אותו כראש הממשלה, הוא יעביר את חוק התקציב, יבקש מידית פיזור של שני בתי הפרלמנט, לא יבצע מינויים חדשים, לא ייזום מדיניות חדשה כלשהי ולא יבצע שום חקירה בנוגע למעשיה של הממשלה הקודמת.

לימים דיווח פרייזר ששיחת טלפון כזאת אכן התקיימה ושהוא ענה בחיוב על כל התנאים שהוצגו בפניו על ידי קר. בזיכרונותיו, הכחיש קר מכל וכל את קיומה של שיחה זו.

בשעה 12:55 הופסקו דיוני הפרלמנט להפסקת צהרים. ויטלם הגיע למעון המושל בשעה 13:00, באיחור של רבע שעה. פרייזר הגיע לשם כבר מוקדם יותר והתבקש להמתין בחדר אחר. ויטלם וקר נפגשו ביחידות בחדר העבודה. קר ידע שבכוונתו של ויטלם לבקש עריכת בחירת לסנאט, צעד שהתבקש עקב אי אישור חוק התקציב. לאחר שהיה ברור לקר מעל לכל ספק שויטלם מתכוון להמשיך לכהן בלי תקציב מאושר, הוא הגיש לו את מכתב ההתפטרות.[3] מאוחר יותר טען קר שויטלם רצה לטלפן באותו רגע לארמון בקינגהאם ולהמליץ למלכה על פיטוריו של קר, אך ויטלם הכחיש זאת. במסיבת העיתונאים שהתקיימה באותו יום הוא אמר: "המושל הכללי מנע ממני ליצור קשר עם המלכה על ידי פיטורי". במאמר שפורסם ב-2005 על ידי המזכיר הרשמי של קר, דייוויד סמית, נטען שויטלם היה מודע לכוונותיו של קר, שכוונתה של המלכה לא להתערב בעניין הייתה ידועה הן לקר והן לויטלם ושקר הציע את האפשרות של פיזור כפול של הפרלמנט כדי להיות הוגן עם שני המועמדים, מתוך אמונה כנה שויטלם יצליח להשיג רוב בשני בתי הפרלמנט ולהמשיך לכהן כראש הממשלה.

לאחר שויטלם יצא ממעון המושל, קרא קר לפרייזר שהמתין בחדר סמוך ושאל אותו את השאלות שפרייזר טען שנשאל כבר באותו בוקר. כאשר השיב פרייזר בחיוב, מינה אותו קר לתפקיד ראש הממשלה.

מאוחר יותר הסביר קר את המניעים לצעדו בחמישה סעיפים:

  • על פי סעיף 53 לחוקה רשאי הסנאט לדחות את חוק התקציב.
  • הממשלה מחויבת להעביר את חוק התקציב בפרלמנט.
  • במקרה שהממשלה לא מסוגלת להשיג את תמיכת הפרלמנט בחוק התקציב, עליה להתפטר או להכריז על בחירות.
  • במקרה שהממשלה מסרבת לפעול על פי אחת מהאפשרויות, זכותו וחובתו של המושל להתערב.
  • מאחר שראש הממשלה יכול בכל רגע נתון לייעץ למלכה לסיים את כהונתו של המושל הכללי, למושל הכללי יש את הזכות לפטר את הממשלה מבלי להתריע מראש על כוונתו זו.

לאחר הפיטורין[עריכת קוד מקור | עריכה]

החדשות על פיטוריו של ויטלם נפוצו ברחבי אוסטרליה במהלך אחר הצהריים וכתוצאה מכך התקיימו הפגנות מחאה נזעמות של תומכיו של ויטלם. מכאן ועד לבחירות שנקבעו ל-13 בדצמבר 1975, השמיצו ויטלם ותומכי מפלגת הלייבור בעוצמה ובהתמדה את קר, כשלא היה ספק בליבם שציבור הבוחרים ירחש אהדה לממשלה המפוטרת. במערכת הבחירות התמקדה מפלגת הלייבור בעיקר בחוסר הלגיטימיות של הפיטורין, כשסיסמתם הייתה "בושה פרייזר, בושה" (Shame Fraser, Shame), בעוד שהקואליציה התמקדה בביקורת על כישלון המדיניות הכלכלית של הלייבור. רבים ציפו למעבר של קולות מפרייזר לויטלם, שבמעמד השקת מערכת הבחירות שלו הוא קרא לתומכיו "לכבוש את זעמם" ושהתבסס על סקרי דעת קהל מאוקטובר ומראשית נובמבר שהצביעו על אי שביעות רצון מהתכסיסים של פרייזר. אבל משעה שהוכרזו הבחירות, רוב ציבור הבוחרים התמקד בנושאים הכלכליים והגיב לסיסמת הליברלים "הדליקו את האורות" (Turn on the lights). למרות התלהבותם של תומכי הלייבור, שזעמו על מה שהם ראו כמזימה להפיל את הממשלה, נחלה המפלגה את התבוסה הגדולה בתולדותיה כשהיא מאבדת 7.4% מהקולות בהשוואה לבחירות של 1974. הקואליציה בראשות המפלגה הליברלית המשיכה למשול עד 1983.

תומכי הלייבור המשיכו להפגין נגד קר. הוא נפגע קשות מההתקפות האישיות עליו ועל אשתו, שאותה האשימו ויטלם ואחרים בבחישה מאחורי הקלעים של מהלך הפיטורין. עד תום תקופת כהונתו כמושל הכללי, לא היה קר מסוגל כמעט להופיע בציבור מבלי להיתקל בהפגנות זועמות. בהזדמנות אחת היה חשש אפילו לחייו כאשר הוא לא היה יכול לצאת מפגישה במלבורן, אלא רק על ידי מעבר של רכבו דרך המון זועם. חברי הפרלמנט מטעם הלייבור, ברמה הארצית וברמה המדינתית, סירבו להכיר בלגיטימיות שלו כמושל הכללי, ונעדרו בהפגנתיות מאירועים בהם הוא נכח. לקראת סוף כהונתו, בטקס הענקת גביע מלבורן (מרוץ סוסים מרכזי באוסטרליה) ב-1977, היה קר שתוי.[4]

התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך דאגה לבריאותו החליט קר לסיים את כהונתו כמושל הכללי בדצמבר 1977, זמן רב לפני תום חמש השנים המקובלות. למעשה, הרעיון שקר יתפטר עלה כבר במרץ אותה שנה, במהלך ביקורה של המלכה באוסטרליה. פרייזר כינה את אלו שהלעיזו על קר "מיעוט עוין ומריר", שאין להצדיק את מעשיהם. לקר הוצע להיות שגריר אוסטרליה לאונסק"ו, תפקיד שהוא חש שהוא לא יהיה מסוגל לקבל בשל המתקפות עליו בפרלמנט ומחוצה לו. ביל היידן, מנהיג הלייבור החדש ומנהיג האופוזיציה, היה אחד מהמבקרים הראשיים נגד מינוי זה. בדיון בפרלמנט הוא אמר: "מינויו של סר ג'ון קר כשגריר... הוא לא רק תרגיל מגונה של ציניות מובהקת. הוא בכל מובן עלבון למדינה".

לדברי ההיסטוריון, פיליפ נייטלי, "שנותיו האחרונות של סר ג'ון קר היו אומללות. הוא היה נתון להטרדות בלתי פוסקות בכל פעם כשהוא הופיע בציבור". לפיכך הוא עבר להתגורר בלונדון, "שם הוא היה יכול להראות בציבור, לבוש בדרך כלל באופן לא הולם במיוחד, במועדון גברים זה או אחר".

סר ג'ון קר מת בסידני ב-1991. הוא הותיר אחריו את שלושת ילדיו ואת אשתו השנייה. המשפחה השהתה את ההודעה על מותו עד לאחר הקבורה. בכך הובטח שממשלת הלייבור שכיהנה אז לא תעמוד בפני ההחלטה לערוך לו הלוויה ממלכתית, כבוד שניתן באופן אוטומטי לכל מושל כללי לשעבר. אשתו השנייה של קר מתה ב-1997.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון קר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]