ג'ינצ'ינג, קיסר סין
 | |||||||
| לידה |
13 בנובמבר 1760 Old Summer Palace, שושלת צ'ינג  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 בספטמבר 1820 (בגיל 59) אתר הנופש ההררי והמקדשים שסביבו בצ'נגדה, אימפריית צ'ינג הגדולה | ||||||
| שם לידה |
ᠶᠣᠩ ᠶᠠᠨ | ||||||
| מדינה |
שושלת צ'ינג | ||||||
| מקום קבורה |
Changling Mausoleum (Qing dynasty) | ||||||
| בן או בת זוג |
Empress Xiaoshurui Consort Jian Concubine Xun Imperial Concubine Chun Imperial Concubine En Imperial Concubine Rong Imperial Concubine An consort Xin Consort Hua Empress Xiaoherui Consort Zhuang Imperial Noble Consort Heyu Shufei Imperial Noble Consort Gongshun Noble Yun | ||||||
| שושלת אייסין גיורו, קיסרי צ'ינג | |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
הקיסר ג'ינצ'ינג (13 בנובמבר 1760 – 2 בספטמבר 1820), הידוע גם בשמו הפרטי יונגיאן, היה קיסר סין השביעי בשליטת שושלת צ'ינג תחת השבט המאנצ'ורי אייסין גיורו. הוא היה בנו ה-15 של הקיסר צ'ייאנלונג והחל לשלוט על כלל סין משנת 1796, לאחר שאביו פרש כדי לא להאריך ימים בשלטון יותר מאשר מסבו הגדול, הקיסר קאנגשי, שהיה בעל תקופת השלטון הארוכה ביותר בסין. יונגיאן שלט עד מותו המסתורי בשנת 1820, ובמהלך שלטונו ניסה לנרמל את האימפריה, נלחם בסחר האופיום ונפטר מהשן, שהיה יועצו הקיסרי המושחת של אביו.
שנותיו הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יונגיאן נולד בארמון הקיץ הישן, 8 ק"מ צפונית מערבית לחומות בייג'ינג. שמו האישי, "יונגיאן" (永 琰), שונה מאוחר יותר ל"יאנגיאנג" (顒 琰) כאשר הפך לקיסר. התו הסיני עבור "יונג" בשמו, שונה מהשכיח יותר 永 אל הפחות נפוץ 顒. חידוש זה הונהג על ידי הקיסר צ'ייאנלונג, שהאמין כי זה לא ראוי שיהיה תו סיני נפוץ בשמו האישי של הקיסר, בהמשך לתהליך רב השנים של שמות אסורים במשפחה הקיסרית.
יונגיאן היה בנו ה-15 של הקיסר צ'ייאנלונג. אמו הייתה אשת הקיסר לינג האצילית, בתו של וויי צ'ינגטאי (魏清泰) שהיה פקיד סיני של אנשי האן, שמשפחתו השתלבה היטב בחטיבות המנהליות והצבאיות של מנצ'ו.
לקיסר צ'ייאנלונג היו במקור שני בנים נוספים שהיו מועמדים להיות יורשו, אך שניהם מתו בגיל מוקדם ממחלות, לכן בדצמבר 1773 הקיסר בחר בסתר ביונגיאן כיורשו. בשנת 1789, הקיסר צ'ייאנלונג קבע את התואר של יונגיאן בתור "נסיך ג'יה מהמדרגה הראשונה"(嘉 親王; או בפשטות "הנסיך ג'יה").
שלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 1795, השנה ה-60 למלכותו, הודיע קיסר צ'ייאנלונג על כוונתו לפרוש מהשלטון לטובת הנסיך ג'יה. הוא קיבל את ההחלטה הזו מכיוון שהוא חש שזה לא יהיה מכבד לשלוט יותר זמן מסבא שלו, הקיסר קאנגשי הגדול, שהיה על כס המלוכה במשך 61 שנה. הנסיך ג'יה עלה על לשלטון בפברואר 1796 ואימץ את השם "ג'ינצ'ינג", ובעקבות כך הוא ידוע היסטורית בתור הקיסר ג'ינצ'ינג. עם זאת, במשך שלוש השנים הבאות, הקיסר ג'ינצ'ינג היה קיסר רק בשמו, אך החלטותיו עדיין התקבלו על ידי אביו, שהפך לטייאנג-הואנג (קיסר אמריטוס) לאחר המלכת בנו.
לאחר מותו של קיסר צ'ייאנלונג בראשית פברואר 1799, השתלט הקיסר ג'ינצ'ינג על השלטון והעמיד לדין את השן, שהיה יועץ מועדף על אביו. השן הואשם בשחיתות ובניצול כוחו לרעה, תאריו נלקחו ממנו, רכושו הוחרם והורו עליו להתאבד. כלתו של השן, הנסיכה הקסיאו, אחותו למחצה של הקיסר ג'ינצ'ינג, נחסכה מעונש וקיבלה כמה נכסים מאחוזותיו של השן.
באותה תקופה התמודדה אימפריית צ'ינג עם הפרות סדר פנימיות, והבולטים מבניהם - מרד הלוטוס הלבן הגדול (1796–1804) ומרידות מיאו (1795–1806). הקיסר ג'ינצ'ינג עסק בהרגעת האימפריה ובדיכוי המרידות, וניסה להחזיר את סין לשגשוגה ולעוצמתה של המאה ה-18. עם זאת, בין היתר עקב יצוא גדול של כסף מהמדינה כתשלום עבור האופיום שהוברח לסין מהודו הבריטית, הכלכלה ירדה.
שינוי השם של וייטנאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ינצ'ינג סירב לבקשתו של השליט הווייטנאמי ג'יה לונג לשנות את שמה של ארצו לנאם וייט. במקום זאת הוא שינה את השם לווייטנאם. הספר הסודי על היסטוריית המלכות של וייטנאם של ג'יה לונג, מכיל את ההתכתבויות הדיפלומטיות על מתן השם. למעשה הייתה לסין השפעה מנצחת על וייטנאם ומכאן יכולתו של קיסר סיני על וייטנאם.[1]
החוקה האנטי נוצרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקוד המשפטי הגדול של צ'ינג כולל חוק אחד שכותרתו "איסורים על מכשפים ומכשפים" (禁止 師 巫 邪術). בשנת 1811 נוסף לו סעיף המתייחס לנצרות. הוא עבר שינוי בשנת 1815 וב-1817, והתקבע בצורתו הסופית בשנת 1839 על ידי בנו ויורשו של ג'ינצ'ינג הקיסר דאוגואנג, ובוטל בשנת 1870 על ידי הקיסר טונגזי. הסעיף גזר גזר דין מוות לאירופאים בגין הפצת הקתוליות בקרב האן הסיני ומאנצ'ורים. נוצרים שלא יחזרו בתשובה נשלחו לערים מוסלמיות בשינג'יאנג, כדי להינתן כעבדים למנהיגים ובני בית מוסלמים.[2]
מותו ומורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 בספטמבר 1820 נפטר הקיסר ג'ינצ'ינג בארמון המטיילים של רייה (ג'הול), 230 ק"מ (צפונית מזרחית) לבייג'ינג, שם היה בית המשפט הקיסרי ברובע הקיץ. בטיוטת ההיסטוריה של צ'ינג לא נרשם סיבת מוות. היו שטענו כי הוא מת לאחר שהוכה על ידי ברק, אך אחרים מעדיפים את התיאוריה שהוא מת משבץ מכיוון שהקיסר היה במצב של השמנת יתר, דבר שפגע בבריאותו. אחריו החליף אותו בנו השני, מיאנינג, שנודע כקיסר דאוגואנג. ג'ינצ'ינג קבור בין קברי הצ'ינג המערבים, 120 ק"מ דרומית-מערבית לבייג'ינג, במתחם המאוזוליאום צ'אנג (昌; מואר "מפואר").
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ינצ'ינג, קיסר סין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Chinese history in geographical perspective, Lanham, Maryland, ISBN 978-0-7391-7231-5
- ^ China and Christianity, Cambridge, MA and London, England: Harvard University Press, ISBN 978-0-674-28363-3