גאוגרפיה פמיניסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גאוגרפיה פמיניסטית היא תת-תחום של הגאוגרפיה האנושית, המקשרת בין התיאוריות, הגישות והביקורות של הפמיניזם לבין חקר המרחב הגאוגרפי. מכאן, הגאוגרפיה הפמיניסטית עוסקת בשאלות המחברות בין המרחב לבין המגדר[1].

הגאוגרפיה הפמיניסטית החלה בשנות ה-70 של המאה ה-20, והושפעה הן מתנועות מתוך האקדמיה והן מחוצה לה. ביקורות פמיניסטיות בתחום הגאוגרפיה עלו כחלק מהופעתם של זרמים ביקורתיים חדשים בגאוגרפיה, שקמו אל מול שליטתם של זרמים פוזיטיביסטיים בגאוגרפיה[2], לפיהם ניתן לחקור את הגאוגרפיה בצורה אובייקטיבית על ידי מחקר נייטרלי. זרמיה הביקורתיים והתרבותיים של הגאוגרפיה האנושית, בניהם הגאוגרפיה הפמיניסטית, מציעים לבחון את המרחב באמצעות הבנה וחוויה ישירה של המרחב תוך פרשנות שלו[3].

גאוגרפיה פמיניסטית מנסה לענות על שאלות שונות, בהן – כיצד המרחב משפיע על נשים וכיצד נשים משפיעות על המרחב, האם ההשפעה של נשים על המרחב שווה להשפעה של גברים על המרחב, ובאיזה אופן אי שוויון בין נשים לגברים מתבטא באי שוויון מרחבי[4].

תיאוריות מהגאוגרפיה הפמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גישות פמיניסטיות, רוב החברות בעולם מאורגנות באופן של יחסים חברתיים לא סימטריים בין גברים לנשים, כאשר לגברים יש פריווילגיה לעומת נשים. סדר חברתי זה נוכח בכל תוצר תרבותי של החברה האנושית, כולל במרחבים ובערים[5].

התאוריה של הגאוגרפיה הפמיניסטית מנסה לענות על השאלה כיצד מגדר ומרחב השתנו במהלך האינטראקציה בניהם[6]. קיימות נקודות מבט שונות מהתאוריה של הגאוגרפיה הפמיניסטית, המציגות תאוריות נפרדות זו מזו.

מגדר ותכנון עירוני – אינטרס הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתן מענה לאינטרס הציבור נתפס כבר שנים רבות כאחד מהעקרונות הבסיסיים בתכנון עירוני. בעבר הייתה תפיסה כי מתכנני ערים הם אובייקטיביים ויודעים מהו "אינטרס הציבור", אותו אינטרס שהוצג כהומוגני, אחיד ומוסכם[7]. אולם, לפי תאוריות ביקורתיות שונות, בהן הגאוגרפיה הפמיניסטית, יש לבחון את הציבור כריבוי ולא כמקשה אחת, ולו אינטרסים מגוונים ושונים. לפיכך, לנשים עשויים להיות צרכים שונים מגברים בהבניית המרחב, ויש לקחת בחשבון שיקולים מגדריים כמו גם שנשים בעצמן ייקחו חלק בהבניית המרחב[7]. מכאן, כדי לתת מענה לאינטרס הנשים במרחב יש למשל לפזר מקומות תעסוקה איכותיים ומסוגים שונים בקרבת מקומות המגורים, ולא במרחק רב מהם[7].

מגדר ומרחב עירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים רבים מראים את התפקיד הדואלי של ערים – מחד, ערים כמפלות ומדכאות נשים דרך היותן מרחב של ייצוג ושעתוק המבנה החברתי הקיים, ומאידך, ערים כבעלות פוטנציאל לשחרור נשים כמרחב של מגוון, התנגדות וחדשנות[5][8].

המרחב כמדכא נשים למשל, יכול להיות מרחב המשמר, באמצעות פרקטיקות של שימור עירוני, את ההיסטוריה הגברית בלבד. כך, הנשים עוברות בעולם ומשאירות אחריהן פחות עקבות פיזיות ותרבותיות[5]. מכאן, במרחב העירוני ניתן לראות מבנים היסטוריים המשמרים את ההיסטוריה הגברית בעיקרה – אנדרטאות/מונומנטים, בתים ומבנים שנעשו על ידי ועבור גברים.

מצד שני, ערים מספקות הזדמנויות לנשים, גישה לעצמאות כלכלית ולמוביליות חברתית. הפעילויות הפמיניסטיות הגדולות לאורך ההיסטוריה ועד היום מבוצעות בערים הגדולות, והערים הן שדה מחקר חשוב לתנועה הפמיניסטית[5]. היכולת של מתכננות עירוניות, אדריכליות ופעילות פוליטיות להתאים ולעצב מחדש בעצמן את המרחב העירוני היא משמעותית כחלק ממהלך פוליטי של הכרה והשפעה של נשים במרחב העירוני[8].

מגדר ויחסי מרחב ציבורי-פרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריות של הגאוגרפיה הפמיניסטית עוסקות בחלוקה המסורתית בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי. חלוקה זו, העושה הפרדה דיכוטומית בין מרחב ציבורי לפרטי, היא בעלת השפעות מרחיקות לכת על יחסים מגדריים בחברה[5].

המרחב הציבורי הוא המקום בו באופן מסורתי מתבצע התפקיד החברתי העיקרי של גברים. המרחב הפרטי לעומת זאת, הוא המקום בו מתבצע התפקיד החברתי העיקרי של נשים. המתרחש במרחב הציבורי הוא בעל נראות, זוכה להערכה חברתית, כלכלית ופוליטית ובעל כוח. לעומת זאת, המתרחש בספירה הפרטית הוא בלתי נראה, בלתי מתוגמל הן כלכלית והן פוליטית, ומעמדו החברתי הוא של ה"אחר" החלש[9].

לפי ביקורות פמיניסטיות, ההגדרה "ציבורי" מול "פרטי" היא פוליטית. נשים ותרומתן החברתית הופכת לבלתי נראית מפני שרובה מתבצעת במה שנחשב מרחב פרטי. החשיבה הפמיניסטית מתנגדת להבחנה הבינארית שבין ציבורי לפרטי, וגורסת כי יש להכיר ביחסי הגומלין בין הציבורי לפרטי, בעובדה שנשים וגברים פועלים בשניהם, ולהבין הפרדה דיכוטומית זו כפוליטית המשרתת אינטרסים[9]. דרך לנסות "לשבור" ולערער על הפרדה דיכוטומית זו בין מרחב ציבורי לפרטי, היא מיקומם של מרכזי שירותים בשכונות עירוניות הנותנים מענה לנשים נפגעות אלימות בביתן. כך למשל, מרכזים אלו מלבד המענה שנותנים לנשים נפגעות האלימות, יכולים לפעול במרחב הציבורי הקהילתי, לפעול לשינוי מדיניות, לפרסם טורי דעה בעיתונות ולפעול לחינוך ציבורי אחר. כך, מיקום במרחב העירוני של מרכזי שירותים לנשים ופעילותיהם במרחב הציבורי חותר תחת ההבחנה הדיכוטומית בין ציבורי לפרטי, ופועל למען ההבנה שנושאים מהמרחב הפרטי צריכים להדאיג ולהעסיק ולבוא לידי ביטוי במרחב הציבורי [10].

מגדר ויחסי ליבה מול פריפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה בין מרכז לפריפריה היא דרך נוספת להבין את מקומן החברתי-מרחבי של נשים. אזורי מגורים ופרברים מזוהים כמרחבים נשיים וממוקמים בשולי העיר. לעומת זאת, מרכזי המסחר והתעשייה מופרדים מהם, מאכלסים פעילות אינטנסיבית בתחומי הפוליטיקה והכלכלה, ואלו מזוהים כמרחבים גבריים ומצויים במרכז. כך, גבולות של המרחב היום-יומי, גבולות בין העיר לפרבר, בין מקום העבודה לבית, נתפסים כגבולות "טבעיים" כאשר למעשה משרתים את ההגמוניה הגברית[9].

כדי לשנות מצב זה, יש לשנות את הבנת המרחב כבעל חלוקה "טבעית" של ליבה-פריפריה, תוך הבנה כי גבולות היוצרים חלוקה בין ליבה לפריפריה אינם טבעיים אלא מיוצרים לשירות ההגמוניה. כך, הגבול בין ליבה לפריפריה הוא בעל תפקיד בשירות ההגמוניה כאמצעי לארגון ה"אחרות", בין מי שבתוך הקבוצה החברתית השלטת למי שמחוצה לה[9].

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לזווית הישראלית נקודות מבט ייחודיות על גאוגרפיה פמיניסטית, דרכן ניתן לראות דפוסי אי שוויון מרחביים-מגדריים בישראל. כאשר בוחנים דפוסים אלו, עולה הצטלבות מיקומי השוליים (הִצְטָלְבִיוּת) במרחב הישראלי. הצטלבות בין מגדר, מיקום גאוגרפי, גזע, אתניות ומעמד חברתי-כלכלי יוצרים הצטלבות של מצבי שוליות שיש לנתח את הקשרים בניהם כדי להבין את מצבי חייהן של נשים ואת הדיכוי אליו חשופות[11].

נשים בדואיות בנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהממסד החל בתכנון עיירות הבדואים בנגב, המטרה המוצהרת שלו הייתה לקבע בריכוזים בצפיפות גבוהה את התושבים. זאת, עקב מחסור בקרקע חקלאית, במים להשקיה בנגב, על מנת להקל על מתן שירותים ולחסוך בהוצאה על תשתיות[12].

תכנון שכזה מסתמך על ידע גלובלי מודרניסטי של תכנון עירוני, הדוגל בין היתר בעקרונות הציפוף. אולם, במקרה של העיירות הבדואיות בנגב, תכנון שכזה הופך מרחבים מתוכננים אלו לשוממים מנשים. בשל מאפייני החברה הבדואית ומנהגים תרבותיים הנוגעים לצניעות האישה, הן אינן רשאיות לנוע בחופשיות במרחב צפוף ולהשתמש בשירותים דוגמת מרכז מסחרי או פארק, ונשארות בספירה הפרטית[7]. כך, מדיניות תכנון שלא מתייחסת לנושאי מגדר, יצרה סביבת חיים המגבילה נשים. אלטרנטיבה לכך יכלה להיות מסגרת תכנונית שתתבסס על ידע מקומי, ושתביא בחשבון ערכים ונורמות של צניעות נשים הנהוגות בחברה הבדואית. לדוגמה, שהשירותים הציבוריים יהיו ברמת השכונה ולא ברמת העיר, ויהיה עירוב של מגורים ותעסוקה שיאפשרו לנשים לעבוד בקרבת הבית. אולם, התנגדות לכך היא שמהלך זה ינציח את נחיתות הנשים ואת הכוחות הפטריארכליים בחברה[12].

פתרון לדילמה המוצגת יכול להיות הכרת הממסד בזכותה של הקהילה לבחור בעצמה את אורח חייה ואת אופן ההתיישבות המתאים לה, ושהקהילה עצמה תוכל להגדיר את השינוי שהמבנים החברתיים הפטריארכליים הקיימים בה יכולים לשאת ולשנות[12]. כך למשל, באמצעות פרקטיקת שיתוף הציבור, הקהילה יכולה לבחור בעצמה. העיקרון של שיתוף הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות מבוסס על אידיאל של אזרחית מודעת, פעילה ומשפיעה. עקרון שיתוף הציבור מבוסס על הרחבת ההשתתפות של אזרחיות ואזרחים בתהליכים שונים, והוא כולל מנגנונים של השתתפות וסמכות לקבלת החלטות והשפעת השתתפותם של האזרחים על המדיניות, ובכך מהווה ככלי להעצמת האזרחים, ולחיזוק אמון הציבור במוסדות[13].

נשים פלסטיניות בתחבורה ציבורית בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה למרחבים ולפעילויות ברחבי העיר היא מרכיב מכריע ברווחה אישית (well being) של האדם ובשוויון בין בני האדם. על מנת להבחין בגישה של קבוצות שונות למוקדים במרחב, יש להבין הן את הפיזור של שירותים ציבוריים במרחב העירוני, והן את היכולת של אנשים וקבוצות שונות להשתמש בהם[14].

בפני נשים פלסטיניות ממזרח ירושלים קיימים חסמים שונים המונעים מהן את השימוש בתחבורה הציבורית. כך נמצא במחקר כי האקלים החברתי העוין כלפיהן כנשים פלסטיניות, תשתית פיזית לקויה ותחבורה ציבורית ברמה נמוכה, מהווים חסמים לנסיעתן ברחבי ירושלים. חסמים אלו ייחודיים לנשים פלסטיניות, הן עקב המגדר שלהן כנשים בחברה פטריארכלית, והן כפלסטיניות במעמד של מיעוט בעיר. חוסר זה של אפשרויות תחבורה מכלילות, מגביל בצורה משמעותית את גישתן של נשים למקומות עבודה ולרשתות חברתיות במזרח ובמערב ירושלים[14].

נשים מזרחיות בפריפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים מזרחיות החיות בפריפריה בישראל, חוות שוליות מרובה (הצטלבות מיקומי שוליים) – מגדרית, עדתית, כלכלית, חברתית ומרחבית. החיים בפריפריה גוררים גישה מוגבלת למשאבים כלכליים בהם מקומות תעסוקה, ומשאבים חברתיים כמו מערכת חינוך נאותה[15]. גישה מוגבלת זו למשאבים כלכליים וחינוכיים פוגעת כפליים בנשים, אשר נאלצות להתמודד עם חסמים הנובעים הן מהיותן נשים, הן מהיותן מזרחיות, והן מהחיים בפריפריה הגאוגרפית. כך למשל, השפעתה המגבילה של מערכת חינוך מקומית מוחלשת משפיעה במיוחד על נשים, מפני שאינה מעניקה לנשים צעירות כישורים ראויים לעתידן, כך שגם אם רוצות לעבוד לאחר לידה למשל, לא מאפשרת משכורת המינימום שהן מקבלות תמריץ כלכלי או רגשי מספק לעבוד מחוץ לבית. לצד זה, כינון הזהות ההגמונית הישראלית של מרכז הארץ, מול ה"אֲחֵרוּת" הפריפריאלית המזרחית משרתת את מנגנוני השליטה והכוח של המרכז[15].

יצירת מרחבים גמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים ישראליות-יהודיות נדרשות במרחב הישראלי להיות "קצת גבריות" בהתאם להגדרת הגבריות של הציונות המדינית. בקום המדינה למשל, נתבקשה האישה הציונית לסלול, להפריח, לכבוש ולהשתלט על המרחב הציבורי בדומה לגברים. לצד זה נשים מושתקות ומודרות בהתאם להגדרת הנשים בגישות הפטריארכליות המסורתיות – בקום המדינה בהקשר הפרטי, האישי והמשפחתי נתבקשה האישה להשאר בפנים, פורייה, בקרן זווית, נאה ושותקת[7].

האישה הישראלית היהודייה בת זמננו, מצד אחד נדרשת להתגייס לצה"ל ומצד שני כבולה בדיני האישות של בתי הדין הרבניים. השינוי הנדרש צריך להתבטא גם בבניית המרחב הציבורי והפרטי כך שיתחשב בצרכי הנשים ויאפשר להן לשנות העדפותיהן בעתיד[7].

מכאן, המרחב הישראלי צריך להתאים עצמו לנשים, למשל להבין שנשים אינן מרגישות בנוח במרחב מצומצם מאוד כמו חדרי מדרגות צרים ומקומות סגורים מדי, ולצד זה חללים גדולים ופתוחים מאוד מערערים את ביטחונן של נשים רבות. כך לדוגמה כיתות גדולות באוניברסיטה עלולות להרתיע נשים מלהתבטא. הפתרון המוצע הוא מצד אחד ליצור מרחבים בגודל ביניים שאינם סמויים מן העין, ובו בזמן לתרום לתכנון גמיש ומשתנה ובכך להימנע מתכנון חללים קבועים ומקובעים ארוכי טווח, כדי לאפשר הגמשה במצבן של נשים ובהעדפותיהן[7].

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. תמרורות – פמיניזם ומרחב בישראל, עורכת: אד' טולה אמיר, חרגול/ מודן הוצאה לאור, 2017
  2. Routledge Handbook of Gender and Feminist Geographies, ‏ Anindita Datta, Peter Hopkins, Lynda Johnston, Elizabeth Olson, Joseli Maria Silva, ‏ 2020

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rose, G, Feminism and Geography, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1993
  2. ^ Nelson, L., & Seager, J., A Companion to Feminist Geography, Blackwell Publishing Ltd, 2005
  3. ^ משגב, ח', מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות, עריכה: מ' קרומר-נבו, מ' לביא-אג'אי, וד' הקר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014, פרק פמיניזם, תיאוריה קווירית ומחקר גיאוגרפי: דיון אפיסטמולוגי ומתודולוגי
  4. ^ Massey, D., Space, Place, and Gender, Minneapolis: University of Minnesota Press, 199
  5. ^ 1 2 3 4 5 Sinclair, T. K., Other Cities: How May Feminist and Gender Theory Contribute to Contemporary, Norwegian, Urban Discourses?, 2017
  6. ^ Peet, R., & Thrift, N., New Models in Geography: The Political-Economy Perspective, London: Taylor & Francis, 1989
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 עמותת במקום, איזה מין מרחב: תכנון מרחבי מנקודת מבט מגדרית, ‏2005
  8. ^ 1 2 Bondi, L., & Rose, D., Constructing Gender, Constructing the Urban: A Review of Anglo-American Feminist Urban Geography, Gender, Place and Culture: A Journal of Feminist Geography, 2003
  9. ^ 1 2 3 4 בלומן, א'., נשים בדרום - מרחב, פריפריה, מיגדר, עריכה: ה' דהאן-כלב, נ' ינאי, ונ' ברקוביץ, תל אביב: חרגול הוצאה לאור, 2005, פרק מרחב ופריפריה: הקדמה למקומן האחר של נשים
  10. ^ Brenner, S., Private Moralities in the Public Sphere: Democratization, Islam, and Gender in Indonesia, American Anthropologist, 2011
  11. ^ קרומר-נבו, מ', וקומם, מ'., הצטלבות מיקומי שוליים: מסגרת מושגית לפרקטיקה של עבודה סוציאלית פמיניסטית עם נערות, חברה ורווחה, 2012
  12. ^ 1 2 3 פנסטר, ט'., נשים בדרום - מרחב, פריפריה, מיגדר, תל אביב: חרגול הוצאה לאור, 2005, פרק מיגדר וכוח: ידע מקומי וידע עולמי בתיכנון עיירות הבדואים בנגב
  13. ^ נגיד, מ', שיתוף הציבור בשלטון המקומי - הניסיון המעשי ולקחיו, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015
  14. ^ 1 2 Kerzhner, T., Kaplan, S., & Silverman, E., Physical Walls, Invisible Barriers: Palestinian Women's Mobility in Jerusalem, Regional Science Policy and Practice, 2018
  15. ^ 1 2 מוצפי-האלר, פ'., בקופסאות הבטון - נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית, ירושלים: מאגנס, 2012