ג'ורג' הייטר

ג'ורג' הייטר
George Hayter
לידה	17 בדצמבר 1792; לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה	18 בינואר 1871 (בגיל 78); לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	בית הקברות מזרח פינצ'לי
פרסים והוקרה	Knight Bachelor
בן או בת זוג	Helena Cecilia Hayter (12 במאי 1846–1860) ; Louisa Cauty (?–16 באוקטובר 1827) ;
צאצאים	Angelo Collen Hayter

ג'ורג' הייטר (באנגלית: George Hayter;‏ 17 בדצמבר 1792 – 18 בינואר 1871) היה צייר אנגלי בולט, שהתמחה בפורטרטים ועבודות גדולות שבחלקן הכילו מאות דיוקנאות. המלכה ויקטוריה העריכה את מעלותיו ומינתה את הייטר לצייר הראשי שלה והעניקה לו תואר אבירות בשנת 1841.

ראשית חייו

הייטר היה בנו של צ'ארלס הייטר (1761–1835), צייר מיניאטוריות ומורה לציור ולפרספקטיבה, שמונה לפרופסור.

בשנת 1808, בהנחיית אביו, הלך לבתי הספר באקדמיה המלכותית, אך באותה שנה, לאחר מחלוקת על לימודי האמנות שלו, ברח לים בצי המלכותי. הוא הגיע להסכמה עם אביו שיסייע לו תוך כדי לימודיו.

בשנת 1809 התחתן עם שרה מילטון, שגרה בבית אביו (הוא היה בן 15 או 16, היא בת 28) יחד נולדו להם שלושה ילדים ג'ורג'יאנה, לאופולד והנרי.

בבית הספר המלכותי לאמנות הוא למד אצל פוסלי, ובשנת 1815 מונה לצייר מיניאטורות ודיוקנאות על ידי הנסיכה שארלוט. הייטר זכה בפרס על ציור היסטורי של עזרא הסופר (1815), שנרכש על ידי ריצ'רד פיין נייט.

בסביבות 1816 עזבה אותו אשתו, מסיבות שאינן ידועות. לאחר מכן הוא התחיל מערכת יחסים עם לואיזה קוטי, בתו של סר ויליאם קוטי, עמה התגורר בגלוי בעשור הבא ונולדו להם שני ילדים, אנג'לו ולואיזה, אף על פי שלא התגרש, מאשתו הראשונה.

נסיעה לאיטליה

בעידודו של פטרונו ג'ון ראסל, הדוכס השישי מבדפורד, הוא נסע לאיטליה ללמוד בשנת 1816. שם פגש את קאנובה, שבסטודיו שלו הוא עבד בזמן שצייר את דיוקנו, תוך לימוד הסגנון הקלאסי של קאנובה. כמו כן, הוא למד פיסול מקאנובה בתקופה זו. קאנובה היה המנהל של Accademia di San Luca (המוסד האמנותי הבכיר ברומא), וללא ספק הציג את הייטר לקראת חברות כבוד בזכות ציורו 'מחווה הכסף' שהתקבל יפה ברומא. בכך הפך הייטר לחבר הצעיר ביותר באקדמיה.

דיוקנאות היסטוריים

כשחזר ללונדון בשנת 1818, התאמן הייטר כצייר דיוקנאות בצבעי שמן וכצייר היסטורי. הייטר, שזכה לכינוי 'הפניקס' על ידי ויליאם בקפורד, הציג פומפוזיות שהרגיזה את חבריו האמנים, אך הוא התחבר מאוד עם משפחות אריסטוקרטיות רבות. חייו המקומיים הלא שגרתיים (פרוד מאשתו, וחי עם פילגשו) הבדילו אותו מחוגי האקדמיה הרשמיים – הוא מעולם לא נבחר לאקדמיה המלכותית.

הייטר היה פרודוקטיבי וחדשני מאוד בשנות העשרים של המאה ה-19. ג'ורג' אגאר-אליס (לימים הלורד דובר) הזמין את הציור "משפט המלכה קרוליין בבית הלורדים בשנת 1820", ציור של הייטר, שצויר בקנה מידה גדול (2.33 × 2.66 מ'), והציג את הדרמה שהתרחשה באירוע.

חזרה ליבשת

בשנת 1826 התיישב הייטר באיטליה, וציוריו מאותה העת מדגישים את הטמעתו בסגנון ובנושאים אקזוטיים של אמנות רומנטית.

בשנת 1827 מתה פילגשו, לואיזה קיי, לאחר שהרעילה את עצמה בארסן. אף כי ככל הנראה מדובר בתאונה. בהנחה שהוא סייע לה בהתאבדות, הוא נאלץ לעבור מפירנצה לרומא. בסוף 1828 הוא היה בפריז.

חסות מלכותית

בשנת 1831 חזר הייטר לאנגליה. תוכניתו הייתה לצייר את הישיבה הראשונה בפתיחת הפרלמנט הרפורמיסטי בבית הנבחרים הישן, 5 בפברואר 1833. עבור הציור הזה הוא ביצע כמעט 400 ציורי דיוקן בשמן. הייטר היה תומך נלהב בתנועת הרפורמה וציור זה לא הוזמן אלא היה מלאכת אהבה לאירוע. הציור העסיק אותו במשך עשר שנים ללא שום ערובה שיקבל תגמול כספי.

זוהי אחת התמונות האחרונות שנעשה בתוך בית הנבחרים הישן לפני שנהרס בשריפה ב־1834. הציור נרכש לבסוף על ידי הממשלה עבור האומה בשנת 1854, 20 שנה לאחר תחילתו.

לאחר שצייר את הנסיכה הצעירה ויקטוריה (1832) לא היה מפתיע שהייטר נבחר כצייר הרשמי של חצר המלוכה. אולם עד מותו של סר דייוויד וילקי (1841) הצייר הרשמי הקודם, מינויו של הייטר כצייר המלכה גרם למתיחות מסוימת עם האקדמיה המלכותית, שכן מינוי זה היה תפקידו של נשיא האקדמיה.^[1]

בשנת 1842 הייטר קיבל תואר אבירות.

הוא צייר כמה טקסים מלכותיים כולל הכתרתה של המלכה ויקטוריה בשנת 1838 ונישואיה ב-1840 וכן את הטבלה של הנסיך מוויילס משנת 1843. הוא גם צייר כמה דיוקנאות מלכותיים כולל היצירה הידועה ביותר שלו, "דיוקן הרשמי של המלכה ויקטוריה". כמה גרסאות של דיוקן זה נעשו, בעזרת בנו של האמן אנג'לו, כדי שישלחו כמתנות דיפלומטיות. אולם התקופה הפעילה של הייטר בחצר המלוכה הייתה קצרת מועד מכיוון שאלברט, בעלה של ויקטוריה העדיף ציירים גרמנים.

מספר דוגמאות משמעותיות ליצירותיו של הייטר מתקופה זו נותרות עדיין באוסף המלכותי, גם הדיוקן הרשמי וגם ציור החתונה הם בין אלו המוצגים בפני הציבור בארמון בקינגהאם.

שנים מאוחרות יותר

באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19 נחשב סגנון ציור הדיוקנאות של הייטר למיושן. הוא התאים לציור ההיסטורי שלו והתאים לטעם של התקופה הוויקטוריאנית המוקדמת.

הייטר צייר גם כמה ציורים דתיים גדולים ובהם שניים המתארים אירועים רפורמיסטיים חשובים, "הבישוף לטימר המטיף" ו"הקדושים של הבישוף רידלי ולטימר", ששניהם נמסרו למוזיאון האמנות, אוניברסיטת פרינסטון ארצות הברית בשנת 1984.

הוא צייר כמה סצינות תנ"כיות מהברית הישנה והחדשה ביניהם "חלום יוסף" בשנת 1854. הוא צייר גם בצבעי מים בעיקר נופים איטלקיים, ועשה תחריטים (שפרסמו בכרך בשנת 1833), עיצובים דקורטיביים ופיסול.

תכולת הסטודיו של הייטר נמכרו במכירה פומבית בקריסטי'ס, לונדון, ב-19 באפריל 1871.^[2]

אחיו הצעיר, ג'ון (1800–1895), היה גם אמן, הידוע בעיקר כצייר דיוקנאות בגירים ובצבעי עפרון, ואחותו הצעירה אן עבדה כציירת מיניאטורות.

הצייר והסופר הצרפתי, ז'אן רנה בזאיין, היה נכדו הגדול של ג'ורג' הייטר, דרך בתו הבכורה ג'ורג'יאנה אליזבת, שנישאה לפייר-דומיניק בזאיין אחיו הגדול של מרשל בזאיין.

גלריה

הנסיכה ויקטוריה, 1833
המלכה ויקטוריה בזמן ההכתרה, 1838
הדוכס מוולינגטון, 1839
יוסף פותר את חלום שר האופים, 1854

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' הייטר בוויקישיתוף

ג'ורג' הייטר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ Chilvers, I.; Osborne, H. (1988). The Oxford dictionary of art. Oxford University Press. p. 330.
^ Innovation in printmaking: Obituary of Mr S W Hayter, The Times, London, May 7, 1988

[1] Chilvers, I.; Osborne, H. (1988). The Oxford dictionary of art. Oxford University Press. p. 330.

[2] Innovation in printmaking: Obituary of Mr S W Hayter, The Times, London, May 7, 1988

[1]

[2]