דודקארכיה
דודקארכיה (מיוונית: δωδεκαρχία, שלטונם של שנים-עשר) - על פי הרודוטוס[1], וכנראה, על סמך דיודורוס מסיציליה שהתבסס על יצירתו[2], זמן תקופת מלכותם בו זמנית של שנים עשר המלכים במצרים בתקופה מגירוש השושלת הנובית עד להמלכותו של פסמתיך הראשון (בערך שנות 671 – 656 לפני הספירה). האורקל חזה למלכים כי מי שיבצע משתה מקערת נחושת במקדש הפייסטוס ישלוט על מצרים כולה. פסמתיך מסאיס בטעות במקום ספל הזהב ששימש לטקס, השתמש בקסדת הנחושת שלו. הוא לא הוצא להורג, אך נשלל ממנו מרבית אדמותיו והוא עצמו גורש לאזורי החוף, ואסרו עליו לחזור. עם זאת, בסמוך לגירוש באו הכובשים האיונים ו קאריים אותם הוא שכר לשירותו ותפס איתם את השלטון על כל המדינה. כך התקיימה גם הנבואה של אורקל אחר שהבטיח עזרה מהים.
אף על פי שמוזכרים אירועי אמת שהתקיימו בסיפור זה, המידע שמביא הרודוטוס, הוא יותר סיפור. למעשה, בתקופה אותה הוא כינה את דודקארכיה, שטח מצרים היה שייך לאשורים. במהלך המרד כנגדם של נציג השושלת הנובית פרעה תהרקה, פסמתיך עם אביו יצא איתו כנגד אשור. בהמשך כשעלה לשלטון פרעה תנות אמון נלחם כבר בצדה של אשור. הועלה על ידם לשלטון בשנת 664 לפני הספירה והשתלט בהדרגה על הדלתא ובשנת 656 לפני הספירה. הוריד מכס את תנות אמון, כבש את תבאי והפסיק לשלם דמי חסות לאשור ובכך הפך לשליט עצמאי. מה שהרודוטוס מחשיב למקדש הפייסטוס הוא המקדש המרכזי לפתח בממפיס, המבוך הבנוי כביכול על ידי אותם שנים עשרה השליטים (הוזכר גם על ידי פליניוס הזקן[3] ומתואר בפירוט על ידי סטראבון[4]) - הוא מקדש הקבורה ליד פירמידת לבנים של אמנמחת השלישי בחווארה.