דיחוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, דיחוי פירושו שלאחר שנדחתה ופקעה מדבר כל שהוא חלות, נדחתה החלות ויותר לא תשוב. בלשון הגמרא "הואיל ונדחה ידחה".

דיחוי בקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדבר שחלה עליו קדושה, נדחה ואינו ראוי עוד מלשמש לאותו דבר לו הוקדש, הוא נדחה מקדושתו, והקדושה אינה חוזרת גם כאשר הבעיה איננה קיימת עוד[1].

בגדר הלכה זו קיימות מחלוקות רבות ומהן: האם בעלי חיים נדחים, או שמא דחוי הוא רק על בשר או דבר אחר ולא על דבר חי, האם "דיחוי מעיקרא" נחשב לדיחוי, כלומר דבר שמעולם לא היה ראוי לקדושה שתחול עליו, כמו למשל המקדיש בעל חיים להקרבה בזמן שאין המזבח קיים - האם דיחוי כזה, נחשב לדיחוי.

דיחוי למצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המחלוקות הרבות בנושא, קיימת הסכמה כללית, כי אין דיחוי למצוות; כלומר, כאשר לא מדובר במצווה הבאה מכוח קדושה שחלה על חפץ, אלא מצווה המונחת על הגברא - האדם עצמו, לא שייך שהמצווה תפקע, שכן אין היא חלות ממשית, ואין היא נפקעת.

מסיבה זו, נפסקה ההלכה, כי אדם ששחט בעל חיים והרוח כיסתה את הדם, והרוח גילתה שוב את הדם, אין לומר שמכיוון שבאותו זמן בו היה הדם מכוסה, נפטר האדם מהמצווה, ושוב לא יהיה מחויב בה,אבל אם כיסה את הדם בידיו כנדרש גם אם חזר ונתגלה אינו צריך לכסותו שוב כיון שכבר קיים את מצוות כיסוי הדם.

דיחוי לאיסורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלה אחרת, הדומה לשאלת הדיחוי במצוות, היא בעניין איסורי שבת. בהלכות מלאכת הוצאה, קיים כלל המגביל את האיסור רק אם נעשתה הוצאה בשיעור מסוים, שבו המלאכה נחשבת למלאכה חשובה, ולא לפעולה חסרת ערך. השאלה שנשאלה היא האם יש "דיחוי" לחצי שבת, במקרה שהגרגיר שהוצאה לרשות אחת לא היה בו שיעור מספק כנדרש לפי כללי הלכות מלאכת הוצאה, לאחר מכן צמק וחזר ותפח, האם בכך שהגרגיר צמק נדחתה ופקעה דין המלאכה ושוב אינו חוזר למרות שחזר ותפח, או שמא אנו אומרים ש"אין דיחוי לחצי שבת"[2].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]