דניאל מפיזה
דניאל מפיזה, בן משפחת דפיסא, היה מראשי יהדות רומא בתחילת המאה ה-16.
הוא ארגן את הקהילה לאחר שהגיעו לעיר בשלהי המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 המוני פליטים, אשר ייסדו בה אחד-עשר בתי כנסת. הללו דרשו לקבל ייצוג בהנהלת הקהילה, אשר הייתה הממונה על יהודי העיר. עמדת שליטה אשר השפיעה על חלוקת ההוצאות הציבוריות בין חברי הקהילה. המאבק הגדול היה בין ה"איטלקים" – תושבי רומא מימים ימימה והנספחים הוותיקים וכנגדם ה"אוּלטרָמוֹנְטִי" – כלומר אלה שהגיעו "מעבר להרים" – הרי האלפים – האשכנזים וכן הגולים שהגיעו לעיר מדרום איטליה – ממלכת המלכים הקתוליים פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה.
דניאל בא ממשפחת בנקאים חשובה מרומא, שעברה לטוסקנה, והיה בנקאי מצליח. הוא היה עשיר ובן תרבות ומקובל על משפחת מדיצ'י. דפיסא זכה להוקרה של האפיפיור קלמנס השביעי, שהיה ממוצא פיורנטיני, טוסקנה[1]. הוא היה זה אשר המליץ בפניו לקבל את פני דוד הראובני.
הבנקאי כתב תקנון לקהילה, הגישה לאישורה והאפיפיור נתן לה אישור רשמי בבולה שלו ב-12 בדצמבר 1524. וכך הפכה להיות למחייבת את הקהילה. לפיה זומנו בנקאים, גבירים ובעלי הון צנוע - במספר שווה לבחור נציגים ל"ועד" (congrega), אשר מנה 60 איש – כאשר מחציתם איטלקים ומחציתם "אולטמונטי"[2]. ליד דניאל מפיזה עזרו הרופא ופרשן המקרא רבי עובדיה ספורנו, והרופא יצחק צרפתי. אם נוצר שוויון, האיטלקים זכו בנציג נוסף.
לידם הייתה רשות מבצעת של שלושה אמרכלים (fattori), שני פרנסים (camerllenghi) - אחד פעל כגזבר והשני כמנהל חשבונות, והם התחלפו בתפקיד כל ששה חודשים. החלטות נוספות כללו כי הטלת חרם יאושר על ידי האמרכלים. כמו כן נקבע עונש חמור "כי יקום מלשין קטן אחד, הפועל בזדון, לרגל ולהזיק לקהילה בדיבורים או במעשים" – ניתן להביאו לידי "חורבנו הגמור".
תבנית ההנהגה של הקהילה הוכיחה את עצמה והחזיקה מעמד עד המאה ה-20.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אטיליו מילאנו, גטו רומא, תרגום ועריכה (מאיטלקית): דינה מילאנו, ספרית מעריב, תל אביב, 1992
- פנקס קהילת רומא שע"ה - תנ"ה, ההדיר והוסיף מבוא והערות: יעקב לאטס, יד בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, תשע"ב