ה"א השאלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ה"א השאלה (גם: ה"א הַתֵּמַהּ), בדקדוק עברי, באה בראש מילת שאלה במשפט שאלה ומשמשת לציון שאלה או תמיהה. לרוב, מצטרפת ה"א השאלה לפועל או לשם עצם.

השימוש בה"א השאלה אינו רווח בעברית מודרנית וכדי לשאול מסתפקים בשינוי הטון. במשלב גבוה אומרים "האם", "כלום" ו"וכי". עם זאת, הוא נפוץ מאוד בעברית מקראית. דוגמאות: "השֹמר אחי אנכי?" (ספר בראשית, פרק ד'); "העוד לכם אח?" (ספר בראשית, פרק מ"ג); "ההייתה זאת בימיכם?" (ספר יואל, פרק ד'). ב־1930 כתב על כך הלשונאי יצחק אבינרי:

ה"א השאלה - זו בוטלה לגמרי. כמעט אין איש אשר יאמר: "התבוא אלי?" "הקראת את הספר?" אנו מביעים את השאלה רק בשנוי הטון, ואומרים "תבוא אלי וכדו'". זוהי תופעה טבעית בדרך הלשון החיה המתפתחת ואין להלחם בה. ה"א השאלה תשאר רק בכתב, בסגנון המקרא."

ניקודה היסודי של ה"א השאלה הוא בחטף פתח, למשל: "הֲראית איזה יופי?". לפני האותיות אהח"ע בלתי קמוצות ולפני שווא או חטף, ניקודהּ פתח, למשל: "הַעולים אתם?", "הַשְמעתם?". לפני אהח"ע קמוצות ובלתי מוטעמות, ניקודהּ סגול, למשל: "הֶהָיתה כזאת?".

ניקוד יסודי לפני אהח"ע בלתי קמוצות
או לפני שווא/חטף
לפני אהח"ע קמוצות
לא מוטעמות
הֲ הַ הֶ

בניגוד לה"א הידיעה, ה"א השאלה לא גוררת אחריה דגש חזק. לכן, עיצורי בכ"פ הבאים אחריה צריכים להיהגות רפויים. למשל, בפסוק המקראי "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו, ל"א, י"ט), אין מדובר בה"א הידיעה, ולכן אין להגות "הבּן" אלא "הבֿן".[1] יש במקרא חריגים לכלל זה ("הַכְּצַעֲקָתָהּ").

בערבית, כמו בארמית, האות אל"ף משמשת בתפקידים אותם ממלאת בעברית האות ה"א. כך, למשל, היא משמשת במקום ה' השאלה. למשל, ב-"أَتَكْتُبُ بِٱلْعَرَبِيَّةؚ؟" (תעתיק: אַתַכְתֻבֻ בִאלְעַרַבִיַּה?) שתרגומו: "התכתוב בערבית?", ניתן להשתמש גם במילית هَلْ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדובר בפסוק שאלה, בו מובעת תהייה: האם שבט אפרים הוא בן יקיר, שכאשר אביו מדבר בו אינו יכול להפסיק אלא מדבר בו עוד עוד?
Kamats.PNG ערך זה הוא קצרמר בנושא בלשנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.