האחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Adelphorum1499.jpg

האחים (לטינית: Adelphi) היא יצירה של טרנטיוס, המאומצת בחלקה מהמחזה של מנאנדרוס ושל דופילוס, "המתים יחדיו", ולכן היא שייכת לז'אנר הלטיני המכונה פאבולה פליאטה (Fabula Palliata) (מחזה הלובש מעיל יווני), כלומר קומדיה מתורגמת מיוונית. המחזה דן על הורות והוא הומחז לראשונה בשנת 160 לפנה"ס במשחקי הלוויה (Ludi Funebres) של לוקיוס אמיליוס פאולוס.[1]

דונאטוס אליוס כתב קומנטר על היצירה שנמצא תחת הכותר Danatus commentum terenti. היצירה הוותה השראה לספרו של מולייר, "בית הספר לבעלים".[2] טרנטיוס הוא דוגמה לתקופה בה הקהל הרומי כבר הכיר את התיאטרון והאמצעים המוצגים בו, לכן בניגוד לפלאוטוס, למשל ביצירה החייל הרברבן, טרנטיוס אינו מסביר על מבנה התיאטרון אך יש רמיזות רבות בפרולוג לכך שהמחזאי זקוק לאהדה של הקהל כדי לקבל מימונים כלכלים להמשך הכתיבה.

הקומדיה מתחילה כבר עם Stock characters של שני האבות הזקנים. בעוד שבטרגדיה הזקן מוביל לקטסטרופה מאחר שיכולת הלימוד שלו היא אפסית, כאן, שני האבות למדים ומשתנים במהלך העלילה.

פרולוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע רב על הרקע להתהוות היצירה נשמע בפרולוג. בדרך כלל היה זה המחזאי שתפקד כאיש הפרולוג. כאן טרנטיוס מציין כי המחזה הוא עיבוד של המחזה של דופילוס "המתים יחדיו". פלאוטוס עיבד את היצירה למחזה רומי משל עצמו מבלי לגעת בקטע שמופיע בתחילת המחזה בו מתואר על נער שחוטף יצאנית מסרסור. טרנטיוס עיבד קטע זה לתוך המחזה של האחים. כלומר טרנטיוס מנסה לבסס שהוא עיבד חלק מהיצירה של מנאדרוס שלא הייתה מוכתמת (contamination), נושא שהיה חשוב בתיאטרון הרומי העתיק. בנוסף, טרנטיוס יוצא בפרולוג כנגד הטענות שהיו אלו אחרים אשר כתבו את המחזה, והכוונה היא לסקיפיו האפרקניוס.

על העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה עוסק בחינוך הנכון של ילדים, איזה ההורה, הנוקשה או המפנק, מצליח לחנך טוב יותר את ילדיו. במחזה מסופר על שני אבות. האחד דמאה, האב הנוקשה, העני וחמוץ הפנים, לו נולדו תאומים, קטסיפו ואיסחינוס. האב השני הוא מיקיו אשר אימץ את בנו הבכור של דמאה, איסחינוס. דמאה מאמין כי בנו, קטסיפו, הוא מודל חסר דופי. איסחינוס הוא הבן שבדרך כלל נכנס לצרות אולם הפעם העלילה מסובכת יותר. איסחינוס מצד אחד אונס את פמפליה ומנגד דואג לקנות עבור אחיו יצאנית בה התאהב. סוסטרטה אמה של פמפילה חושבת שאיסחינוס הותיר את בתה ההרה לטובת אישה אחרת ופועלת לנישואים של פמפליה עם איסחינוס. לבסוף איסחינוס מתחתן עם פמפליה וקסטיפו זוכה להחזיק במאהבת שלו וכך נשמר התא המשפחתי. דמאה מחליט לנהוג בנדיבות רוח, בעצת אחיו ודואג לעלות את ההוצאות של מיקיו בשם אותה נדיבות רוח.

האונס והנאהבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרנטיוס מציג במחזה שלו קשר בין אונס לנאהבות, הגבר מבטא את האהבה שלו באמצעות אונס, כלומר האהבה שלו כה חזקה לאהובתו שהוא מגיע לרמה של אינוס. הקשר הזה מהווה את התשתית של הקומדיה ובהמשך עם תכנים רומנטיים. מצד אחד, הקומדיה נותנת לנו ולו במקצת את נקודת מבטה של האישה בדיון של סוסטרטה וקנתרה, המיילדת, על מצבה האומלל של פמפליה. מצד שני, במהלך הדיונים במחזה עולה הרקע המשפטי והתרבותי ברומא שקשור לאונס. התופעה מגונה בידי גברים כמו דמאה, גטה והגיו. היה זה מעשה פלילי לאנוס בת חורין בגלל נושא הבתולים ולא בגלל עניין הכפייה. גם הגינויים במחזה נעשים תחת הפרתם של החוקים ולא פגיעה בגופו של אדם אחר. לכן התפיסה היא שיש לטפל בנושא האונס על ידי גרימת הפסד לאונס כדי ליצור יראה בקרב גברים אחרים. באופן פרדוקסלי הסיום הטוב של הקומדיה הוא נישואים של הנאנסת עם האונס.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות שניוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קומנטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • R. H. Martin, Adelphoe, New York 1976
  • Danatus Commentum Terenti

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Adelphi - a synopsis of the play by Terence". Theatre History.com. Retrieved November 20, 2008.
  2. ^ Daniel coit gilman, the new internation encyclopedia ,p. 114