האיש שחשב שאשתו היא כובע (אופרה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כריכת הספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע", אשר שימש כמקור השראה ליוצרי האופרה

האיש שחשב שאשתו היא כובעאנגלית: The Man Who Mistook His Wife for a Hat) היא אופרה שנכתבה בשנת 1986 על ידי המלחין האנגלי מייקל ניימן (Nyman; (אנ')) עבור לברית מאת כריסטופר רולנס (Rawlence). הטקסט חובר על ידי רולנס על בסיס עיבוד שהוא ערך יחד עם ניימן ועם מייקל מוריס (Morris) לספרו בשם זה מאת הנוירולוג אוליבר סאקס (1985), שבו מתוארות, מנקודת מבטו של המטפל, חוויות טיפוליות שונות הנוגעות למטופלים הסובלים מהפרעות נוירולוגיות.

תקציר עלילת האופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה עוסקת בעיקר במחלתו הנוירולוגית של ד"ר P, זמר בעל שם עולמי ו"פרופסור של קול" (דמותו של ד"ר P מבוססת על אדם אמיתי). האופרה כוללת 3 דמויות: ד"ר P, אשתו וד"ר S (דמות המבוססת על אוליבר סאקס).

ביצירה שתי מערכות: המערכה הראשונה מתרחשת במשרדו של ד"ר S, ואילו המערכה השנייה מתרחשת במגורים של ד"ר P.

בתחילת האופרה, ד"ר S מציג את הבסיס האנושי המקיף של עבודתו הנוירולוגית, ומסביר איך הוא מאבחן את החולים. אחרי כן, הוא עורך לקהל היכרות עם בעיותיו הטריות של ד"ר P: לאחרונה, ד"ר P נתקל בכמה תקריות שהן התעורר בו ספק מסוים לגבי חפצים ואנשים.

במערכה הראשונה, ד"ר S עורך בדיקה שגרתית לד"ר P בנוכחות אשתו של האחרון. בין השאר, הוא מציג לו מספר שקופיות של נשיונל ג'יאוגרפיק ומבקש ממנו לזהות אותן. ד"ר. P אינו מצליח לבצע את המשימה כהלכה. לפני שד"ר P ואשתו יוצאים מהמרפאה, ד"ר P מתכוון להרים את כובעו ממתלה הכובעים, אבל במקום זאת מגיע לראשה של אשתו. זוהי התייחסות לשם האופרה.

במערכה השנייה, ד"ר S מבקר בדירתו של ד"ר P. בדירתו מצויים עותקי "אהבת משורר" (אנ') של שומאן, והוא ואשתו שרים את האריה "Ich grolle nich". מכאן מזהה ד"ר S את יכולתו המוזיקלית של ד"ר P.

ד"ר S מבצע סדרה של בדיקות חזותיות לד"ר P, כשהוא מתחיל בהצגת דימויים של עצמים מוצקים בצורות גאומטריות שונות, ואחר כך מציג לו תמונות ברחבי הבית. תוצאת האבחון היא שיש לד"ר P יכולת לזהות מוצקים גאומטריים, אך לא פנים. בהמשך האבחון, ד"ר S מעביר לד"ר P ורד וכפפות ומבקש ממנו לזהות את האובייקטים. לאחר מכן, ד"ר S וד"ר P משחקים שחמט, וד"ר P מנצח את ד"ר S. מכאן מסיק ד"ר S כי הזיכרון החזותי של ד"ר P שלם ואינו פגוע. 

אחרי הבדיקות, מתברר לד"ר S כי ד"ר P הוא צייר חובב. בזמן שד"ר P שותה תה, ד"ר S ואשתו של ד"ר P מדברים על הציורים שהאחרון צייר. ד"ר S מבחין כי עם הזמן, ד"ר P עבר מציור פיגורטיבי לציור מופשט. הוא מציע כי שינוי זה בסגנון הציור משקף את מחלתו של ד"ר P. בתגובה, אשתו של ד"ר P מתרגזת וטוענת כי השינוי מבטא את התפתחותו האומנותית של בעלה, ולא את מחלתו ההולכת ומתגברת. אשתו של ד"ר P מסבירה לד"ר S כיצד בעזרת המוזיקה, בעלה מצליח להתמודד עם חיי היומיום למרות בעיותיו התפיסתיות.

ד"ר S מאבחן את ד"ר P כמי שסובל מאגנוזיה חזותית. ד"ר S לא יכול להציע תרופה לד"ר P, אך הוא מציע לו שישתמש במוזיקה ובסיוע מאשתו כדי לפצות על לקות הראייה שלו וכדי לאפשר ארגון של חייו. במונולוג המשקף את ההקדמה ד"ר S שוב מחדש שד"ר P צריך לפצות על ליקויי הראייה באמצעות המוזיקה, ומציין שאסטרטגיה כזו תאפשר לד"ר P להמשיך חיים מלאים ולעסוק בהוראה עד יום מותו.

יצירתה של האופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" עלתה לראשונה על במה כשנה בלבד לאחר פרסום הספר של סאקס - ספר אשר שימש כמקור ההשראה העיקרי עבור יוצר האופרה, מייקל ניימן. היצירה החלה להירקם כאשר הבמאי כריסטופר רולנס לקח את הרעיונות העיקריים מהמחקר שפורסם והתאים אותם לתבנית אופראית.

בעוד סאקס קיבל בברכה את האדפטציה של מחקרו לאופרה, אשתו של האדם שדמותו של ד"ר P בוססה עליו, התנגדה בתחילה להעלאת האופרה: היא חשבה שהאופרה תלעיג את חיי בעלה ואת ההתמודדות שלו עם מחלתו. לאחר שסאקס וכריסטופר רולנס פגשו אותה היא שינתה את דעתה. במהלך השיחה, רולנס התרשם מכך שתמיכתה הרגשית של האישה הייתה חיונית לשם התמודדותו של בעלה עם מחלתו. מאוחר יותר, הוא הסתמך על התרשמות זו כדי לעצב את דמותה באופרה.   

בשנת 1986, הבמאים מייקל מוריס וכריסטופר רולנס עבדו עם המלחין מיקל ניימן על עיבוד היצירה. על בסיס עיבוד זה, רולנס יצר טקסט לברית, שעבורו הלחין ניימן את האופרה. זאת הייתה האופרה הראשונה שהכילה 2 כינורות ויולה, 2 צ'לו, פסנתר ונבל.

ניימן הסתקרן מספרו של סאקס, ובמיוחד מכך שבתחילה לא מוסבר בספר מהי המחלה של ד"ר P, והקורא מובל לפתרון חידה זו דרך תהליך האבחון. הוא ארגן את האופרה לאורך אותם קווים ותרגם את האבחון לתוך מה שהוא מכנה "זרם אירועים". מאחר שהאבחון של סאקס לא מהווה דרמה במובנה הקלאסי, ניימן עיבד אותו לכדי נרטיב תואם. הוא הצמיד לו משמעות מוזיקלית, והתייחס לנקודות מבט כמו נקודת המבט של ד"ר P בתור אדם הסובל מאגנוזיה חזותית.

הייצוג המוזיקלי של דמותו של ד"ר P מתבסס על הניגוד בין המוכר לבלתי מוכר. המלחין בנה מה שכונה על ידיו "זהות הרמונית" עבור ד"ר P; כלומר, התקדמות מאקורד אשר שימש בתור הבסיס לעבר קבוצת וריאציות. הצורות השונות שד"ר P חווה על תוכנן, צבען, מרקמן וכו' מתורגמות למוזיקה שאינה מוכרת לו. התהליך מייצג את המעבר מהמוכר אל הלא מוכר, תהליך שאותו ניימן מכנה "הזרה". במקביל, המוזיקה של שומאן מצוטטת שוב ושוב לאורך היצירה, על מנת להמחיש את השפעתה על החיים של ד"ר P.

ניימן, כריסטופר וסאקס עבדו כולם ביחד כדי ליצור אופרה מקורית עם מסר חיובי שיעבור דרך המוזיקה. האופרה של ניימן שייכת לקאנון של האופרה המינימליסטית של המאה העשרים. היא מבצעת שינוי צורה ייחודי של הז'אנר, כדי להכיל סיפור המבוסס על תהליך האבחון.  

בשנת 1987, רולנס יצר עבור האופרה עיבוד קולנועי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]