היהודי בקוצים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איור מהיהודי בקוצים

יהודי בסבך הקוציםגרמנית: Der Jude im Dorn) הוא סיפור אנטישמי שלוקט על ידי האחים גרים, והוא מספר 110 במעשיות האחים גרים. בסיפור פוגעים בזקן יהודי באופן אכזרי, אך הדבר מוצג כהשבה לו כגמולו - כיוון שגנב את הזהב שלו מנוצרים. בסיפור חמש תמונות - שלוש קצרות ושתיים ארוכות יותר.

תוכן הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתמונה הראשונה מבקש 'משרת טוב' מאדונו שכר על שלוש השנים בהן עבד אצלו, ואדונו הקמצן מעניק לו 3 פרוטות בלבד, תוך שהוא מנצל את בורותו וחוסר הבנתו של המשרת בערכו של הכסף.

בתמונה השנייה, המשרת טוב הלב שמח בחלקו ויוצא לחפש את אושרו. בדרך פוגש ביצור פלאי המעניק לו בתמורה למטבעות חץ וקשת וכינור מופלא המכריח כל אדם לרקוד בעת הנגינה בלי יכולת להפסיק.

בתמונה השלישית, בהמשך הדרך, פוגש המשרת הטוב יהודי המאזין לשירתו של זמיר תוך שהוא שוקל לעצמו כיצד להרוויח כסף מן הזמיר או ללוכדו. המשרת הטוב יורה בזמיר, אשר נופל לשדה קוצים. היהודי ניגש מיד להביאו משדה הקוצים, אולם אז המשרת הטוב מתחיל לנגן בכינור המכושף. תחת כישוף הנגינה היהודי חייב לרקוד וכך נשרט בשדה הקוצים בלא יכולת להציל את עצמו. רוקד וצועק 'אוי ואי', ומבקש את רחמי המשרת הטוב. זה מוכן לשחררו רק לאחר שהיהודי מבטיח לו שק של זהב הנמצא ברשותו. התמונה מסתיימת כאשר המשרת הטוב ממשיך בדרכו עם שק הזהב, בעוד היהודי מגדף אותו ומבטיח להשיב לו כגמולו.

בתמונה הרביעית ניגש היהודי אל שופט המחוז ומתלונן על שוד. לראייה הוא מראה את בשרו השרוט ומתאר את שק הזהב, המשרת, הכינור ונשקו. אולם לא מספר את שאירע באמת, לרבות תכונותיו המופלאות של הכינור.

בתמונה החמישית, לאחר שנתפס המשרת הטוב הוא מובל בפני השופט אשר אינו מאמין לגרסתו (ובגרסה מאוחרת של הסיפור אף אומר שיהודי לא יפרד מממונו כך סתם) ושולח אותו אל הגרדום. המשרת אמנם עולה לגרדום אך מבקש בקשה אחרונה - לנגן ולו פעם אחרונה בכינור. משניתנה ההסכמה, כמובן כולם מתחילים לרקוד בניגוד לרצונם - בתחילה אף נהנים מזאת ולאחר מכן סובלים. המשרת הטוב מוכן להפסיק את נגינתו רק לאחר הבטחת השופט לשחררו ולהשיב את כספו, שק מלא זהב. בדרכו החוצה ניגש 'המשרת הטוב' אל היהודי ומאיים עליו שיספר מהיכן שק הזהב (אחרת יחזור לנגן) והיהודי מודה שגנב אותו מנוצרי. הסיפור מסתיים בתלייתו של היהודי.

התפתחות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורו (בקובץ Bawrenknecht Historia מאת אלברכט דיטריך, סיפור דומה מופיע גם בספר טיל אוילנשפיגל) היה הסיפור אודות נזיר שברח מהמנזר, אך ברוח העריכה הלאומית של יאקוב גרים, ששאף לאחד את העם הגרמני תוך חיסול המתחים האנטי-קלריקלים (נגד אנשי הדת), שונה הנזיר ליהודי.

הסיפור ממחיש היטב את תרומת האחים גרים לעידוד המגמות האנטישמיות הקיימות. הסיפור נכלל במבחר הסיפורים מתוך מכלול האגדות ואף נלמד בבתי הספר בגרמניה הנאצית כסיפרות חובה[1]. יש הקושרים בין הלגיטימציה והעידוד להתעללות ביהודים בסיפור לבין מעשי החיילים הנאצים, כאשר נפלה לידם ההזדמנות להשיב ליהודים כגמולם.

יש בסיפור אזכור לתופעת ריקודי ההמונים באירופה, בימי הביניים, ריקודים ספונטניים בחוצות ערים שהפכו לתופעה מדבקת, כאשר אף אחד מהרוקדים לא יכול היה להפסיק ויש שהגיעו למוות. מוטיב הכינור המכריח לרקוד מופיע גם בסיפור "רולנד האהוב" (מספר 56 בסיפורי האחים גרים).

סיווג ארנה-תומפסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סיווג ארנה-תומפסון האגדה מכילה את המוטיבים AT 592 - ריקוד בקוצים ו-AT 777 - היהודי הנודד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היהודי בקוצים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]