נזיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסלים של נזירים

נזיר הוא אדם הנוטל על עצמו לתקופה קצובה או לכל חייו סייגים הקשורים בתענוגות החיים; סייגים אלה משתנים מתרבות למשנתה. מקובל להבדיל בין סגפן, החי בחברה אך מוותר על הנאות שונות לבין נזיר הפורש במידה חלקית או מלאה מהחברה.

בדתות המזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבודהיזם מוקדשים חלק מהילדים עוד בגיל צעיר לעבודה במנזר, בו הם מתחנכים, חיים חיי שיתוף ומקדישים את עצמם לעבודה רוחנית ולמדיטציות. ישנם מנזרים שלומדים בהם אמנויות לחימה שונות, במטרה לחשל את הנפש, ולהתעלות מעל מגבלות הגוף.

על פי שיטת ורנאשרם, השיטה החברתית המקובלת בהינדואיזם, מומלץ לקיים אורח חיים נזירי בשלב הברהמצ'אריה, השלב הראשון בחיים בו על הצעיר להיות עסוק בלימודיו. לאחר מכן הוא מתחתן וחי חיי משפחה. בגיל זקנה מומלץ לאדם לקחת נדר נזירות נוסף הקרוי סניאסה בו הוא פורש לחלוטין מהחברה האנושית. ישנם זרמים מסוימים ביוגה הממליצים על ברהמצ'אריה, על נזירות, לכל החיים.

כמו כן, קיימות בהינדואיזם כתות נזיריות שונות, אשר החשובות שבהן הן הכת הווייסנאביסטית והכת הסאיוויסטית. ככלל, הכתות האלה הן לגברים בלבד, אף שכיום חלק מהקבוצות מקבלות לשורותיהן גם נשים. אף שבין כת לכת ישנם הבדלים מסוימים בנדרי הנזירות, המשותף לכולן הוא התנזרות מבעלות על כל קניין שהוא, למעט קערה, ספל, שני מערכי ביגוד ועזרים רפואיים; איסור על מגע בכסף או דברי ערך בכל צורה שהיא; איסור על אכילה לשם ההנאה; איסור על מגע, מבט, חשיבה והימצאות באותו מקום עם נשים; ואיסור על קיום קשרים אישיים.

בשונה מההינדואיזם והבודהיזם, בסיקיזם הנזירות לא רק שאינה קיימת כמוסד, אלא אסורה[דרוש מקור].

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נזיר (יהדות)

ביהדות, הנזיר קובע תקופה מוגדרת מראש לצורך ההתנזרות, בה הוא מחויב להימנע מצריכת כל מוצר הקשור בענבים ויין (כגון חומץ, וצימוקים), להימנע מטומאת מת (לדוגמה מגע במתים או קברים) ושלא לספר או לגלח את שיער ראשו וזקנו. להבדיל מדתות אחרות, ביהדות הנזיר אינו אסור ביחסי אישות. קבלת איסורי הנזירות היא לפי תקופת זמן שהנזיר בוחר מראש, כאשר תקופת הנזירות יכולה לנוע בין נזירות מינימלית למשך חודש, ועד קבלת נזירות לכל החיים, שהמקבלה קרוי "נזיר עולם"]. בתום תקופת הנזירות, הנזיר מצווה לגלח את כל שיער ראשו ולהקריב שלושה קורבנות.

היחס לנזיר או לנזירה בקרב חז"ל נע בין שבח לנזיר, לבין נקיטת עמדה שלילית על ההימנעות מדברים רבים מעבר לצווי התורה. כך למשל, יש שפירשו את הסיבה שהנזיר מביא קורבן חטאת בסיום תקופת נזירותו, בכך שמדובר בכפרה על שאסר עצמו דברי היתר. לעומת זאת, לפי דעות אחרות, הקרבן הוא כפרה על שיורד הנזיר ממדרגתו העליונה וחוזר למצבו הרגיל (מדרש רבה במדבר פרשה י).

בספר שופטים מתואר סיפורו של שמשון, נזיר מבטן, כפי ציווי המלאך לאמו.

לאחר חורבן בית המקדש השני, הפכה תופעת הנזירות ביהדות לנדירה, כיוון שללא בית מקדש אין אפשרות להקריב את הקרבנות ההכרחיים לצורך סיום תקופת הנזירות והתרת איסורי הנזיר, ועל כן אין הנזירות יכולה להסתיים (אלא אם הנזיר יתיר את נזירותו). למרות זאת תופעת הנזירות קיימת אצל בודדים, בין המפורסמים ביניהם נמנה הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", מחשובי תלמידיו של הרב קוק שאף נהג לנזר עצמו גם מאכילת בשר.

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נזיר (נצרות)

הנזירים בנצרות נודרים נדר נזירות הכולל הימנעות מנישואין ואוננות, והקדשת עצמם לאל ולהליכה בדרכי ישו ושליחיו. בראשית ימי הנצרות - ובמידה פחותה יותר גם לאחר מכן - רוב הנזירים היו אנשים מתבודדים שהסתובבו במדבריות. רק במאה ה-4 לספירה החלו הנזירים להתקבץ במקומות מסוימים - במנזרים. מייסדי מוסד הנזירות היו אנטוניוס הגדול במזרח, שנחשב גם כאב הנזירות הנוצרית בעולם, ובנדיקטוס הקדוש במערב. זה האחרון ייסד לא רק מנזר אחד כי אם מסדר שלם של נזירים, בכך שחיבר תקנון שעל-פיו פעלו מספר מנזרים. מאוחר יותר, תקנון זה היווה את הבסיס למסדרים נוספים שקמו.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקום הראשון שבו התקיימה הנזירות הנוצרית הוא המדבר המצרי. הנזירוּת הנוצרית התקיימה על ידי אחד מאבות הכנסייה הנוצרית, אנטוניוס הגדול (251356), נזיר מצרי שנחשב כקדוש על ידי הכנסייה הקופטית אליה השתייך, וגם על ידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית. הוא נחשב גם כאב הגדול של כל הנזירים. המקום הראשון שאליו פנה אנטוניוס על מנת לחיות את חיי הנזירות הוא מדבר שידוע כיום בשם "וואדי אל-נטרון" (בערבית: وادي النطرون ובלטינית ניטרא). עד לימינו אנו עדיין קיימים שם כמה מנזרים.

מאז התפשט רעיון הנזירות בכל רחבי מצרים וכמות הנזירים הלכה וְגָדְלָה.

מקום נוסף בו התקיימה נזורה היא סוריה רבתי. תיאודורט מחורוס (Théodoret de Cyr) שחי בשנים 460-393 כתב בספרו Historia Religiosa[1] על נזירים שראה או שמע עדויות מהימנות עליהם.

רעיון הנזורה הגיע בשנת 340 למערב על ידי אתנסיוס הקדוש, הפאטריארך של אלכסנדריה, שהגיע לרומא ואיתו שני נזירים אמן ואיסידור, תלמידיו של אנטוניוס. "חיי אנטוני הקדוש" [2] או בלטינית "וויטא אנטוני" שנכתב על ידי אתנסיוס תורגם ללטינית ואיפשר לאנשים להיחשף לחיי הנזורה המצרית.

הנזירים האיטלקים הראשונים כמו ג'רום, רופינוס ופאולה הלכו למצרים על מנת לחיות את חיי הנזירות כמו הנזיר הראשון והגדול - אנטוניוס.

שיטת חיי הנזירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מספר סוגי נזירים, נזיר מסתגף, נזיר מתבודד ונזיר רגיל. נזיר מסתגף הוא כזה המונע מעצמו חומריות ומקדיש עצמו למטרה מסוימת (לדוגמה: נזיר במנזר נוצרי: לעתים פועלים למטרת רפואת אנשים, ולעתים לתפילה ומיסיון), נזיר מתבודד הוא נזיר המקדיש את כל כולו ללימוד, התחברות והכרת העצמי (לדוגמה: בודהיסטים) כששני סוגי נזירים אלו לרוב גם מתנזרים מנישואים וחיי משפחה - לעתים רק לתקופות זמן מוגבלות. סוג שלישי של נזיר הוא נזיר המבצע את כלל פעולות אלו תוך שילוב חיי משפחה וילדים (לדוגמה: נזיר אנגלוקני, ארמי, יווני, אורתודוקסי וכו' - לעתים אף תוך היותו דרשן בכנסייה).

נזירים החיים במנזר כפופים בכל לאב המנזר, שכפוף בעצמו לראש המסדר הכפוף לאפיפיור, ומחויבים לציית לחוקים נוקשים. ככל שנזיר מסוים או חבר בארגון מסוים מצליח לגייס יותר נכסים ואנשים למטרות הארגון, כך מקדמים אותו יותר. לרוב הנזירים נודרים שלא להחזיק רכוש פרטי, מעבר לחפצים אישיים מועטים: גלימה, ברדס, סכין, מחט, לוח כתיבה וכלי כתיבה. עליהם להשתתף בתורנויות בעבודות הביתיות של המנזר, לעסוק בשעות היום בעבודות כפיים שונות ובשעות מסוימות לקרוא את כתבי הקודש. חייהם צנועים מאוד, מה שמתבטא, למשל, בזה שהם מכינים בעצמם את מאכליהם. חלק מרכזי מחיי הנזירים הוקדש לשימור כתבים עתיקים ולהעתקתם בעידן שלפני המצאת הדפוס.

הנזירות בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות צניעות חייהם של הנזירים עצמם, המסדרים והמנזרים צברו במהלך ימי הביניים אדמות רבות ורכוש עצום. עושר זה גרם לביקורת רבה בתוך הכנסייה והביא להקמת מסדרי הקבצנים (כגון הפרנציסקנים והדומיניקנים), אלא שגם הם הסתאבו והתעשרו עם הזמן. עושר זה היה אחד הגורמים לרפורמציה ולהריסת המנזרים והחרמת הקרקעות על ידי מלכים ונסיכים שתמכו בה במאה ה-16.

באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם, ככלל, אינו מכיר בנזירות ובסגפנות ואף רואה בה חטא. בקוראן נכתב, שהמוסלמים אינם מצווים על ההתנזרות. עם זאת, חסידי הסופיזם, אחת מכתות האסלאם, מנהלים אורח חיים צנוע ונזירי ובמועדים מסוימים אף מלקים עצמם עד זוב דם. כמו כן, ישנן באסלאם כתות אשר טוענות להיות ממשיכי דרכם של אישים חשובים באסלאם כגון אבו בכר והחליף עלי, אשר מנהגיהן דומים לכללי הנזירים הנוצריים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נזיר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]