הכיבוש המוסלמי של מצרים
 | ||
| תאריכים |
639–642 (כ־3 שנים)  | |
|---|---|---|
| קרב לפני |
הכיבוש הערבי של ארץ ישראל | |
| קרב אחרי |
הכיבוש המוסלמי של מגרב | |
| מקום |
מצרים (פרובינקיה רומית) | |
|
| ||
  | ||
הכיבוש המוסלמי של מצרים, או כפי שנקרא בכמה מקורות הכיבוש הערבי של מצרים, היה סדרה של מערכות ומהלומות צבאיות שבהם נלחמו המוסלמים - יורשיו של מוחמד, הידועים בשם ח'ליפות "ראשידון" בהנהגת צבאו של עַמְר אבן אל-עָאץ (בערבית: عمرو بن العاص) נגד האימפריה הביזנטית בין השנים 640 ל-642 לספירה. הביזנטים נחלו מפלה, והמוסלמים כבשו את השטח והפכו אותו לחלק מהחליפות האיסלאמית הגדולה. מהלך צבאי זה סיים תקופה בת שבע מאות שנה של שליטה רומאית כמעט רצופה במצרים מאז שנת 30 לפני הספירה, ובאופן כללי היווה את סיום עידן ההשפעה היוונית-רומית באזור שנמשכה כאלף שנה[1].
כיבוש מצרים היה למעשה הרחבה של הכיבושים בלבנט, והוא התרחש אחרי כיבוש ארץ ישראל מידי הביזנטים. המהלך הוצע על ידי הצחאבה עמר אבן אל-עאץ לח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, כחלק מהמטרה של אבטחת הכיבושים והגנה על הכוח המוסלמי מפני התקפות הרומאים, שנסוגו מהלבנט למצרים ונערכו בה. בתחילה פחד עומר מכניסת צבא הח'ליפות לאפריקה ותיאר אותה כמפולגת, ולכן סירב לתוכנית, אך לאחר מכן חזר בו והסכים, כשהוא שולח אספקה לעמר בן אל-עאץ, שהחל לתקדם עם צבאו לכיוון מצרים, כשהוא חוצה את חצי האי סיני, ועובר דרך אל-עריש ואלפארמה. לאחר מכן הוא פנה לבלביס ונערך אל מול המבצר הבבלי, שהיה המבצר החזק ביותר במצרים הביזנטית. לאחר שהמבצר נפל בידיו, קרסו אף שאר מערכי ההגנה המבוצרים בדלתא ובמצרים העליונה מול צבאות הח'ליפות. עמר אבן אל-עאץ השלים את כיבוש מצרים כאשר אלכסנדריה נפלה בידיו בשנת 642 לספירה. הוא חתם הסכם עם הרומאים, שלאחריו הם נסוגו מהמדינה התקופה הביזנטית במצרים, והחל למעשה עידן המושלים, כשעמר בן אל-עאץ שימש כמושל המוסלמי הראשון[2].
הנרטיבים האסלאמיים והנוצרים הקופטיים נבדלים זה מזה בסיפור אירועי הכיבוש, אך מקובל שהרומאים שיעבדו את המצרים במהלך שלטונם והפכו את מצרים לנחלת הקיסרים הביזנטים והרומיים לפניו, והיא הייתה ידועה כמחסן התבואה של רומא. ההבדל באמונתם של המצרים מאמונתם של הרומאים הייתה לכאורה הסיבה לרדיפתם על ידי האימפריה הביזנטית. היו אף נוצרים רבים מהזרם המתנגד לנצרות הביזנטית שהעדיפו את ההגמוניה האסלאמית כי היא הבטיחה להם חופש אמונה יחסי. רובם המכריע של המצרים אוסלמו לאחר השלמת הכיבוש, וחלק קטן מהם נשאר נוצרי, והם המשיכו להיות ידועים כנוצרים הקופטים עם חלוף הזמן, מצרים חוותה אף ערביזצייה תרבותית והשפה הערבית הפכה לשפה המקובלת. כשהשפה הקופטית נשארה רק בין הנוצרים לצורך הטקסים של הכנסייה. מאז מצרים הפכה למרכז עולמי חשוב עבור האסלאם הסוני והאומה הערבית עד ימנו.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Petra Sijpesteijn, The Arab Conquest of Egypt and the Beginning of Muslim Rule
- ^ Arab Egypt: The First Fifty Years, academic.oup.com