הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכיבוש הערבי של ארץ ישראל
מלחמה: מלחמות הכיבוש הערביות, מלחמות ביזנטיות-ערביות
תאריך התחלה: 630
תאריך סיום: 644
משך הסכסוך: כ־14 שנים
תוצאה: ניצחון מוסלמי
שינויים בטריטוריות: כל ארץ ישראל וסוריה עברה לשליטת המוסלמים
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
הרקליוס  עומר בן אל-ח'טאב 
אבידות

לא ידוע

לא ידוע

מפת ארץ ישראל הביזנטית במאה ה-7, בעת הכיבוש הערבי
ערבים חוצים את המדבר. ציור של ז'אן-לאון ז'רום
לוחם ערבי מתפלל. ציור של ז'אן-לאון ז'רום
הסתערות של לוחמים ערבים רכובים על גמלים. ציור של רוברט קלי
לוחמים ערבים חוזרים מפשיטה. ציור של רוזטי
המסע של ח'אלד בן אל-וליד אל סוריה
מפת המערכה המוסלמית עד לקרב הירמוך
מפת המערכה המוסלמית לאחר קרב הירמוך

במאה השביעית הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון כוח חדש, דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד, הידועים בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7, כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית.

הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם. סדרת קרבות, ששיאן הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון.

היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לגיבוי של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל.[1][2]

המקורות הערביים הקדומים חלוקים ביניהם על פרטים רבים הנוגעים לסדרת הקרבות ומהלך כיבוש הלבנט על ידי הצבאות המוסלמיים, התאריכים, הנפשות הפועלות מקומם המקורב של האירועים משתנים ממקור למקור. ההיסטוריה המבולבלת והמעורפלת נתגבשה בכרוניקות שנתחברו במרוצת המאה התשיעית על בסיס סיפורים שמקורם במחצית השנייה של המאה השמינית - כחמישה דורות לאחר המאורעות עצמם. במשך הזמן הארוך הזה נתערבבו מסורות אלו באלו, פרטים נשכחו ואת מקומם תפסו סיפורי גבורה מן הרפרטואר הרומנטי של מלחמות השבטים הערביים.

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הביזנטית בשלהי המאה ה-6 וראשית המאה ה-7[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים העוסקים בתולדות הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל וסוריה טוענים, כי הגורם הראשי למפלה הביזנטית המהירה היו הניצחונות של הצבאות המוסלמים בקרבות ההכרעה הגדולים ובקרב הירמוך במיוחד, שלאחריהם נשמטה סוריה רבתי מידי האימפריה הביזנטית. סיפורי קרבות ההכרעה הללו תפחו במשך הדורות, וכשהועלו על הכתב כבר קיבלו ממדים שתאמו את משמעותם ההיסטורית יותר מאשר את סדר המאורעות המקורי. צד נוסף לתיאור הירואי-מיתי של הניצחון המוסלמי הוא יצירת נרטיב המציג את הצבאות הביזנטיים בקנה מידה אדיר ממדים ואת הניצחון המוסלמי כהוכחה ניצחת לכך שהאסלאם היא דת אמת והמאמינים בה זוכים לתמיכתו של האל.

התמונה הכוללת מציגה מציאות מורכבת. המאה ה-6 והמאה ה-7 היו תקופות קשות בתולדות הסהר הפורה. סדרה של אסונות טבע באזור - רעידות אדמה, מגפות ומלחמות בלתי פוסקות, הביאו למשבר כלכלי ולירידה ניכרת בגודל האוכלוסייה. האימפריה הביזנטית, שלכאורה החזירה לעצמה את נכסיה במזרח התיכון לאחר ניצחונה על האימפריה הסאסאנית בשנת 627, לא הייתה במצב טוב יותר. בשנת 631 ערך הקיסר הרקליוס מסע צליינות מפואר לירושלים ונכנס לעיר דרך שער הרחמים, כצליין - ברגליים יחפות. ואולם, זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבו של הקיסר והוא סבל ממחלה לא ידועה שהביאה לבסוף למותו. במקביל הידרדר מצבו הנפשי בתהליך איטי, שלכאורה שיקף את מצבה הקשה של האימפריה כולה.[3]

מסקירה של המקורות הערביים ומקריאה של תיאורי הקרבות המפורטים בהם, מתברר כי ברוב המקרים לא נתקלו הכוחות הערביים שפלשו לסוריה בהתנגדות של ממש. מהתיאורים של כיבוש מרכזי השלטון העירוניים עולה תמונה ברורה כי הערים המרכזיות בארץ ישראל ובסוריה נכבשו ללא מצור וללא קרב אלא במשא-ומתן קצר יחסית שהסתיים בחתימת הסכמי כניעה (הסכם צלח) על פי עקרונות תנאי עומר. כיבוש ירושלים וקיסריה מתואר על ידי החוקר משה שרון כסיפורים אגדתיים ורוב רובו של המערך העירוני של סוריה עבר לידי הערבים ללא קרב. קיסריה נכנעה, כמו ירושלים, לאחר שהפסיקה לתפקד כמרכז האדמיניסטרציה הביזנטית בארץ-ישראל, וכשהתברר לקובעי המדיניות הביזנטים שאין עוד טעם להגן עליה, משעה שעברה כבר סוריה כולה לידי הכובשים.[4] תהליך זה קיבל משנה תוקף מאחר שבראש סדר העדיפויות הצבאיות של הקיסרות הביזנטית היה הדיפת האיום מצד שבטים סלאבים על המחוזות הצפון-מערביים של האימפריה בסדרת מבצרי הדנובה.

על אף שהאוכלוסייה של האימפריה הביזנטית הייתה נוצרית, היה בתוכה קרע גדול. מרבית האוכלוסייה באימפריה השתייכה לזרם הנצרות האורתודוקסית ואילו מיעוטה העדיפה את המונופיזיטיזם. מונופיזיטיזם הוכרז כמינות על ידי ועידת כלקדון בשנת 451, וקרע זה לא אוחה מעולם. כתוצאה מכך, לא ששה האוכלוסייה המקומית במזרח לסייע לממשל המרכזי להדוף את הפולשים. חוסר שביעות הרצון של האוכלוסייה, ביחד עם חולשה צבאית וכלכלית, היו בעוכרי המאמץ הביזנטי להדוף את הפולשים המוסלמים.[5]

על הקרע הזה יש להוסיף את העובדה שלא נמצאה בסביבות הערים מערכת הגנה של ממש אשר ייצגה את עוצמתה הצבאית של הקיסרות, והעובדה שלא נמצאו יחידות צבא סדירות שפעלו לבלום את התקדמותם של הפולשים, אשר במשך חודשים רבים עשו בעבר הירדן וארץ-ישראל כבתוך שלהם. כתוצאה מכך, בחרה רוב האוכלוסייה לבחור בכניעה לכוחות המוסלמיים, חלקם פתחו את שערי עריהם ומבצריהם מרצונם וחלקם לאחר מצור סמלי קצר. על פי התיאורים של היסטוריונים בני התקופה איש מהתושבים לא יצא מגדרו לגלות התנגדות מתוך חומות המבצרים. התנגדות ממושכת הייתה מעשית והגיונית רק עם הייתה תקווה כי המצור יוסר על ידי הצבא הקיסרי, אך משנערכו מספר קרבות, מוגבלים בהיקפם ככל שיהיו, שהסתיימו בניצחון הצבא המוסלמי, לא היה כל טעם מצד המקומיים להסתכן במערכות מצור ממושכות. המוסלמים הקלו על החלטה זו על ידי כך שתהליך הכיבוש נעשה ללא פגיעה במערכות הכלכליות והמנהלתיות וללא פגיעה במרקם החברתי של המחוזות הכבושים.[6]

החוקר משה שרון קובע חד משמעית:[7]

"מה שקבע בסופו של דבר את גורלה של סוריה לא היו המפגשים בין הצבא הביזנטי לבין הצבא של הפולשים המוסלמים, אלא העובדה שערי המבצר הסוריות לא סגרו את שעריהן בפניהם, ושהארץ כולה, חוץ מאזוריה ההרריים במיוחד (כמו הר הלבנון), קיבלה ברצון את הפולשים."

המציאות המדינית והצבאית לאחר תום המלחמה הביזנטית-סאסאנית הגדולה והקרע הדתי הביאו לכך, שהאוכלוסייה באזור סוריה-רבתי הייתה עוינת כלפי השלטון הביזנטי ובשלה לשינוי. המאמץ המלחמתי האדיר הביא את הביזנטים לכלל תשישות ומול האיום המוסלמי לא עמד בסוריה כוח צבאי משמעותי. מערכות ההגנה הביזנטיות הישנות, שקרסו בתקופת הכיבוש הפרסי, לא שוקמו. אזור הספר של ארץ ישראל השתנה בעקבות הפלישה הפרסית לסוריה וישראל וכיבוש ירושלים, הפרסים אמנם תפסו את המרכזים העירוניים ומרכזי השלטון, אך לא יכלו להטיל מרותם על אזורי הספר. הם לא זכו לשיתוף פעולה עם השבטים הבדואים שהיו בני בריתם של הביזנטים. בשטחים אלו הפעילה הכנסייה המקומית מערכות שלטוניות וכלכליות תוך הסתמכות על חסותם של מנהיגים בדואים באזור. המהפך של שנת 627, נסיגת הפרסים וחזרת הביזנטים לשלטון לא החזיר את המערכות הביזנטיות לקדמותן. המלחמה הממושכת התישה את האימפריה הביזנטית, רוקנה את קופתה ומנעה הפעלה יעילה של מערכת ביצורי הלימס. הביזנטים לא יכלו לשלם את שכרם של החילות השכירים ולא העבירו תשלומים לבני בריתם הבדואים. הע'סאנים לא נטשו את המחנה הנוצרי, אך ראו עצמם חופשיים ממחויבותם לסייע לביזנטים.

המלחמה הביזנטית-סאסאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה השביעית הייתה האימפריה הביזנטית באחת מתקופות השפל שלה. אצילים נלחמו זה בזה כדי לעלות על כיסא המלוכה, בעוד שטחי האימפריה נתפסו על ידי אימפריות שכנות. ב-5 באוקטובר 610 עלה לשלטון הרקליוס, ובשלב זה היו נתחים ניכרים משטחי האימפריה בידיים זרות. העימות העיקרי היה מול האימפריה הסאסאנית, ששליטיה ניצלו את מצבה הקשה של האימפריה הביזנטית ובסדרת מסעי מלחמה כבשו את דמשק בשנת 613 ונכנסו כשנה לאחר מכן לירושלים. הפרסים המשיכו במסעי הכיבוש, השתלטו על מצרים בשנת 616 וזמן קצר לאחר מכן עמדו מול חומות קונסטנטינופול. בשנת 622, בעוד בירתו תחת מצור, יצא הרקליוס למתקפת נגד בראש צבאו ופלש לפרס עצמה. הפרסים הובסו לבסוף בקרב נינווה בשנת 627 והשליט החדש, קבאד השני, נאלץ לקבל את תנאי השלום של הרקליוס. האימפריה הסאסאנית לא התאוששה עוד משנים של מלחמות, והייתה מוכנה ליפול כפרי בשל לידי הצבאות הערביים, שהחלו בפשיטות גישוש מכיוון חצי האי ערב. במקביל למלחמה על גבול האימפריה הסאסאנית, וביתר שאת לאחר התפוררותה, החלו הצבאות הערביים להפנות את תשומת לבם לסוריה ולעימות עם האימפריה הביזנטית; באימפריה ראו המוסלמים מקור לעושר, על פי דברי הנביא שהבטיח למאמיניו את "ארמונות הקיסר ואוצרותיו".[8]

סוריה וארץ ישראל הביזנטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארץ ישראל בתקופה הביזנטית

אזור "סוריה הגדולה" (בערבית: بلاد الشام - "בילאד א-שאם") חולק במהלך תקופת השלטון הביזנטי לשלושה חלקים: חוף ים, ובו ערי נמל ומרכזים מנהלתיים של הביזנטים ואוכלוסייה נוצרית דוברת יוונית; הינטרלנד חקלאי עשיר, המיושב בצפיפות על ידי שבטים דוברי ארמית; וחלק מדברי גדול שנשלט על ידי שבטים ערביים, ובו הייתה אחיזת האימפריה רופפת מאוד. השלטון הביזנטי התרכז בערים, שכולן היו מוקפות חומה ומבוצרות היטב וברובן שכן חיל מצב קבוע. ארץ ישראל הייתה חלק בלתי נפרד מיחידה מנהלתית שהייתה קשורה ומנוהלת מסוריה דרך המרכז הביזנטי העיקרי בצפון סוריה בעיר חומס ומרכז נוסף בעיר דמשק. ארץ ישראל עצמה הייתה מחולקת לשלוש פרובינציות:[9]

בנוסף הכילה היחידה המנהלתית של אזור המזרח הביזנטי, הדיאוקסיה האוריאנטלית, שמרכזה המנהלתי שכן באנטיוכיה את הפרובינציות הבאות שגבלו בשטחי ארץ ישראל - ושימשו חלק מזירת הקרבות בין האסלאם לביזנטים:

  • פניקיה פרליה (Phoenice Paralia) ששטחה מגבל שבלבנון ולאורך מישור החוף עד לגבול פלשתינה פרימה בדרום ובקעת הלבנון במזרח.
  • פניקיה לבנוניס (Phoenice Libanensis) שהשתרעה מאזור בקעת הלבנון במערב ועד תדמור בנקודה הצפון מזרחית. בירת הפרובינציה שכנה בחומס.
  • ערביה (Arabia Petraea) ששכנה בעבר הירדן וגבלה מדרום באזור קיר מואב בפלשתינה סלוטריס ובירתה שכנה בבוסרה.

את אחיזתם באזורי המדבר ביססו הביזנטים על שבטים ערביים נוצרים או פגאניים ובעיקר על שבט ע'סאן, שמנהיגיו עמדו בראש הקואליציה של השבטים הפרו-ביזנטיים.

כוחות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביזנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך ההגנה של האימפריה הביזניטת בסוריה-רבתי נועד בראש וראשונה להגן על האזורים המיושבים מפשיטות שוד של שבטים נוודים שעוד מהעת העתיקה היו עולים מהמדבר אל ארץ ישראל והסהר הפורה. עמוד השדרה של מערך ההגנה היו שרשרת יישובים מבוצרים לאורך אזור ספר המדבר, שיושבו על ידי חיילים-איכרים (הלימיטאני. בלטינית: limitanei). מערך ההגנה על הגבולות, שנקרא לימס, נשען גם על צבא של שכירי-חרב, שהורכב בעיקר מיחידות חיל רגלים שהשתמשו בטקטיקות ששורשיהם במערכי לחימה רומיים, והתקשו להתמודד ביעילות כנגד יחידות פרשים או טקטיקות לחימה שלא היו מקובלות בעולם הרומי.

על מנת לקדם את פני הברברים העסיקו הביזנטים יחידות של פרשים ברברים במערך הלוחם הביזנטי. בספר המדבר של סוריה וארץ ישראל העסיקו הביזנטים גדודי עזר מקרב השבטים הבדואים, ובהם פרשים ורוכבי גמלים, והסתמכו גם על הסיוע של ישויות מדיניות, שקימו יחסים וסאליים עם ביזנטיון, ושימשו כמדינות חיץ וכחסם בפני פולשים. בסוף התקופה הביזנטית בארץ ישראל הוטל עיקר עול ההגנה על הלימס הביזנטי על שבט ע'סאן. שבט זה היגר במאות הראשונות לספירה הנוצרית (לפני הולדת מוחמד) מחלקו הדרומי של חצי האי ערב לאזור הסהר הפורה, התיישב באזור סוריה, קיבל על עצמו את הנצרות וקיים שלטון מקומי תחת האימפריה הביזנטית. כחלק מן המערך האסטרטגי הביזנטי. מנהיגי השבט נהנו ממידה רבה של עצמאות וזכו לכבוד רב בקונסטנטינופול ותשלום ביד רחבה על שירותיהם. תחת הגנה זו וליכוד באמצעות ממסד הכנסייה המקומית שיגשגו היישובים לאורך נתיבי השיירות מבוסרה עד לאילת.[10]

בעיה נוספת שמולה ניצבו הביזנטית כרוכה בעצם גודלה של האימפריה. לאימפריה היו ארבע חזיתות עיקריות: במזרח התיכון, באפריקה, באיטליה ובבלקנים. המחוזות האפריקנים והאיטלקיים היו שקטים באופן יחסי, אך הבלקנים היו נתונים תחת לחץ אוורי חזק.[5] אלה פלשה לבלקנים במאה ה-6 ובראשית המאה ה-7 ואף הטילו מצור על הבירה עצמה בשנת 626. אמנם לאחר תבוסת הצבא האוורי בשערי קונסטנטינופול נשבר כוחם הצבאי וגרוע מכך, העמים הסלאבים שהיו תחת מרותם מרדו בהם, אך המצב בבלקנים היה עדיין מסוכן וחייב השקעת משאבים רבים לשם שמירה על הגבולות.[11]

הצבא הביזנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הביזנטי

לפני תקופת מלכותו של הקיסר הרקליוס, התבסס הצבא הביזנטי בעיקר על נושאי חנית שלחמו במערך צפוף ואליהם התווספו פרשים, שהיו מעטים יחסית, אך חשובים מבחינה טקטית. הרקליוס הוביל רפורמות חשובות במבנה הצבא, שעיקרם שילוב של חיל הרגלים הביזנטי המסורתי עם פרשים ששאבו את טקטיקות הלחימה שלהם מהאווארים - איתם נלחמו הביזנטים בבלקן, השתמשו בקשתות בירי מדויק של חיצים כבדים. פרשים אלו השתמשו ברומח בנוסף לחץ וקשת על פי הדוגמה שהייתה אופינית לפרשים פרסיים ומאוחר יותר לפרשים טורקיים.[12]

הצבא הביזנטי שהגן על אזור סוריה רבתי בראשית המאה ה-7 כלל שני מרכיבים מרכזיים:[13]

א. שבטים ערבים - בדואים ששכנו באזורי הפריפריה של האימפריה, חלקם נוודים וחלקם התיישבו בכפרים וערים על הגבול המטושטש של האימפריה הביזנטית עם הח'ליפות האיסלמית. כוחות אלו סבלו מאימון ומשמעת לקויים ביותר ורצונם הטוב היה תלוי בתשלומים קבועים, אך הכירו היטב את אזורי העימות ואת הטקטיקה של הצבא המוסלמי.

ב. הצבא הביזנטי הסדיר שהורכב בעיקר מלוחמים ארמניים בצירוף שכירי חרב ממקורות שונים. צבא זה היה קטן יחסית וסבל מבעיות משמעת חמורות שהקרינו על נכונותו לקרב. יחידות ניידות שהיו חיוניות להגנת האימפריה וללחימה מול כוחות ההלם של הצבא המוסלמי היו מועטות בעלות אימון וציוד מינימלי. המירב שהאימפריה הביזנטית יכלה להקצות להגנת סוריה, לא עלה על כ-20 אלף חיילים. תגבורות לצבא שהגן על הגבולות המזרחיים של האימפריה לא היו בנמצא לאור איומים על השטחים שבשליטתה באיטליה ובצפון אפריקה, ופרובינציות אלו התחרו עם סוריה וארץ ישראל על הקצאת כוח אדם ומשאבים.

האסטרטגיה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ביזנטיים מהמאה ה-7 מתארים תמונה אחידה של קשיים כלכליים רבים, האימפריה התקשתה לשלם את משכורות החיילים - הביזנטיים והמקומיים, ופנתה לשליטים ולמושלים המקומיים על מנת לגייס משאבים הנדרשים להגנת הפרובינציות אך נתקלו בחוסר שיתוף פעולה, כתוצאה מקשיים אלו התפתח משבר לוגיסטי שהביא להתמוטטות המערכת הצבאית בפרובינציות המזרחיות ורוח רעה של חוסר משמעת ומרדנות בצבא הביזנטי.

המשבר הכלכלי מנע מהביזנטים את האפשרות לקיים רשת צפופה של מבצרים שהחזיקה האימפריה הרומית על גבולותיה (לימס), התהליך של נטישת הגבולות ונקודות המשמר החל עוד במאה ה-6 ולקראת העימות עם הצבא המוסלמי לא היו הביזנטים מסוגלים לאייש במידה מספקת את המבצרים העיקריים.[14]

האימפריה הביזנטית שאפה, מחמת מחסור כרוני במשאבים - אנושיים וחומריים, לנהל עימותים מבוקרים וניסתה להימנע מקרבות מכריעים ועקובים מדם והימנעות מהתמודדות עם האי-נודע, הפחתת ההימור והמונח על המאזניים במקרה של קטסטרופה צבאית. הצבא הביזנטי נקט, במידת האפשר, בטקטיקה של מלחמת התשה תוך שימוש נרחב בהטעיה, לוחמה איטית וסבלנית ושילוב של דיפלומטיה, משא ומתן ושקרים ומרמה, במטרה להוציא את היריב משיווי משקלו מבלי לשאוף בהכרח להכחדה.

מול הצבא המוסלמי בזירת הפרובינציות המזרחיות נקטו הביזנטים בגישה של הגנה תוך שימוש בעומק אסטרטגי, גישה זו שיעילותה הוכחה כנגד פשיטות בקנה מידה קטן יחסית לא הכריחה את השימוש בכוחות צבאיים גדולים כפי שמצריכה טקטיקה הגנה אקטיבית - ניידת שגורסת עימות עם הפולש עוד בטרם יגרם נזק לנפש ורכוש. סדרת המפלות שספגו בעימותים בשטח הפתוח מול כוחות מוסלמיים הביאו את הביזנטים להכרה במגבלות צבאם בתוואי שטח זה, ושימת כל יהבם על מגננה שנשענת על ביצורים קיימים מתוך תקווה שהמוסלמים יתישו את כוחם מול חומות הערים בארץ ישראל, שבטים ערבים ידידותיים היו אמורים לספוג את ההתקפה הראשונית וקווי הגנה נתפסו על ידי חיילים ביזנטיים בעומק השטח, את התשלום המיידי על טקטיקה זו שילמו אזרחי הפרובינציות בנפשם ורכושם.[15]

הצבא המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבאות מוסלמיים במזרח התיכון בימי הביניים
לוחם מוסלמי בקרב, שבלונה מצרית לקעקוע מהמאה ה-19
לוחם מוסלמי בקרב, שבלונה מצרית לקעקוע מהמאה ה-19
לוחמים מוסלמים מלווים באישה, שבלונה מצרית לקעקוע מהמאה ה-19

בשנת 632, בעת ביקורו האחרון של מוחמד במכה, הוא קבע ופסק כי כל המוסלמים אחים הם ואל להם להילחם זה בזה, אבל עליהם להילחם בכל יתר בני האדם - עד שיאמרו "אין אלוה מבלעדי אללה" - השהאדה. הצבא האסלאמי הורכב מלוחמים משבטים ולאומים שונים, רובם ככולם מחצי האי ערב. המסורת הצבאית וטקטיקות הפרשים האסלאמיות נולדו או הועשרו במגע עם האימפריה הסאסאנית ויחידות הפרשים הכבדות. חלק גדול מהלוחמים המוסלמים היו חיילים רגליים, שיכולתם ואימונם היו בעלי אופי הגנתי, אך בתימן נתקיימה מסורת של צבא מאומן, שסיפק לוחמים רבים לצבא האסלאם. הגדודים הראשונים שיצאו לג'יהאד היו קטנים בסדרי הכוחות שלהם, ולצדם עמדו מהירות ויכולת תמרון. עם הגדלת מספרי הלוחמים הצטרפו אל שורותיהם נשים ומשפחות, ששימשו בתפקידים עורפיים של אחזקת המחנה ומתן שרותי רפואה ומזון ללוחמים.

עד לקרב הירמוך הקפידו המוסלמים להשיג עליונות מספרית בקרבות מכריעים. שלוש יחידות הפשיטה הקטנות יחסית, שתקפו את עבר הירדן וסוריה ומנו לא יותר מ-7,000 לוחמים כל אחת, התאחדו לצבא אחד ובו כ-15,000 לוחמים, שלחם בשנת 634 בקרב אג'נדיין בצבא הביזנטי, שגודלו נאמד בכ-10,000 לוחמים.

בקרב הירמוך נאספו יחידות אסלאמיות-ערביות מכל קצות הלבנט והמזרח הקרוב, ובהן גדוד הפרשים תחת פיקודו הישיר של ח'אלד בן אל-וליד, ובו כ-3,000 לוחמים בסך הכל. בגיוס כללי הצליח הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב להעמיד מול הצבא הביזנטי צבא אסלאמי שגודלו נאמד ב-25,000 חיילים, כולל יחידות פרשים.[16]

פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפקד העליון של הצבא האסלאמי היה עמר בן אלח'טאב, דמות שסביבה כרוכים בעיקר אגדות ומיתוסים. מתואר כי היה נערץ על ידי נתיניו, צנוע, ענו ומסתפק במועט, שהוכיח עצמו בכל כשליט מוכשר וכמנהלן גדול. עם עלייתו לשלטון מינה הח'ליף עמר את אבו עוביידה בן אל-ג'ראח כמפקד הכוחות האסלאמיים על בסיס נאמנותו ודבקותו הדתית. אבו עוביידה לא היה מצביא בעל כישרון ועם תחילת העימות העביר את הפיקוד הישיר לח'אלד בן אל-וליד (ערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: סיף אללה אלמסלול - חרבו השלופה של אללה), שנחשב לאחד מגדולי המצביאים בעולם אשר מעולם לא הובס בקרב. הוא היה דמות מורכבת, רב כישרון, שעצמאותו עמדה לו לרועץ. תחת ח'אלד בן אל-וליד בלטו שלושה מפקדים: עמר בן עאץ, מפקד האגף הימני בקרב הירמוך ולאחר מכן כובש מצרים הביזנטית; שרחביל בן חסנה, ממפקדי גדודי הפלישה האסלאמית לארץ ישראל; ויזיד בן אבו סופיאן, מפקד האגף השמאלי של הצבא האסלאמי.

טקטיקה וחימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה, לחמו הפרשים הערבים מעל גבי גמלים, תוך שימוש באוכפים מיוחדים שאפשרו דהירה וירי בחץ וקשת. עם התפתחות העימותים והתעצמותם החל שימוש בסוסי מלחמה, שליוו את הגמלים ונכנסו לפעולה רק בשדה הקרב ממש, מאחר שהגמלים הצטיינו יותר כבהמות משא ולא היו אמינים בקרב.[17] טקטיקות הקרב של הצבא הערבי כללו התקפות פתע והתשה של היריב, תוך מאמץ להימנע מאבדות עד כדי נסיגה והימנעות מקרב, אם היה חשש כי כוחו של האויב עדיף.

טקטיקות הלחימה היו לעתים הגנתיות, וחיל הרגלים, לעתים חמוש בשריון כבד, שימש העוגן ומרכז הכובד של קו החזית, כאשר יחידותיו משתמשות במכשולים טבעיים כמשענת. החיילים עמדו בשורות והתקדמו לכיוון היריב באותו מבנה, תוך שיחידות שונות מחליפות עמדות מול פני היריב על מנת לשמר כוחות. יחידות הקשתים היו בדרך כלל חיילי רגלים חמושים בחץ וקשת שירו חצים לטווחים של עד 150 מטר, כך שיעילותם הייתה בעיקר כנגד פרשי אויב התוקפים את הקווים של המוסלמים.

יחידות הפרשים, שהיו בדרך כלל קטנות בסדרי הכוחות מיחידות הרגלים, שימשו לעתודה ניידת ולמהלכי איגוף. הפרשים פעלו מהאגפים או דרך המרכז של חזית המוסלמים ותקפו לאחר שחיל הרגלים והקשתים הצליחו לערער את קוי האויב או לשבור את מומנטום ההתקפה שלו.

עימותים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מוסלמיים מספרים כי הנביא מוחמד שלח נציגים לשליטים של האימפריות השכנות והודיע על הולדת דת האסלאם ועקרונותיה, לאחר שהשליח הראשון נתפס על ידי מושל ביזנטי והוצא להורג הועבר המסר להרקליוס על ידי המושל הביזנטי של הפרובינציה הביזנטית של ערביה. סיפור זה, שייתכן ואמת בבסיסו, ייתכן והפנה את תשומת לב הביזנטים למתרחש על גבול האימפריה עם המדבר הערבי. אף על פי שספק אם המכתב או תוכנו הועברו לידי הקיסר בעצמו. מקורות מוסלמיים אחרים מספרים כי מכתבו של מוחמד נפל בידי ראש השבט ע'סאני אך יוזמתו לתקוף את המוסלמים ולהכות בהם במקום מושבם נדחתה על ידי הרקליוס שהיה בדרכו לירושלים על מנת להחזיר את הצלב האמיתי, על פי המסורת הזו נאם הרקליוס בפני פקידיו הבכירים בדמשק והביע את נכונותו לחלק את האזור עם המוסלמים. מקורות נוצרים מאוחרים מספרים אגדה לפיה נפגש הקיסר עם הנביא ונתן לו את רשותו להתיישב בעיר מדינה.

קרב מאוּתָה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 630 התרכזו פעולותיו ותחום העניין של הנביא מוחמד והמוסלמים בחצי האי-ערב תוך התמקדות בגיבוש הטריטוריות שנתפסו, הרחבת מעגל המאמינים והתמודדות עם יריבים פוליטיים ודתיים שאיימו על הבלעדיות שתבע הנביא על שליחותו. גם בשלב זה היו למוחמד שאיפות להרחיב, בעתיד, את תחומי השפעת האסלאם גם על האזורים שהיו בשליטה ביזנטית - עבר הירדן ודרום סוריה שהיו מוכרים היטב לערבים והיו עשירים וחסרי הגנה של ממש. במרץ 628 חתם הנביא מוחמד על הסכם חֻדַיְבִּיָּה ובו הוכרזה שביתת נשק עם שליטי העיר מכה, הסכם שחלק מתומכיו של הנביא ראו כמשפיל, בין היתר משום שמוחמד אולץ לחתום עליו כ"מוחמד אבן עבדאללה" ולא כ"מוחמד שליח האל". על רקע זה נזקק מוחמד להישג צבאי. שליח של הנביא לבוסרה נרצח - ככל הנראה על ידי בדואי משבט הע'סאנים. ההצלחה הצפויה מפשיטה אל תוך שטחים לא מוגנים לכאורה של האימפריה שהערבים ותושבי המדבר רחשו לה עדיין כבוד וחששו מהצבא הביזנטי הייתה יכולה לאזן את השפעת ההסכם ולהעלות את קרנם של המוסלמים.[18]

המקורות הערבים מתארים כוח פלישה של כ-300 לוחמים כלומר כוח צבאי גדול ביחס ליכולת של הצבא המוסלמי בעת ההיא ובראשו בן דודו של הנביא ג'עפר בן אבו טאלב ובנו המאומץ של הנביא זיאד אבן ח'ארטה, התאורים של הצבא הביזנטי שעמד מול המוסלמים עולים על כל דמיון - ומספרים על צבא ביזנטי סדיר של 100,000 לוחמים בפיקודו של הקיסר ובנוסף צבא של יחידות עזר מקרב שבטים בדואיים נאמנים של עוד 100,000 לוחמים. לא רק המספרים האדירים אינם מעוגנים כלל במציאות אלא גם העובדה שהקיסר הביזנטי הוביל בשנה זו את צבאו כנגד הסאסאנים ולצבא הביזנטי לא היו כלל יחידות סדירות באזור סוריה וארץ ישראל.

הקרב נערך ככל הנראה בחודש ספטמבר 629, בסמוך לעיירה מאוּתָה, לא הרחק מקיר מואב (כרכ). על פי המקורות המוסלמים התגלתה התקדמות הגדוד המוסלמי על ידי ערבים מקומיים שדיווחו למפקד הביזנטי על ההתקפה. הכוח הביזנטי הצליח להרוג את המפקדים המוסלמים מלבד ח'אלד בן אל-וליד שהצליח לחלץ את עצמו ואת לוחמיו משדה הקרב.

ההתנגשות בקרב מאוּתָה, למעשה לא יותר מעימות מוגבל בין כוח מוסלמי לכוח צבאי ביזנטי, נסתיים בנסיגה מוסלמית, נותרה אירוע מבודד ואין עדויות על בניית כוח ביזנטי בגבול הדרומי של ארץ ישראל, על גבול המדבר ובעבר הירדן. הקרב מצביע על קיום של סיורים ביזנטיים או נוכחות צבאית של שבטים ערבים הקשורים לאימפריה באזורי הערבה, אך האזור לא נכבש והאימפריה הביזנטית לא הצליחה להטיל את מרותה עליו. כך הפך קרב מאותה לעיכוב זמני בהתקדמות המוסלמית מחוץ לתחומי חצי האי ערב.[19]

ביקור הקיסר בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע משמעותי בהיסטוריה הביזנטית ובהתאמה של ארץ ישראל וירושלים הוא ביקור במסגרת עליה לרגל של הקיסר הרקליוס בירושלים, שנערך ככל הנראה ב-21 במרץ 630. הקיסר יצא לכוון ירושלים דרך העיר חומס שהייתה המרכז האדמיניסטרטיבי המרכזי בסוריה. היסטוריונים מוסלמים מספרים בהתפעלות על שטיחים מבושמים שהונחו על האדמה עליה דרך הקיסר בדרכו. מטרת הביקור הייתה החזרת חפצי הפולחן שנלקחו על ידי הפרסים בעת כיבוש ירושלים, ובאמצעות טקס זה להחזיר את הריבונות הביזנטית על אזור הסהר הפורה וארץ ישראל. בעת ביקור של הקיסר התגבש האיום המוסלמי על גבולות האימפריה וסביר להניח כי מהותו של האיום לא נעלמה מעיני הקיסר. עם זאת המקורות הנוצרים והמוסלמים מציירים תמונה שונה לגבי מעשיו של הירקליוס במסעותיו לארץ ישראל. היסטוריוגרפים נוצרים אינם מציינים כל אמירה או פעולה המצביעים על הכנה אסטרטגית לענות לאיום המוסלמי ומצביעים על כך שהאיום נראה מרוחק וההתקפה על גבולות האימפריה באה בהפתעה, כפי שמספר בזכרונותיו סופרוניוס הפטריארך של ירושלים.[20] המקורות הנוצרים מתמקדים בזירה הדתית - נוצרית אליה הפנה הקיסר את תשומת לבו עם תום הביקור בירושלים, ובליבן סכסוכים בתוך הנצרות אורתודוקסית על רקע הדוקטרינה המונופיזיטית וגיבוש המונותליטיזם כפשרה. הקיסר עמד בראש סדרה של ועידות אקומניות בניסיון כושל לאחד את הקרעים בתוך הממסד הדתי באימפריה.

תמונה שונה מציירים היסטוריונים מוסלמים - וייתכן כי הם נסמכים על מסורת נוצרית שבעל פה שלא הוכללה בכתובים, כך מציין ההיסטוריון ערבי - עיראקי אחמד איבן עזאםערבית: أبو محمد أحمد بن أعظم الكوفي) החלק ששרד מספרו כיתאב אל פתוח ("ספר הכיבושים") מתחיל מנאום של הרקליוס שנישא בפרובינציה פלשתינה ובו הוא מזהיר את חייליו ונתיניו מהאיום המוסלמי, מציין כי הוא ממנה מפקדים לניהול הקרבות העתידים לבוא ומורה לנתיניו לציית לפקודות הניתנות על ידי נציגיו. איבן עזאם מוסיף כי איגרת עם הנאום נשלחה לערים המרכזיות של סוריה ובכך החל להכין את התשתית לחיזוק הגנת האימפריה.

במסע שני למזרח חזר הקיסר לדמשק, ככל הנראה בשנת 634, שם קיבל את הבשורה על התבוסה הביזנטית בקרב דתין וקבע את מפקדתו בעיר אנטיוכיה, על מנת לנהל את המערכה ממפקדה הקרובה מספיק כדי לאפשר לו שליטה על מפקדי הצבא ומרכזי התקשורת האזוריים.[21]

כיבוש הערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש תבוכ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש של נווה המדבר של תבוכ, אירע, ככל הנראה בשנת 630, על ידי גדודים מוסלמים. הפעולה הצבאית נעשתה בהשראתו של מוחמד, אך ככל הנראה לא תחת פיקודו הישיר. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה המצוטטים על ידי אחמד אל-בלאד'רי (أحمد بن يحيى بن جابر البلاذري)[22] שכתב יצירה מונומנטלית,[23] מתארים מסע מלחמה בו השתתפו 30,000 לוחמים מוסלמים. לעומת זאת, לא מוזכר האירוע כלל בכתבים נוצרים וסימני שאלה על נכונותו מרחפים על דיוקו ההיסטורי ואף על עצם קיומו. על פי ההיסטוריוגרפיה המוסלמית, התקדם הצבא המוסלמי לתבוכ אך בנווה המדבר, ששימש כנקודת מפגש לשיירות סוחר, לא חנה צבא ביזנטי וסיורים מוסלמיים נשלחו צפונה אך לא הצליחו להגיע למגע עם כוחות אויב.[24]

כניעת אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרץ אילת, מבט לדרום מזרח

תפיסת תבוכ הביא את הצבא המוסלמי אל סף ארץ ישראל ואת המושלים של תחנות מסחר סמוכות לבקש חסות מוסלמית, כך פנה הבישוף של אילה - אל עקבה יוחנה בן רובה אל המרכז החדש בתבוכ שם הציע את כניעת היישוב וקיבל חסות מוסלמית. כך גם נהגו מושלי אדורה ואל ג'רבה.[25] בכתבים מוסלמים נשמרו נוסחי כתבי הנביא למושל אילת:[26]

ליוחנה בן רובה ואזרחי איילה, השלום עליכם! והשבח לאל שאין עוד מלבדו. אין לי כוונה להלחם בכם בטרם אכתוב לכם. מהרו לקבל את האסלאם או שלמו מס וקבלו מרות אלוהים ושליחו ושליחיו של שליח האלוהים. כבדו אותם והלבישו אותם בבגדים נאים - אם אתם מספקים את שליחי אתם מספקים אותי. אין ספק כי המס מוכר לכם, אם ברצונכם בביטחון בים וביבשה צייתו לאלוהים ושליחיו ותהיו חופשים מתשלומים לבד מתשלום לאלוהים ושליחיו. היו זהירים לספק את צורכי השליחים שאם לא כן אני לא אקבל ממכם דבר אך אלחם בכם ואקח את ילדיכם בשבי ואהרוג את המבוגרים. אני הוא שליח האלוהים, שימו מבטחכם באלוהים וספרו, בשליחיו ובמשיח בן מרים. זהו דבר האלוהים וגם אני שם מבטחי בו, בואו אלי לפני בו האסון עליכם. אני הוריתי לנציגי הוראות מפורשות. תנו להרמלה שלוש מידות שעורה כי הוא רוצה בטובתכם. בשם האלוהים ברצוני הטוב אני שולח שליחים ולא צבא, אם תמלאו אל הוראות שליחי תהיו תחת הגנת האלוהים ומוחמד וכל העומד לצידו.

בכיבוש תבוכ מצוינת נקודת מפנה במדיניות של הנביא מוחמד והאסלאם כלפי היהודים והנוצרים, כאשר לפני כן נקטו המוסלמים בקו אגרסיבי ונוקשה כלפי השבטים היהודים בחצי האי ערב - מדיניות של התאסלמות או השמדה. על גבול ארץ ישראל השתנתה המדיניות המוסלמית, מתוך מחשבה כי כיבוש אזור מאוכלס בצפיפות על ידי יהודים ונוצרים יחייב גישה סבלנית יותר שתמנע התנגדות, והוצע לתושבי הארץ לקבל את המרות המוסלמית ומעמד של ד'ימי (בן חסות) ולשלם מס גולגולת תמורת שמירת הנפש והרכוש.[27]

כיבוש עבר הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו בכרערבית: ابو بكر) ירש את מוחמד כמנהיג פוליטי ודתי, והיה לח'ליף הראשון. את שנותיו הראשונות העביר אבו בכר במאמץ להשיב אל חיק האסלאם את השבטים שניצלו את מות הנביא כדי להתנתק מהמסגרת הפוליטית-דתית שיצר. לאחר ביסוס השלטון המוסלמי בחצי האי ערב במלחמות רִדה ("מלחמות הכפירה"), במהלכן השיב אבו בכר אל חיק האסלאם את עשרות השבטים המורדים של חצי האי ערב, התרכז כוח צבאי משמעותי בחצי האי-ערב שהמניע העיקרי לקיומו היה שאיפתם של הלוחמים והמתנדבים במלחמה ששכר שלל וביזה בצידה. לאחר סיום הלחימה בחצי האי הערב נותר כוח זה ללא עיסוק והיווה גורם מסוכן לשלטון המרכזי.

כפתרון לשחרור הלחץ קשר אבו בכר בין האינטרס הבדואי לאינטרס של האסלאם והפנה את תשומת לבו לארץ ישראל. ההיסטוריון הבריטי המילטון א.ר. גיב כתב במחקרו על ההיסטוריה המוסלמית כי הפתרון של הח'ליף למציאות פוליטת-ערבית זו הייתה פתיחה של חזית חדשה, ועבר הירדן המזרחי נבחר גם בגלל הטענה כי מהלך זה הוא למעשה המשך דרכו של הנביא וגם ההבטחה המוקדמת כי שלל המאמינים יהיה רכושם של הביזנטים (נאאם א-רום) המחכה ללוחמים.[28] במהלך שנת 634 יצאו המוסלמים בשני ראשים לכיוון הפרובינציות הביזנטיות של ארץ ישראל.

כוח ראשון בפיקודו של עמר אבן אל-עאץ יצא מהערבה, עבר את אילת ונע לכיוון אזור מישור החוף. כוח מוסלמי שני, שהיה גדול יותר ובו שלושה גדודים נפרדים, אחד בפיקודו של אבו עוביידה בן אל-ג'ראח שני בפיקודו של שרחביל בן חסנה ושלישי בפיקודו של יזיד בן אבו סופיאן, עם בין 3,000 ל-5,000 לוחמים בכל אחד מהגדודים. על פי המסורת המוסלמית (המייחסת את הדברים גם לנביא עצמו) מסר הח'ליף פקודות מפורשות בטרם היציאה לקרב:

"עשר מצוות אני מצווה עליך, זכור אותן בשמי. אל תבגוד. אל תמעל באמוני. אל תיכשל. אל תהרוג נשים זקנים או טף. אל תעקור עצי תמר ואל תשרוף אותם. אל תהרוג מקנה אלא למזון בלבד. אם תפגוש בנזירים אל תפגע בהם והרשה להם להקדיש עצמם לאמונתם. כאשר יציעו לך כלים עם מזון ברך את אלוהים על כל כלי. אם תפגוש אנשים שגילחו את ראשיהם במרכז והותירו שיער מסביב הרוג אותם ברומח."[29]

הקרב בעמק הציפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדוד בפיקודו של יזיד בן אבו סופיאן נתקל בכוח ביזנטי במקום לא מזוהה הקרוי בפי ההיסטוריונים המוסלמים מארג' סופאר ("עמק הציפורים"), הנמצא על פי התיאור המוסלמי "ממזרח לכנרת". מעט מאד ידוע על העימות והמקורות המוסלמים מוסרים תיאורים סותרים של האירוע. הכוח הביזנטי, ככל הנראה חיל מצב מקומי המורכב בעיקר מבני שבטים הנאמנים לאימפריה בפיקודו של קצין ביזנטי המכונה על ידי המוסלמי "בהאן", הצליח להדוף את המתקפה המוסלמית והסב לכוחות התוקפים אבידות ניכרות שאיימו למוטט את הכוח ולפרק את שורותיו. על פי המסורת המוסלמית ניסו הביזנטים לנצל את מצוקת המוסלמים - שסבלו ככל הנראה גם מרעב - והציעו להם תשלום תמורת נסיגה, הצעה שנדחתה על ידי המוסלמים. לבקשת יזיד בן אבו סופיאן שלח אבו בכר תגבורת של כוחות מתימן שבעזרתם הצליחו המוסלמים להימנע ממפלה מוחלטת והשמדת הכוח המוסלמי. ככל הנראה הצליחה הופעתו של הגדוד המוסלמי לייצב את החזית. תאריך הקרב אף הוא איננו ברור ובעוד מקורות מוסלמים מסוימים קובעים את האירוע לאחר כיבוש פלה ובית שאן, קובע החוקר הישראלי פרופסור משה גיל כי הקרב אכן התרחש במהלך שנת 634.[30] לעומתו קובע ההיסטוריון הבריטי דיוויד ניקול(אנ'), ככל הנראה תוך מתן פרשנות שונה להיסטוריוגרפיה המוסלמית אך מבלי לפרט את הדיאלקטיקה, כי הקרב נערך בשנת 635, סמוך לכיבוש דמשק וכהקדמה לקרב הירמוך, ונסתיים בתבוסה ביזנטית מוחלטת.

כיבוש מע'אב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות המוסלמים מציינים את רבת מואב המקראית הידועה גם כמע'אב או אראופוליס[31] (יוונית: Areopolis) - הסמוכה לעיירה ראבה (אנ') בירדן של זמננו - כמבצר הביזנטי הראשון שנכבש על ידי הצבא המוסלמי, ככל הנראה במהלך שנת 634. מקורות אלו מספרים כי מושל המקום פרווא בן עמר אל-ג'ונדהארני המיר את דתו לאסלאם והוצא להורג על ידי הביזנטים. פעולה קיצונית זאת הביאה את הצבא המוסלמי לפתחה של העיר. המוסלמים חששו כי הביזנטים נאספו בכוח עם תגבורות של שבטים ערבים-נוצרים באזור מבצר מעאן (אראופוליס, Areopolis) בו היה ככל הנראה חיל מצב ביזנטי כמוזכר בכתב היד נוטיטיה דיגניטטום. ריכוז כוחות זה ייתכן ולא כוון כנגד איום ההתפשטות המוסלמי אלא מתוך כוונה להחזיר ולהחיל - לאחר תום הכיבוש הפרסי - את הריבונות הביזנטית על הספר העבר ירדני. דבר אינו ידוע על הצבא הביזנטי והגאוגרף הסורי יאקות אל-חמאווי מזהה את החיילים כ רום (רומאים) אך מספרם ואיכותם לא ידועים. אחמד אל-בלאד'רי מצטט מקור לא ידוע בנוגע לאירועים אך פרטי הקרב אינם נמסרים. הצבא המוסלמי בפיקודו של אבו עוביידה בן אל-ג'ראח יצא מהעימות כאשר ידו על העליונה והמבצר נכבש.[32] המקורות המוסלמים לא מפרטים מה עלה בגורלו של הגדוד הביזנטי. ההיסטוריון הארמני סבאוס (Sebeos) מספר על התקפת פתע שהכריעה את הקרב: "הם הגיעו לרבת מואב על גבול הארץ, הצבא הביזנטי היה בערביה, תקפו אותם לפתע והכו בהם לפי חרב הבריחו את אחיו של הקיסר הירקליוס וישבו בערביה."

כיבוש ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדר אסטרטגיה אחידה ורציפה רדף את האימפריה הביזנטית לאורך כל העימות מול הצבא המוסלמי, למרות מודעות לאיום המתגבש על גבולה, הרשויות הביזנטיות - האזרחיות והצבאיות כאחד לא ציפו לפלישה ולא נערכו לקדם את פני הרעה, הביזנטים נצמדו לקווי פעולה שבלוניים שלא התאימו לעימות המתפתח. אזור הגבול של דרום הפרובינציה פלשתינה עתיד היה להיות זירת קרב אכזרית בין גדודים מוסלמים לחיל המצב הביזנטי. רבות דובר על הלימס פלשתינה, (Limes Palestinae, הגייה מדויקת "לימס פָּלֶסְטִינַיי") - שנועד להגן על האימפריה מפני פלישות של שבטי הנוודים, וכן להבטיח את נתיבי הסחר הבינלאומי החשובים.[33] אך בתקופה הנדונה - המאה ה-7, היה המערך לא יותר ממספר בסיסים לאורך מישור החוף, בעוד שהחלק הפעיל שבו נסתמך על שבטים ערבים שהכירו בשלטון האימפריה הביזנטית.

בראש חיל המצב ביזנטי עמד קצין בשם סרגיוסיוונית: Sergios) שנשא בדרגת קנדידטוס (Kandidatos ,κανδιδάτος). סרגיוס הוא, ככל הנראה, אותו קצין המוזכר במקורות אשורים-ארמים במספר גרסאות כ"בירדן" או "ורדן" ששימש גם בממשל הביזנטי בדמשק. היסטוריונים נוצרים ובראשם ניקופורוס הראשון, פטריארך קונסטנטינופול תולים את אי השקט וההתפרצות הערבית במעשיו של סרגיוס שפעל כנגד המסחר הערבי. מקורות אלו טוענים כי סרגיוס, שמתוקף דרגתו הרמה היה בעל גישה לקיסר, שיכנע את האחרון למנוע מסחר של הערבים עם ומתוך תחומי האימפריה ולשלול מהם את דמי התווך המסורתי. ניקופורוס מוסיף ומפרט את שרשרת הטעויות של הביזנטים מול ראשי השבטים הערבים ששכנו על גבול האימפריה וראו עצמם בראש וראשונה כמשרתיה. לדבריו אנוך (ביוונית: Ευνούχος) של דמשק עיכב או אף סירב להעביר את התשלומים שנועדו להבטיח את נאמנותם של הערבים, בכך נדחפו שבטים ערבים לצד המוסלמי.[34]

קרב דתין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דתין

ההיסטוריה המוסלמית המסורתית מספרת כי קרב דתין התחולל ב-4 בפברואר 634 בסמוך לעזה, כנראה ליד מעברי נחל בשור בין תל שרוחן לבין תל ג'מה. הגדוד שניסה לחדור לארץ ישראל דרך הנגב בפיקודו של יזיד איבן סופיאן עסק בתקיפה של כפרים ומרכזי יישוב, בין היתר על מנת לקיים את עצמו בהיעדר מערכת אספקה מסודרת. על מנת להדוף את האיום גויס גדוד ביזנטי שמנה לא יותר מ-300 חיילים על ידי מושל קיסריה סרגיוס שנעזר, ככל הנראה, בצי ביזנטי ששט לאורך קו החוף דרומה כדי לתמוך לוגיסטית בכוח היבשתי. מהלך הקרב איננו ברור, אך ככל הנראה בעימות בין הכוחות הלוחמים ניגף הצבא הביזנטי על ידי הגדוד המוסלמי שמנה לפחות 1,000 לוחמים והמפקד הביזנטי נהרג.[35] במקור אשורי לאירועים מסופר על טבח גדול שנערך על ידי הצבא המוסלמי המנצח בכ-4,000 כפריים נוצרים, יהודים ושומרונים.[36] על פי ההיסטוריון דיוויד ניקול, הסתיים הקרב בכישלון מוסלמי שהביא את מפקדי הפלישה המוסלמים לבקש תיגבורת וליזום עימות בשדה קרב עם הצבא הביזנטי שנאסף נגדם בקרב הידוע כקרב אג'נדיין, בו הושמד רוב הצבא הביזנטי שבארץ ישראל.[37]

פרופסור משה גיל מעלה תסריט אחר לקרב דתין: על פי הניתוח שלו של המקורות המוסלמיים הוא מגיע למסקנה כי העימות בדתין כלל לא היווה חלק מהפלישה הערבית אל ארץ ישראל אלא אירוע מקומי. לפי תסריט זה, שבטים בדואים מהנגב, אשר בתקופת השלטון הפרסי נהנו מרווחים גדולים ממסחר מבלי לשלם מסים לשלטון מרכזי, התנגדו לניסיון המחודש של הביזנטים להשליט את שלטונם באזורי המדבר, למשל באזור שממזרח ומדרום לעזה, שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית, ובמקביל סירבו הביזנטים לחדש את תשלום המענק השנתי לבדווים. הבדואים ראו בשינוי זה עילה למלחמה ועלו מעזה אל אזור מישור החוף שם תקפו יחידה ביזנטית והרגו את מפקדה, ככל הנראה המושל של פלסטינה פרימה שמקום מושבו בקיסריה. פרופסור גיל מתאר עימות קטן ממדים בין כוח ביזנטי של כ-300 לוחמים שיצא לכיוון דרום מקיסריה, ובמרחק של כ-125 ק"מ מהעיר נפל הכוח הביזנטי למארב והושמד.[38]

המסורות הערביות מבולבלות וסותרות את המצוין במקורות נוצרים סורים ויווניים. גרסה אחת מייחסת את הקרב המוצלח לעמר אבן אל-עאץ, אשר ביצע מעשה גבורה שכבוד רב מוענק בזכותו למפקד המוסלמי ובני משפחתו. מסורות אחרות, שאופיין עובדתי יותר, קובעות שהמפגש הראשון בין צבאות הפולשים המוסלמים לצבא הביזנטי היה בערבה על דרך הבשמים, בסמוך לנחל עומר (הידוע גם בשם הערבי עין אל-עמר), נקודה בה שופעים מעיינות של מים מתוקים ומכאן חשיבותה האסטרטגית, וכוח פולש מדרום יבחר דרך זו שלאורכה מבצרים אך גם מקומות חנייה ומים. מתקבל על הדעת כי הכוח הביזנטי הקטן שהיה זמין בפלסטינה פרימה התפצל לשניים, כאשר כוח אחד נשלח לחסום את דרך הבשמים בסמוך למואה הנבטית בעוד שהמושל פנה לטפל במורדים הבדואים שמדרום לעזה.

לפי פרופסור גיל, למעשה מספרת ההיסטוריה המוסלמית על קרב שלא הוכרע בדתין ועל קרב בערבה בו נהרג המפקד הביזנטי - לא ברור אם מדובר ב"פטריק של עזה", כפי שהוא מכונה על ידי המוסלמים, או מפקד אחר שניסה לחסום את המעבר לפני הר הנגב על הדרכים המקשרות בין עבדת, חלוצה ועזה. ההערכה כי הכוחות הביזנטים היו קטנים, מפקדיהם לא העריכו את ממדי האיום שעומד מולם ולא יכלו לכוחות התוקפים.[39]

עימותים אלו שחשיבותם הצבאית מזערית הביאו את הפולשים המוסלמים להכרת המציאות הפוליטית-צבאית בשטח הנגב. הצבא הביזנטי קטן ודל, בני הברית הערבים של הביזנטים חדלו מלבצע את חלקם בהגנת ארץ ישראל ועבר הירדן וחלקם הפכו אפילו לעוינים לאימפריה על רקע סכסוכים כספיים. מערך ההגנה לא שוקם והוא פרוץ למעשה בפני פולשים. הפולשים הערבים הבינו כי אין כל מניעה שכל השבטים שנעו, על לוחמיהם, עדריהם ובני משפחתם הלא-לוחמים, יגיעו אל אזורי המרעה הסמוכים לאזור הפורה כהכנה למהלך התקפי משולב.

מסעו של ח'אלד בן אל-וליד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ח'אלד בן אל-וליד

למרות ההצלחות המוסלמיות בקרבות בקנה מידה קטן בשטחי ארץ ישראל והצלחתם לדחוק את חיל המצב המקומי משדה הקרב הפתוח אל תוך הערים המבוצרות, לא הצליחו המוסלמים למוטט את ההגנה הביזנטית או להגיע לשליטה בפרובינציות הביזנטיות. על מנת לשנות את מאזן הכוחות הורה הח'ליף אבו בכר לח'אלד בן אל-ולידערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: סיף אללה אלמסלול - "חרבו השלופה של אללה"), לעזוב את שדה המערכה בעיראק, בו נלחמו המוסלמים מול הצבא המתפורר של האימפריה הסאסאנית, ולהגיע במסע מזורז דרך המדבר אל ארץ ישראל. על פי ההיסטוריון המוסלמי אבן אסחאק, הועברה הוראתו של הח'ליף בכתב לח'אלד בן אל-וליד שעם קבלת הפקודה חשש כי הוא נפל קורבן למזימה של אויבו עמר בן אל-ח'טאב - סגנו של אבו בכר ואויבו של אל-וליד שמטרתה לגזול ממנו את התהילה של כיבוש עיראק. המסע עצמו הציב בפני המוסלמים אתגרים גדולים, ובראשם המחסור במים, והערבים נזקקו לכל הטכניקות שפותחו על ידי בדואים להכנת גמלים לשיירות במדבריות ערב. המסורות המוסלמיות חלוקות בנוגע לגודלו של הגדוד המוסלמי הידוע בשם המשמר הנייד, ונוקבים במספרים בין 500 ל-3,000 לוחמים. בתנועה מהירה במסלול דמוי קשת ומעבר דרך נווה המדבר של תדמור הופיעו המוסלמים מול חומות העיר בוסרה והצטרפו לכוח של שרחביל בן חסנה שצר על העיר. לאחר מצור קצר נכנע חיל המצב הביזנטי של העיר ותושבי העיר הסכימו לשלם דמי חסות. לאחר כיבוש בוסרה המשיכו המוסלמים ונכנסו לתוך ארץ ישראל מצפון וחברו לשאר הגדודים המוסלמים.[40]

קרב אג'נדיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אג'נדיין

המקורות ההיסטוריים הביזנטים אינם מזכירים כלל את קרב אג'נדיין בשמו ותיאורי הקרב מתערבבים בתיאורי קרבות שאירעו בסמיכות זמנים - דתין וייתכן שגם קרב הירמוך. מיקומה של אג'נדיין איננו ידוע ומחקרים מודרניים מצביעים על אזור שפלת יהודה בין רמלה לבית גוברין[41] וליתר דיוק באזור בית נטיף[42] מעט מאד ידוע על מהלך הקרב, והמעט אפוף במיתוסים המקשים לשחזר אירועים ולהפריד אגדה מהיסטוריה. הקרב שהתפתח ביום 30 ביולי 634 היה מר, ללא תימרונים, עקוב מדם והסתיים בניצחון מוסלמי והשמדת רוב הצבא הביזנטי שחנה בארץ ישראל. המוסלמים נהנו כתוצאה ישירה מניצחונם מחופש תנועה כמעט מוחלט ברחבי הארץ וניתקו את אזור ההר מהמרכז הביזנטי שבערים לאורך מישור החוף. ב-25 בדצמבר - יום חג המולד נשא הפטריארך הביזנטי של ירושלים, סופרוניוס, דרשה בא תמצת את תמונת האירועים - הסרקנים בוזזים ערים משמידים את השדות, שולחים אש בכפרים ומחריבים את המנזרים.[43] על פי המסופר בכתבי ההיסטוריון הביזנטי תיאופנס המוודה, הצליח תיאודורוס, אחיו של הרקליוס, לברוח משדה הקרב לחומס שם פגש בקיסר ודווח לו על התבוסה. בתגובה נערכו חילופי גברי בצמרת ההנהגה הצבאית הביזנטית ותיאודורוס נשלח חזרה לקונסטנטינופול בבושת פנים שם נכלא.[44]

שינוי פיקוד במחנה המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו בכר נפטר ב-23 באוגוסט 634 באל-מדינה ומינה לפני מותו את עמר בן אל-ח'טאב ליורשו. חילופי השלטון גררו חילופי גברי בצבא האסלאמי ואבו עוביידה בן אל-ג'ראח התמנה לתפקיד אמין אל-אומה (מילולית: "מזכיר האומה"), מגן העם והמפקד הצבאי העליון של הצבא הערבי-אסלאמי. אבו עוביידה לא היה מצביא בעל כישרון ונעזר בח'אלד בן אל-וליד שנחשב לאחד מגדולי המצביאים בעולם אשר מעולם לא הובס בקרב, אך ההיסטוריה מתארת אותו כדמות מורכבת, רבת כישרון, שעצמאותו עמדה לו לרועץ.[45]

כיבוש עמק הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמק בית שאן

מיד לאחר קרב אג'נדיין נערך עימות נוסף, ככל הנראה במהלך ינואר 635 באזור עמק הירדן בין שרידי הצבא הביזנטי שהצליחו להמלט משדה הקטל של אג'נדיין לצבא המוסלמי שרדף אחריהם. הפעם ניסו הביזנטים לבחור את שדה הקרב ולהשתמש בנתונים טבעיים כנגד המוסלמים. כך נהרסו תעלות השקיה ואזור בית שאן הוצף על מנת לעכב את הפרשים המוסלמים. למרות הקשיים בתנועה ואבידות קשות הצליחו המוסלמים לשבור את ההגנה הביזנטית ולכבוש את פלה שבעבר הירדן המזרחי. בעקבות ניצחונות אלו תפסו המוסלמים את טבריה ובית שאן (ביוונית: Σκυθοπόλεως - סקיתופוליס; בערבית: بيسان - ביסאן) שהייתה עיר הבירה של הפרובינציה פלשתינה סקונדה. חיל המצב של העיר תקף את הצבא המוסלמי בחשכת הלילה תוך ניצול היכרות מעמיקה עם השטח, אך נהדף באבידות כבדות שכללו את הקצינים הביזנטיים. כניעת התושבים ושלומם הושגו בהסכם לפיו נמסרו מבנים בעיר לכובשים המוסלמים ושאר התושבים חויבו בתשלום מס שנתי ומעשר מהיבול. במהלך מהיר, תוך ניצול ההצלחה בבית שאן והפאניקה שמנעה פעולה יזומה מצד חילות המצב הביזנטים, השתלט שרחביל בן חסנה על עבר הירדן ורמת הגולן, ומשם פנה מערבה ותפס את ציפורי, עכו וצור.[46]

כיבוש סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד ח'אלד בן אל-וליד בחומס

גדודים של הצבא המוסלמי בפיקודו של ח'אלד בן אל-וליד נכנסו לסוריה, העיר החשובה חומס נכנעה למוסלמים ללא קרב ודמשק הושמה תחת מצור שהחל ב-12 במרץ 635 ונמשך בין חצי שנה לשנה וחצי. המוסלמים היו ללא מכונות מצור וללא ידע בלחימת מצור והסתפקו בהטלת סגר על העיר. כיבוש דמשק הושג, ככל הנראה, על ידי מעשה בגידה של אויבי האימפריה הביזנטית. מפקד העיר מנסור בן סרג'ון החליט על סמך אי יכולתם של הכוחות הקיסריים להושיע את העיר ולהדוף את ההתקפה המוסלמית כי מאבק הכוחות הוכרע והכניס אל תוך העיר יחידת צבא מוסלמי בפיקודו של אל וליד. פקידים ביזנטיים ניהלו בו בעת משא ומתן עם אבו עוביידה בן אל-ג'ראח, ומשנודע על הפריצה לעיר נכנעו ופתחו את השערים בפניו. חוזה הכניעה הבטיח תנאים נוחים לתושבי העיר אך אילץ את הביזנטים לברוח מדמשק וחלקם נהרג על ידי כוחות מוסלמיים שנשלחו בעקבותיהם. בעוד יזיד אבו סופיאן נשאר כמושל בדמשק כבשו גדודים מוסלמים את אזור הבקעה בלבנון ותפסו את העיר בעלבק. בנובמבר נכנעה העיר חומס ולאחריה נפלו חמאת ושייזר. רק הערים חלב, כלקיס ורצועת החוף של סוריה נותרו בידי הביזנטים.[47]

מתקפת נגד ביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התמוטטות מערך ההגנה המקומי של הביזנטים ואיבוד חלק גדול מהפרובינציות של הלבנט, החל הקיסר הרקליוס לאסוף צבא חדש על מנת להוציא אל הפועל מתקפת נגד, שמטרתה להדוף את הכוחות הערביים-אסלאמיים מארץ ישראל ומסוריה. הצבא הביזנטי כלל את יחידות העילית אשר חנו בדרך כלל בעיר הבירה קונסטנטינופול, שרידים מהצבאות הביזנטיים שהצליחו להתחמק מהשמדה בקרבות הקודמים מול המוסלמים, גייס ארמני וכוחות ערביים נאמנים לביזנטים, במטרה ליצור צבא בעל עדיפות מספרית מכרעת כנגד הצבא הערבי.

ריכוז הצבא הביזנטי לא נעלם מעיני המפקדים המוסלמים, ועל פי עצתו של ח'אלד הורה אבו עוביידה על נסיגה כללית מצפון סוריה וריכז את הצבא הערבי באזור הגולן. בעקבות הצבא האסלאמי הנסוג נע טור ביזנטי שתפס מחדש ערים ומבצרים. מבחינה זו, המהלך האסטרטגי הביזנטי נשא פרי ללא קרב ותחת צלו הכבד נסוגו המוסלמים משטח סוריה - חזרה לכיוון דרום.

יחידות הצבא האסלאמי זרמו מכל אזור סוריה והלבנט אל רמת הגולן בסמוך לערוץ נחל הירמוך. מהלך זה קבע את מקום זירת הקרב, שהייתה נוחה לשני הצדדים. הצבא הביזנטי, שתחילה חנה מדרום לדמשק, בסמוך לעיירה הסורית הקטנה אל כיסווה, נע דרומה למחנה מבוצר שהוכן מבעוד מועד בסמוך לחיבור בין הירמוך לנחל רוקד. במשך שלושה חודשים חנו הצבאות זה מול זה מבלי ליזום מהלך התקפי ובמהלך תקופה זו ניהלו הצדדים משא ומתן. המוסלמים ניסו להרוויח זמן על מנת שכוחות נוספים, יחידות קשתים ופרשים שלחמו בפרס, יצטרפו לצבא האסלאמי. תוספת כוח זו, שגודלה איננו ידוע, פעלה להקטנת הפער המספרי בין שני הצדדים. בנוסף לכך, החלישה ההמתנה את שורות הצבא הביזנטי משנתגלו קרעים בין היחידות השונות שהרכיבו אותו עד כדי שפיכות דמים, ואף נתגלו מקרים של עריקה של לוחמים ערבים. התפוררות זו כפתה על הפיקוד הביזנטי לעשות את הצעד הראשון ולצאת להתקפה.[48]

קרב הירמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הירמוך

קרב הירמוך (בערבית: معركة اليرموك) היה הקרב המכריע, שנערך בחודש אוגוסט 636, בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות האסלאמיים של צבאות הראשידון, ובו גברו המוסלמים על הביזנטים. שמו נגזר מזירת הקרב - בסמוך לנחל הירמוך, על גבול ממלכת ירדן וסוריה של ימינו. היסטוריונים בני זמננו מגדירים קרב זה כאחד המכריעים בהיסטוריה.[49] התיעוד ההיסטורי של הקרב מועט ומהימנותו מוטלת בספק. מהלכי הקרב אינם ברורים ומהלכו מעורפל, עד כדי הצבת סימן שאלה לגבי משך העימות כנטען במקורות היסטוריים אסלאמיים - שישה ימים רצופים (ונתמך על ידי חלק מההיסטוריונים המודרניים שפרסמו מחקרים על הקרב ובהם דייוויד ניקול). זמן זה נראה ארוך מאוד לעימות שנערך אך ורק בכלי נשק המופעלים בכוח השרירים האנושיים.[50] החוקר האמריקאי וולטר קגי מציין כי ככל הנראה קרב הירמוך היה למעשה סדרה של התנגשויות בין הצבאות, שנמשכה לאורך כחודש, עד לסיום הדרמטי ביום ה-20 באוגוסט.

על פי האגדות המתבססות על כתביו של תיאופנס, ההיסטוריון הביזנטי, סופת חול פתאומית עיוורה את החיילים הביזנטים ומנעה מהם להילחם.[3] תוצאות הקרב המפתיעות הביאו היסטוריונים מודרניים להיתלות ולשלב הסבר זה כאחד הגורמים לניצחון האסלאמי.[50][51] כך או כך, בשלב זה, משהתמוטטו האגפים והכיתור הושלם, נתקפו הביזנטים בבהלה. חלק מהחיילים הניחו את נשקם בניסיון להיכנע ונהרגו במקום. שאר החיילים הביזנטים הצליח להימלט משדה הקרב, תוך שהם יורדים במורדות הקניון אל עבר נהר הירדן ומשם מערבה. חלקם ברחו לאורך הדרכים הרומיות לכוון חומס, ניצודו ונהרגו במרדף שערכו המוסלמים, שנמנעו מלקחת שבויים והרגו בחיילים הביזנטים ללא רחם, בעודם מונחים על ידי זעם שנתעורר מעוצמת הלחימה וגובה האבדות בצבא האסלאמי. מספר הנספים בקרב איננו ידוע וכל המספרים המצוטטים במקורות הם, במקרה הטוב, השערות. מאחר שלצבא הביזנטי לא הייתה כל תוכנית חלופית למקרה שבו יוכרע קרב הירמוך לטובת המוסלמים, נסוג רוב הצבא הנותר אל עומק השטח הביזנטי והותיר בכך את סוריה לידי הצבא האסלאמי, שנע במהירות, ומבלי להיתקל בהתנגדות של ממש, חזר וכבש את דמשק וחומס. תוצאה נוספת של הקרב הייתה שבירה מוחלטת של רוח הלחימה של הצבא הביזנטי.

כיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בתקופה המוסלמית

מהלך כיבוש ירושלים על ידי הצבא המוסלמי איננו ברור וההיסטוריוגרפים של התקופה חלוקים אפילו על מועד כיבוש העיר, אך ככל הנראה החל המצור מייד לאחר הניצחון בקרב הירמוך, בקיץ של שנת 636, נמשך כשנתיים כאשר ירושלים מנותקת מכל מרכז ביזנטי ובתוך טריטוריה הנשלטת לחלוטין על ידי המוסלמים. תחילה פיקד על המצור עמר בן עאץ ושנה לאחר מכן משלא הוכרעה העיר הצטרף למצור המצביא אבו עוביידה בן אל-ג'ראח, מפקד הצבא המוסלמי בארץ ישראל ועמו תגבורות על מנת להחיש את נפילת ירושלים. לא נותרו תיאורים על מהלך המצור הארוך אך המסורות המוסלמיות מתארות את המהלך שהוביל לכניעת העיר. על פי הנטען נכנעה ירושלים לאחר מספר התקפות על חומות העיר שהביאו את תושביה לידי יאוש. הם ביקשו להיכנע לח'ליף וזה אכן הופיע בשערי העיר לקבל את כניעתה. לפי המסורת המוסלמית הגיע הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב לקבל את כניעת העיר מאחר שהמגינים ניאותו להיכנע רק בפניו. עמר נכנס אל ירושלים רכוב על גבי גמל ולובש בגדים פשוטים המאפיינים את נוודי המדבר.[52]

חוזה הכניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוזה עומר

בהיסטוריה המוסלמית נשמר נוסח חוזה הכניעה הידוע בשם חוזה עמרערבית: اَلْعُهْدَة العُمَرِيَّة, אלעַהְדַה אלעֻמַרִיַה) - המוגדר כאמאן - כתב חסות, בצורת מכתב מאת הח'ליף לתושבי העיר[53]:

"בשם האלוהים הרחמן והרחום זה הוא כתב החסות שנותן עבד האלוהים עמר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא[א]. הוא נותן להם כתב חסות לנפשותיהם, לרכושם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל עדתם. לא ישכנו (לוחמים) בכנסיותיהם, לא יחריבון, לא ייגרע מהן דבר. לא מנכסיהן, לא מצלביהן, ולא מדבר כלשהו מרכושן. לא יעבירום על דתם באונס. לא ייפגע איש מהם. לא יתגורר אתם באיליא איש מן היהודים. אנשי איליא חייבים במס הג'זיה[ב] כדרך שמשלמים אנשי הערים. הם חייבים להוציא מהעיר את הרומאים[ג] ואת הלצות[ד]. ליוצאים מובטח הביטחון לנפשם ולרכושם עד הגיעם למקום מבטחים המעדיפים להישאר מובטח להם הביטחון, אבל הם חייבים לשלם את הג'זיה כפי שחייבים אנשי איליא. אם יש באנשי איליה המעדיפים לצאת, הם עצמם ורכושם, עם הרומאים ולעזוב את כנסיותיהם ואת צלביהם מובטח להם הביטחון להם, לכנסיותיהם ולצלביהם עד אשר יגיעו למקום מבטחים."[53]

ירושלים לאחר הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסלמים שמרו על החלוקה המנהלתית הביזנטית של ארץ ישראל אך העבירו את המרכז השלטוני מקיסריה ללוד ולאחר מכן לרמלה. תחילה קראו המוסלמים לירושלים איליא הד לשמה הביזנטי - איליה קפיטולינה. בהמשך קיבלה ירושלים שמות נוספים המשקפים את עברה היהודי של העיר -בית אל מקדס (ערבית: بيت المقدس - בית המקדש), צהיון (ציון) ואל קודס (ערבית: القـُدْس - הקודש). על פי המסורות בנה עמר, כובש ירושלים, מסגד על הר הבית. על פי הסיפור סירב עמר לקבל עצה מיהודי מומר לאסלם לבנות את המסגד צפונית לאבן השתיה על מנת לאפשר למתפללים לפנות למכה ולסלע בו-זמנית. עמר, שסירב לחקות את היהדות, דחה את ההצעה. סיפור זה מאשש את ההנחה כי בראשית לא ייחסו המוסלמים כל חשיבות לירושלים כעיר קדושה, וקדושת העיר עבור דתות אחרות נראתה כנוגדת את מסורת האסלאם.[54]

חידוש היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הערביים והמסורות המוסלמיות כמעט שאינם דנים בהיסטוריה של ירושלים בתקופה המוסלמית או בחיי העיר אך מפנות מקום נכבד לתיאור ביקורו של הח'ליף עומר על הר הבית. על פי תיאורים אלו התלווה לעומר אדם בשם כעב אל אחבאר ("פאר החכמים"), תלמיד חכם יהודי שהתאסלם והיה ממלווי הח'ליף. על פי המסופר, ציווה עומר על ניקוי הר הבית משפכים וזוהמה שנערמו בו במשך מאות שנים - פרי הזנחה מכוונת מצד הביזנטים שראו בהר את הסמל לירושלים היהודית ובהזנחתו - את השפלת היהדות. על פי מסמכים מגניזת קהיר, ביקשו היהודים מעמר רשות להתיישב בעיר ולאחר התמקחות בין היהודים לפטריארך ירושלים החליט עמר על התיישבות 70 משפחות מטבריה בירושלים.

כיבוש חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברון, תחריט משנת 1886

על פי מקורות נוצריים, הצליחה העיר חברון להתנגד לכיבוש המוסלמי. כתב יד מהמאה ה-15 המתאר את קורות חייהם של שני נזירים בתקופה הצלבנית מכיל פסקה המתארת את כיבוש חברון על ידי המוסלמים. על פי מקור זה לא הצליחו המוסלמים להתגבר על ביצורי העיר ולבסוף הגיעו להסכם עם היהודים תושבי חברון לפיו תמורת הבטחה מוסלמית לחיים בטוחים וחופש דת הכניסו היהודים את המוסלמים לתוך העיר.[55]

כיבוש ערי החוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא המוסלמי התקשה לכבוש את ערי החוף בגלל השליטה הביזנטית המוחלטת בים. היעדר צי מוסלמי אפשר לביזנטים להנחית תגבורות ולהביא אספקה לערים במישור החוף. מבין ערים אלו היו אשקלון וקיסריה האגוזים הקשים ביותר לפיצוח. על פי כתבי אחמד אל-בלאד'רי נכנעו לאחר כיבוש דמשק חלק מערי החוף לצבא המוסלמי, אך בתאריך לא ידוע בסמוך לתום תקופת הח'ליפות של עמר בן אלח'טאב, ככל הנראה בסמוך לשנת 644, חזרו הביזנטים למישור החוף ובמתקפת נגד מהים כבשו בחזרה חלק מערי החוף והחזיקו בהן עד שמועאויה בן אבו ספיאןערבית: معاوية بن أبي سفيان), מי שעתיד להיות הח'ליף הראשון לבית אומיה והיה המושל המוסלמי של סוריה בתקופת הראשידון, חזר וכבש את כל הערים במישור החוף, שיקם את ביצוריהן והציב חיל מצב שהכנסתו מומנה ממיסוי תושבי הערים והאזור הכפרי הסמוך. העיר טריפולי הייתה האחרונה להיכנע, ועל מנת לכובשה הקים מועאויה מצודות ששלטו על הדרכים לעיר ובודדו אותה. תושבי טריפולי ביקשו את עזרת הצי הביזנטי, שעגן בנמל העיר ופינה את כל התושבים הנוצרים ממנה. על פי גרסה אחת שרפו הנוצרים את העיר עד היסוד ועם בנייתה מחדש הושיבו בה המוסלמים קהילה גדולה של יהודים.[56]

כיבוש עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר עזה, שנותקה להלכה משאר הפרובינציה במהלך קרב דתין, נכבשה לבסוף לאחר קרב קשה במהלך אוגוסט או ספטמבר 637, על פי המסורת המוסלמית הבטיח עמר בן עאץ לאוכלוסייה האזרחית כי ביטחונם מובטח אך סירב להבטיח את חיי החיילים הביזנטיים בחיל המצב שככל הנראה נלחמו עם גבם אל הקיר. לאחר כיבוש העיר הועברו שרידי חיל המצב לבית גוברין ומשם לירושלים שם, באקט נדיר, הוצאו הביזנטים להורג לאחר שסירבו להתכחש לנצרות.[57]

כיבוש קיסריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסריה העתיקה, מבט מכוון הים.

העיר קיסריה הייתה בירת הפרובינציה פלשתינה פרימה ועיר נמל מרכזית על מישור החוף. הצבא המוסלמי צר על העיר מספר פעמים, אך בכל פעם נאלץ להסיר את המצור, הן בגלל אי היכולת להתגבר על הביצורים מחוסר ידע וציוד והן בגלל הצי הביזנטי שתמך בחיל המצב באספקה ולחימה. לאחר שתמונת השלטון באזור הסהר הפורה השתנתה לחלוטין, חזר הח'ליף מועאויה הראשון, בשנת 640, למשימת הכיבוש של קיסריה. על פי אחמד אל-בלאד'רי חנה בקיסריה צבא ביזנטי ענק ובו 700,000 חיילים שכירים, 30,000 שומרונים ו-200,000 יהודים, ו-100,000 חיילים שמרו על החומה מידי לילה. מספרים אלו מוגזמים ביותר וסביר להניח כי המספרים האמיתיים נמוכים בהרבה - ההיסטוריון משה גיל אף מציע כי חלוקתם במאה תביא למספרים סבירים יותר. קיסריה הייתה במצור במשך שבע שנים, אך ככל הנראה לא תמיד במצור פעיל ולעתים קרובות היו הפסקות ארוכות בלחימה. המצור האחרון ארך כחמישה חודשים - מדצמבר 640 עד מאי 641 ובמהלכו הופעלו 72 מכונות מצור ארטילריות על ידי המגינים כנגד הצבא המוסלמי. קיסריה נכבשה לאחר שאחד מתושבי העיר, (על פי חלק מהגרסאות יהודי בשם יוסף) הגיע להסכם עם מפקדי הצבא המוסלמי, תמורת הבטחת שלומם ורכושם של היהודים (או בני משפחתו) הוא הוביל כוח מוסלמי דרך מערכת אספקת המים אל תוך העיר. כניסת המוסלמים אל תוך העיר סיימה את הקרבות ובמשך שלושה ימים נלחמו מגיני המצודה מול התקפות מתוך העיר ומניסיונות לטפס על החומות באמצעות סולמות. על פי יקוט אל חמואווי, הצליחו 7,000 חיילים ביזנטיים להימלט מהעיר.[58]

כיבוש אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות אשקלון, תחריט מהמאה ה-19

קיימות מספר גרסאות באשר לכיבוש אשקלון. חלק מההיסטוריונים המוסלמים קובעים כי נכבשה על ידי עמר אבן אל-עאץ וחלקם נותנים את התהילה למועאויה הראשון. מוסכם על המקורות כי העיר התנגדה למאמצי הכיבוש המוסלמים זמן רב ונכבשה רק בשנת 644. אחמד אל-בלאד'רי מספר כי העיר נכבשה תחילה על ידי אל-עאץ אך התקוממות של האוכלוסייה הנוצרית בעזרת צי ביזנטי החזירה את אשקלון לשלטון ביזנטי עד לכיבושה הסופי בידי מועאויה.[59]

מגפת הדבר באמאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מגפת הדבר באמאוס

בשנת 639 פרצה בארץ ישראל מגפת דבר חריפה שהפילה חללים רבים בקרב המוסלמים. המגפה קיבלה את הכינוי מגפת הדבר באמאוס ואחת ההשערות היא כי באמאוס שכן מחנה וריכוז גדול של הצבא המוסלמי ממנו החלה המגפה. על פי המקורות המוסלמים נמנו בין המתים גם יזיד בן אבו סופיאן ואבו עוביידה בן אל-ג'ראח.[59] הח'ליף הזמין את אבו עוביידה להימלט ולהציל את נפשו אך אבו עוביידה סירב וביקש להישאר עם חייליו. בניסיונו לצאת מהאזור מוכה המגפה והערים הצפופות הוא הגיע ליישוב ג'בייה (ידועה גם בשם גביטה בניב סורי-ארמי) השוכן במרחק של כחמישה קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר הסורית המודרנית נווה ונמצאת על הכביש המחבר את קונייטרה עם אזור החורן שבדרום סוריה, ובסמוך לזירת ניצחונו הגדול בקרב הירמוך. מהלך זה היה מאוחר מידי והוא מת ועל פי חלק מהמסורות נקבר במקום.[60]

השלכות על היישובים הכפריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות ההיסטוריים מעטים לגבי נושא זה, אך סקרים ארכאולוגיים של ארץ ישראל מצאו שישובים רבים נהרסו או נזנחו במהלך התקופה של הכיבוש המוסלמי ואחריה, על אף שקיים קושי לקבוע את הנסיבות המדויקות לנטישתם. סקר ארכאולוגי של אזור השרון מצא, שמתוך 93 היישובים שהתקיימו באזור בתקופה הרומאית-ביזנטית, התקיימו 52 בלבד גם בתקופה הצלבנית. סקר ארכאולוגי משנת 1938 של אזור המרכז מצא שמתוך 293 יישובים מהתקופה הרומאית-ביזנטית, ננטשו 193. סיבה עיקרית לנטישה של רבים מהישובים הייתה כנראה הרס של האדמות החקלאיות במהלך הכיבוש של הארץ, וכמו כן המאבקים הפנימיים בין השבטים הערביים שערערו את הביטחון בתקופה לאחר הכיבוש.[61]

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמץ רב מושקע במחקרים היסטוריים מודרניים לשחזר את מסכת האירועים במהלך המלחמה בין צבאות הראשידון לאימפריה הביזנטית, בעוד המקורות הביזנטיים מכסים טפח ומוסרים מידע מעורפל וחלקי במכוון מכילים המקורות המוסלמיים מידע רב יחסית שמחייב בדיקה מדוקדקת והצלבה עם מקורות מקבילים על מנת להעריך מהימנות ואמינות הגרסה. המחקר העיקרי בתחום נערך על ידי המזרחן מישל ז'אן דה ח'ויה שפעל בסוף המאה ה-19 ובסדרת ספרים ניתח מיין והעריך את עבודות ההיסטוריונים המוסלמים. ככלל דה גוז'ה מטיל ספק באמינות ההיסטוריונים המוסלמים אך מבדיל בין עבודות שונות בעוד ממשיכי דרכו נוטים לראות את כל ההיסטוריוגרפיה המוסלמית כחסרת אמינות. עבודתו משמשת בסיס למחקרים מודרניים כגון ספרו של החוקר האמריקאי פרופסור וולטר קגי - "ביזנטיון והכיבושים המוסלמיים המוקדמים" (Kaegi, Walter E. Byzantium and the Early Islamic Conquests) המקדיש חלק נרחב מהמחקר לבדיקת משקל המקורות וקשרי הגומלין בין הכתבים ההיסטוריוגרפיים וקובע כי ניתן להשתמש בספרות מוסלמית בהצלבה או בהשלמה למקורות ביזנטיים ונוצרים ליצירת תמונה כוללת.

מקורות מוסלמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מוסלמיים מאידך מכילים מידע רב ומפורט ביותר הכולל תיאורים מפורטים להפליא של פרטים חלקם טפלים אך בעיקר סותרים אחד את השני. על פי ההיסטוריון שלמה דב גויטיין,[62] המסורות האסלאמיות, המתייחסות לכיבוש ארץ ישראל וירושלים ואשר מוצגות כהיסטוריה, הן בעלות אופי ספרותי ובעלות זיקה לסיפורי עם. גויטיין מבטל לחלוטין את חשיבות הסיפורים האלו ומסביר זאת באומרו שהשינוי ההיסטורי הביא ליצירת אגדות וסיפורים דמיוניים. פרופסור משה שרון ממכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים מעלה במאמר "קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם מבט אחר"[63] כי באותם מקרים שבהם נפגשו צבאות סדירים ביזנטיים עם הכוח המוסלמי הפולש, היו אלה מפגשים בין כוחות קטנים, שבדברי ההיסטוריונים המוסלמים קיבלו ממדי ענק של עשרות ואפילו מאות אלפי לוחמים. על פי פרופסור שרון הפרטים הנוגעים לכיבושה של סוריה לא תועדו בזמן אמת ונשכחו כליל, לאחר פרק זמן ארוך של לא פחות מ-100 שנים לאחר הכיבוש נכתבו תולדות המלחמה על ידי מספרים של סיפורי עם ומלקטי מסורות מוסלמיים ממקומות שונים. מספרי סיפורים אלו יצרו מארג של סיפורי עם על שלד של עובדות היסטוריות מעורפלות משקל יתר ניתן לתאולוגיה אסלאמית ובעיקר לתמיכת אללה בדת האמיתית, ולקשרים החברתיים והפוליטיים בחברה הערבית והאסלאמית. צד אחר ומניע נוסף ביצירת סיפורי העם הבדויים היה רצונם של בני משפחות האישים המוסלמיים לקבוע לעצמם מקומות מכובדים בתקופה ההרואית של יצירת האימפריה על ידי פרסום והאדרת מעשי גבורה של אבות אבותיהם. ההיסטוריונים המוסלמיים המאוחרים יותר אספו את סיפורי העם במטרה ליצור היסטוריה מוסלמית מסודרת והרואית המתאימה לאימפריה, והכניסו את הפרטים המתאימים אל תוך מסגרת, בה תועדו לכאורה תנועה מסודרת של צבא על פי תוכנית ותיאור של הטקטיקה והאסטרטגיה שיצרו את הבסיס האיתן לקיסרות האסלאם. הוא קובע כך:[63]

"כל השאר, כל מעשי התוקף והגבורה, קרבות הענק ומלחמות השניים, שליטת הח'ליפים המרכזית, הנאומים תוצבי הלהבות, מעשי התרמית בשדה הקרב, חילופי דברים חכמים ומבריקים בין המוסלמים לבין אויביהם ובינם לבין עצמם, הנסים והנפלאות שקרו בקרבות, כל אלה ועוד שייכים לרפרטואר סיפורי העם"

המקור המוסלמי הראשי לאירועים במהלכם נכבשה ארץ ישראל על ידי המוסלמים הם כתביו של ההיסטוריון המוסלמי ממוצא פרסי בן המאה ה-9 אחמד אל-בלאד'רי (ערבית: أحمد بن يحيى بن جابر البلاذري)[22] שכתב יצירה מונומנטלית[23] בשם "פתוח אלבלדאן" (ערבית: فتوح البلدان, בעברית: כיבוש הארצות), שבו מתוארת התפשטות האסלאם ובניית האימפריה המוסלמית.[64] המאגד בתוכו עשרות מקורות משנה קדומים יותר, חלקם עומדים בסתירה אחד לשני ומחולקים לפי אזורים גאוגרפיים תוך ניסיון למיין ולדרג את המסורות על פי מהימנותם. ייתכן והמקור של חלק מרישומים אלו הוא במסורות ואפיגרפיות נוצריות קדומות.

היסטוריון מוסלמי נוסף מהמאה התשיעית שכתביו מתארים את הכיבוש האסלאמי של הלבנט הוא מוחמד בן ג'ריר א-טברי, שעבודתו "ההיסטוריה של נביאים ומלכים" (ערבית: تاريخ الرسل والملوك) מתארת את ההיסטוריה מתחילת ימי העולם, על פי הקוראן, ועד לשנת 915 תוך שהוא מסתמך על מסורות עתיקות וסיפורים שנאספו ממקורות שונים. מקור מוסלמי נוסף הוא ספרו של אחמד איבן עזאם כיתאב אל פתוח (עברית: ספר הכיבושים") שנכתב במהלך המחצית השנייה של המאה ה-9 אך הספר מכיל לצד מידע שמקורו קדום סיפורים שחלקם מופרך מעיקרו. מקורות אלו של ההיסטוריוגרפיה המוסלמית הקדומה מייצגת סוגה השייכת לתחום הספרות בעיקרה שמטרתה הייתה לשעשע, ללמד דברי מוסר ודת לפאר את שם האלוהים והנביא ולעתים גם לשרת מגמה פוליטית. מסורות אלו נוצרו על מנת לתת מענה למטרות רבות מלבד המטרה למסור עובדות היסטוריות כהווייתן. ספק אם בכלל ניתן היה לברר את העובדות ההיסטוריות בשעה שהמסורות נאספו והועלו על הכתב. עם זאת כתבים אלו הם עיקר החומר עליו מתבסס המחקר ההיסטורי של התקופה מאחר שמקורות אחרים מכילים מעט מאד מידע אם בכלל.

התיאורים במקורות המוסלמים המציגים קרבות בסדרי גודל ענקיים אינו עולה בקנה אחד עם המציאות, רוב הצבא הביזנטי היה מרותק בהגנה על עיר הבירה קונסטנטינופול וגיוס חיילות שכירים היה מחוץ להישג ידו של הקיסר הביזנטי שקופתו דולדלה בשנים של עימותים לחיים ולמוות מול הצבאות הפרסים, סביר להניח כי העימותים המתוארים בהיסטוריה המוסלמית נוגעים לניסיונות של חיילות מצב מקומיים ייתכן שתוגברו בגדודים מאנטיוכיה או מרכזי שלטון אחרים ניסו לחסום את הפולשים בסדרת קרבות מוגבלים. מחקר המצוטט על ידי משה גיל מצביע על סיפור בסיסי ובו קווים החוזרים על עצמם בתיאור כיבושים של ערים שונות על ידי הצבא המוסלמי: בוגד המגלה את הנקודה החלשה בביצורי העיר, אוכלוסיית העיר עסוקה בפסטיבל או חגיגה דתית, המוסלמים פותחים את חומות העיר לצבא הממתין בחוץ. תיאורים אלו מופיעים בסיפורי כיבוש דמשק, קיסריה, בלביס (מצרים), פוסטאט (קהיר) וערים רבות אחרות.[65] קווים חוזרים אלו מצביעים על יצירת אתוס אחיד המכיל אלמנטים מיתיים וגרעין של עובדות שנאספו ממקורות אחדים המקשה על יצירת כרונולוגיה ולוח זמנים היסטורי.

מקורות ביזנטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ביזנטיים מנדבים מידע מועט ביותר על האירועים בלבנט בעת כיבושו על ידי המוסלמים מתוך נאמנות לקיסרות הביזנטית ומגויסים למטרה גדולה יותר - העימות בין הנצרות לאסלאם.

מטבע זהב של הרקליוס ולצידו בניו

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הביזנטיים המכסים את שלטונו של הרקליוס הם מועטים ונכתבו מאות שנים לאחר המאה ה-7. ההיסטוריונים הביזנטיים הקרובים ביותר לאירועים הם ניקופורוס הראשון, פטריארך קונסטנטינופול ותיאופנס המוודה שפעלו כ-150 - 200 שנים לאחר הכיבוש. עבודתם לוקה לא רק במרחק ממועד הקרב, אלא גם בתחושת שליחות הנוצרית והסתמכות על מיתוסים שהתגבשו לאחר הקרב, ויותר מכל בניסיון לנקות את הקיסר הרקליוס מכל אשמה במפלה. בחלקי המידע הנוגעים בקיסר הביזנטי ניכר רצון להציג תמונה ספרותית כמעט של אדם חסר מגרעות ומפקד צבאי ללא טעויות. שבחים על הפלת האויב במארב והתחמקות ממלכודות, הוא מזהיר את מפקדי צבאו מכניסה לקרב עם צבא מוסלמי בשטח הפתוח אך המפקדים מתעלמים מדברי החוכמה של הקיסר ונופלים בפח שטומנים להם המוסלמים.

היסטוריונים אלו שכתבו את עבודתם במהלך שלטונה של השושלת ההרקליאנית נצרכו להסברים לתוצאות המערכה ואחריות הקיסר לקטסטרופה של אבדן הלבנט, מסופוטמיה ומצרים והעדיפו להפיל את האשמה על גורמים נוחים יותר - פקידים ביזנטיים שמרחיקים בני ברית ערבים או פועלים מאחורי גבו של הקיסר, חיילים ארמנים בוגדניים ואסונות טבע שעומדים בדרכו של הצבא הביזנטי. מקורות נוצרים מאוחרים סוטים מקו זה ומטילים אשמה בהרקליוס על חלקו בהפצת המינות המונותליטית.

מקורות נוספים שאינם מפגינים נאמנות עיוורת לאימפריה הביזנטית וסמליה הם מקורות אשורים-סורים וארמניים שצפו כמשתתפים פעילים באירועים בלבנט ובהם מצוי מידע בנוגע למהלכים המוסלמים ומהלכי הנגד הביזנטיים בעיקר בשלבים הראשונים של העימות.

מקורות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות נוצריים לא היסטוריים מכילים בעיקר כתבים דתיים של אנשי כנסייה ובראשם סופרוניוס הפטריארך של ירושלים ואנסטסיוס סינאיטה. כתבי פלסתר אנטי יהודים כגון דוקטרינת יעקב וטקסטים מהמאה השביעית כגון הפסיון של שישים המרטירים מעזה[66] המתארים את הפרובינציות הביזנטיות בפלשתינה במאה השביעית וחלק מאירועי המלחמה. המקורות הסוריים הקדומים נכתבו על ידי אנשי דת מונופיזיטים, מתארים את אירועי הכיבוש הערבי מתוך תפיסה לפיה איבוד ארץ הקודש והשליטה על המקומות הקדושים היו עונש משמים על מעשי האימפריה הביזנטית שנתפסה על ידם ככופרת. המקורות היהודיים שתמיד היו עוינים לאימפריה הביזנטית על רקע האנטישמיות הבולטת מביעים השקפות דומות כך בספר נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי שבו נרשמו חזונות גאולה שנהוג לייחסם לתקופה הערבית הקדומה ולתקופת מסע הצלב.

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קיצור לאיליה קפיטולינה שהיא ירושלים
  2. ^ מס גולגולת
  3. ^ הביזנטים
  4. ^ ככל הנראה כוונה למיליציות, כוחות צבאיים מקומיים

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kaegi, עמוד 87
  2. ^ פרופסור משה שרון. קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם: מבט אחר. קתדרה 104, 2002. עמוד 43
  3. ^ 3.0 3.1 Norwich, John Julius. A Short History of Byzantium. Vintage 1998. ISBN 014192859X. עמוד 96
  4. ^ משה שרון. עמודים 33-34
  5. ^ 5.0 5.1 Haldon, עמוד 50
  6. ^ משה שרון, עמוד 61
  7. ^ משה שרון, עמוד 84
  8. ^ Hoyland, עמודים 12-15
  9. ^ Kaegi, עמודים 26-31
  10. ^ Hoyland, עמודים 24-25
  11. ^ Haldon, עמוד 46
  12. ^ Nicolle, David. Yarmuk 636 A.D., The Muslim Conquest of Syria. עמודים 28-29
  13. ^ Kaegi, עמודים 37-43
  14. ^ Nicolle, David. Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria. עמודים 63-65
  15. ^ Hoyland, עמודים 28-30
  16. ^ Nicolle, David. Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria. עמוד 43
  17. ^ Nicolle, David. Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria. עמוד 34
  18. ^ משה שרון, עמוד 44
  19. ^ Kaegi, עמודים 71-73
  20. ^ Kaegi, עמוד 75
  21. ^ Kaegi, עמודים 75-78
  22. ^ 22.0 22.1 על אל-בלאד'ירי ראו כאן.
  23. ^ 23.0 23.1 ערך באנציקלופדיה בריטניקה המקוונת
  24. ^ Kaegi, עמוד 80
  25. ^ Hitti, Philip Khuri. The Origins of the Islamic State (Kitab Futuh Al-Buldan). Gorgias Press LLC, 2002. עמוד 92
  26. ^ Moshe Gil, עמוד 28
  27. ^ Kaegi, עמוד 82
  28. ^ Gibb, H.A.R. An Interpretation of Islamic History Studies on the Civilization of Islam, Studies on the Civilization of Islam. Routledge & Kegan Paul, 1962. עמוד 6
  29. ^ Moshe Gil, עמוד 36
  30. ^ Moshe Gil, עמוד 34
  31. ^ Avraham Negev, Shimon Gibson. Archaeological encyclopedia of the Holy Land. Continuum International Publishing Group, 2005. ISBN 0826485715 עמוד 426
  32. ^ Kaegi, עמודים 83-85
  33. ^ בתוך: זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד – תרבות וחינוך, 1978 (הדפסה שלישית), עמודים 4037–4038
  34. ^ Kaegi, עמוד 90
  35. ^ Kaegi, עמוד 93
  36. ^ משה גיל, "ארץ ישראל בימי השלטון המוסלמי (634-1099)", בתוך: "שלטון המוסלמים והצלבנים (634 - 1291)", בעריכת יהושוע פרוואר, הוצאת כתר, 1981, עמ' 31.
  37. ^ Nicolle, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria. עמוד 46
  38. ^ משה שרון, עמוד 50
  39. ^ משה שרון, עמודים 51-52
  40. ^ Moshe Gil, עמוד 40
  41. ^ Kaegi, עמוד 98
  42. ^ Nicolle, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria. עמוד 47
  43. ^ משה גיל, היישוב היהודי, יהושע פראוור (עורך). ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638- 1099. יד בן צבי, ירושלים. תשמ"ז. עמוד 5
  44. ^ Kaegi, עמודים 98-100
  45. ^ Nicole, David. Yarmuk 636 A.D. The Muslim Conquest of Syria. עמודים 19-20
  46. ^ Moshe Gil, עמודים 43-44
  47. ^ Nicolle, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria. עמוד 56
  48. ^ .Pereira, José Eduardo Lopez. Cronica mozarabe de 754. Anubar, 1980. עמודים 337-338
  49. ^ Nicolle, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria. עמוד 1
  50. ^ 50.0 50.1 Walton, Mark. Nafziger, George. Islam at war. Greenwood Publishing Group, 2003. ISBN 0275981010. עמוד 30
  51. ^ Akbar, M. J. The shade of swords: jihad and the conflict between Islam and Christianity. Routledge, 2002. ISBN 1134452586. עמוד 46
  52. ^ Nicolle, David. The Great Islamic Conquests AD 632–750. עמוד 54
  53. ^ 53.0 53.1 משה גיל, י' פראור (עורך). ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים. יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א, עמוד 7
  54. ^ משה גיל, היישוב היהודי, יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 135
  55. ^ Moshe Gil, עמודים 57-58
  56. ^ Moshe Gil, עמוד 58
  57. ^ Kaegi, עמוד 95
  58. ^ Moshe Gil, עמוד 59
  59. ^ 59.0 59.1 Moshe Gil, עמוד 60
  60. ^ על העיר נווה ראו מאמר של בן-ציון רוזנפלד. נווה - בירת הבשן מימי הורדוס ועד הכיבוש המוסלמי
  61. ^ Moshe Gil, עמוד 169
  62. ^ שלמה דב גויטיין. היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים. יד בן צבי ירושלים, תש"ם.
  63. ^ 63.0 63.1 משה שרון, עמוד 84
  64. ^ גרסה מלאה מתורגמת לאנגלית
  65. ^ Moshe Gil. עמוד 59
  66. ^ "The 60 Martyrs of Gaza". University College Cork, April 2008