המוזיאון לאמנויות שימושיות (בודפשט)

המוזיאון לאמנויות שימושיות
Iparművészeti Múzeum
מידע כללי
סוג	המוזיאון לאמנויות שימושיות (בודפשט)
כתובת	Üllői út 33-37.
מיקום	פרנצווארוש (רובע 9)
מדינה	הונגריה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1896
תאריך פתיחה רשמי	1896
אדריכל	אדן לכנר, גיולה פרטוש
סגנון אדריכלי	אר נובו, אר נובו
קואורדינטות	47°29′10″N 19°04′06″E / 47.48611111°N 19.06833333°E
	http://www.imm.hu/en/ האתר הרשמי
	(למפת בודפשט רגילה) המוזיאון לאמנויות שימושיות

המוזיאון לאמנויות שימושיות (בהונגרית: Iparművészeti Múzeum) הוא מוזיאון לאומי בבודפשט ברובע 9, בדרך אילאי 37-33. המוזיאון הוא מוסד של האוסף ושל מקום התצוגה מספר אחד לאמנות שימושית ועיצוב הונגרי ובינלאומי בהונגריה, הן ישן והן עכשווי כאחד. האוסף העשיר שלו הופך אותו לאחד המוזיאונים החשובים ביותר של פרופיל זה באירופה, וחלק מאוספיו, כגון זכוכית אר נובו וקרמיקה, או אוסף השטיחים האיסלאמי-טורקי, הם ברמה עולמית. המוזיאון משמר את האוצר היחיד ששרד של משפחת אצולה מהונגריה של ימי הביניים והתקופה המודרנית המוקדמת, של משפחת בית אסטרהאזי.

בנוסף לבניין הראשי בדרך אילאי, שתוכנן על ידי אדן לכנר ודיולה פארטוש, שהוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לארכיטקטורה הונגרית בסגנון אר נובו, מוזיאון פרנץ הופ לאמנות אסייתית, היה שייך בעבר לאמנויות שימושיות, עבר משנת 2014 למוזיאון לאמנות יפה.^[1] הבניין בדרך אילאי שיכן כמה יחידות מוסדיות של אוניברסיטת מוהולי-נאג' לאמנות ועיצוב מאז הקמתו, וגם מערכת המגזין Applied Arts של הונגריה פועל משם.

המוזיאון לאמנויות שימושיות סגור עקב עבודות השחזור של הבניין, לפיכך משנת 2017. לא ניתן לבקר בו.^[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון המלכותי ההונגרי לאמנויות שימושיות בבודפשט היה מהראשונים מסוגו באירופה ונוסד ב-1872, בעקבות הדוגמה של מקביליו בלונדון (1857) ובווינה (1864), ביוזמתם של רומר פלוריס ופרנץ פולסקי. ליבת האוסף ההיסטורי היה "העתיקות האוניברסליות" שהועברו מהמוזיאון הלאומי של הונגריה, בעוד שהאוסף מאותה התקופה כלל רכישות בתערוכות העולמיות (1873, וינה; 1878, פריז ; 1885, אמסטרדם ; 1889, פריז) וחברות מקומיות ידועות (תעשיית החרסינה של הרנד, מפעל ז'ולנאי) ביססו אותו על ידי מתנותיהם.

האוסף נשמר במוזיאון הלאומי עד 1877, ולאחר מכן שוכן בגלריה הישנה של החברה לאמנויות יפות בשדרת אנדראשי. האוסף שגדל בהדרגה הצריך עד מהרה בניין עצמאי. בשנת 1890 פרסמה הממשלה מכרז לעיצוב המוזיאון לאמנויות שימושיות ובית הספר לאמנויות שימושיות. הפרס הראשון הוגש על ידי אדן לכנר ושל דיולה פארטוש, אבל רק לאחר דיונים ארוכים, הם קיבלו את ברכת ועדת העיצוב ורק ב-1893. הבנייה החלה בסתיו באותה השנה, ובה גם חברות הונגריות וזרות שיחקו תפקיד. המבנה נפתח לציבור שנה לאחר מכן, בסיום עבודות עיצוב הפנים.

במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטמצם היקף האוסף של המוזיאון, ואז הוא גם איבד את עצמאותו הממסדית: בין 1934 לבין 1948 הוא פעל כחלק מאוניברסיטת האוספים הלאומית ההונגרית שהוקמה ב-1922, וכמוזיאון לאמנויות שימושיות של המוזיאון הלאומי של הונגריה. עם זאת, הודות לאגודת ידידי המוזיאון הוא צמח בחפצים והרכבים חשובים גם בתקופה זו.

במהלך מלחמת העולם השנייה נגרם לבניין נזק חמור. התקרה והרצפת של האולם נהרסו, הכיפה ברחוב Hőgyész והלובי הפתוח נפגעו מפגזים. רוב הנזק תוקן עד 1949, אך לא בהכרח בצורתו המקורית. גם במהלך המרד ההונגרי בשנת 1956 נפגע הבניין מפגזים.

במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשנת ה-135 להקמת המוסד, בשנת 2006, נפתחה תערוכת הקבע המסודרת מחדש בשם "אספנים ואוצרות" שהמציגה, בניגוד למסורת, את 400 היצירות והתוספות החשובות ביותר באוסף, לא לפי טכנולוגיות או קטגוריות של אמנות שימושית, אלא היסטורית, כרונולוגית.^[3]

המוזיאון נסגר ב-3 בספטמבר 2017 עקב שיפוץ וחידוש. לאחר המעבר, שתוכנן לשנה, העבודות היו אמורות להימשך שלוש שנים, והוקצתה שנה למעבר חזרה (בסך הכל סגירה של חמש שנים). בנוסף לשיפוץ, נבנה גם אגף חדש (עיצוב ואמנות שימושית עכשווית) וחניון תת-קרקעי. שטח הרצפה של חללי התצוגה גדל מ-3,000 מ"ר ל-10,000 מ"ר. בסתיו 2021, כשהמעבר בחזרה תוכנן לביצוע, השיפוצים אפילו לא החלו, כך שהפתיחה המחודשת צפויה לכל המוקדם בסתיו 2027.

מאוסף המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיחי קיר פרסיים מאוצר אסטרהאזי.
(ואן מרוין גביע בסביבות 1600 ו 1640)
מגן, איראן (1796-1925)
:וולטר קריין, כד, 1885
ז'ולנאי 1895–1896
אמיל גלה: ואזה, 1896
אוטו אקמן: חמישה ברבורים. שטיח קיר, 1897
לואי קומפורט טיפני: ואזה, 1898 לפני
שטיח קיר, 1898
ואזה, 1899
אלכנדר ביגו: התערוכה העולמית פריז 1900
ראול-פרנסואה לארש: מנורה שולחנית חשמלית, 1905
חלון זכוכית, 1910

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Ács Piroska: A budapesti Iparművészeti Múzeum gyűjteményeinek kialakulása, önálló épületének születése (1872–1897). Tanulmányok Budapest múltjából 28. Budapest, 1999. 261–284. o.
Horváth Hilda: Nemzeti kincstárunk, az Esterházy hercegi kincstár 20. századi története. Budapest: Iparművészeti Múzeum, 2014
Nemes Márta: Lechner Ödön Iparművészeti Múzeuma. Tanulmányok Budapest múltjából 24. Budapest, 1991. 65–114. o.
Ács Piroska: "Keletre magyar". Az Iparművészeti Múzeum palotájának építéstörténete a kordokumentumok tükrében; fotó Kolozs Ágnes, Barka Gábor, graf. Sára Ernő; Iparművészeti Múzeum, Bp., 1996
Pataki Judit (szerk.): Az idő sodrában (Az Iparművészeti Múzeum gyűjteményeinek története). Budapest, Iparművészeti Múzeum, 2006