המזימה של הטבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המזימה של הטבע
B94 0751 Deganit Berest-The Conspiracy of Nature 0.jpg
צייר דגנית ברסט
תאריך יצירה 1989
טכניקה וחומרים צבעי-שמן וצבע תעשייתי על בד
ממדים בס"מ 191 אורך × 275 רוחב
מספר יצירה B94.0751
מיקום מוזיאון ישראל
גרסה שונה של "המזימה של הטבע" מוצגת בתערוכה "ציורים משנות ה-80" (2011) בגלריה ג'ולי מ.

"המזימה של הטבע" (1989) הוא שמו של ציור מאת האמנית הישראלית דגנית ברסט.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטח הציור של העבודה "המזימה של הטבע" מלא בכתמים עגולים דמויי גלגל שיניים, שנוצרו בטכניקה של התזת צבע בעזרת שבלונות. כתמים דומים הופיעו ביצירות אחרות של ברסט אולם כאן אין הם יוצרים דימוי פיגורטיבי. גלגלי השיניים הולכים וקטנים לקראת שולי בד הציור. במרכז הבד מופיעה פעמיים הכתובת "המזימה של הטבע", כשהיא מוסוות בין הגלגלים השונים. כל אחת מן הכתובות מופיעה בגודל אחר. הגדולה מביניהן מצוירת כאופן קעור, ואילו הקטנה מצוירת באופן ישר.

בראיון משנת יצירת העבודה תיארה ברסט את כותרתה כמושפעת מן הדיון על פרדוקס איינשטיין-פודולסקי-רוזן ובייחוד מ-"עקרון המקומיות":

'המזימה של הטבע' זה ביטוי שמצאתי במאמר על תורת הקוואנטים [...]. כותב המאמר מתאר את אחד הניסויים [...] בו התוצאות לא תואמות את מה שאנו יודעים על הפיסיקה ועל הלוגיקה. בניסוי מקפיצים שני חלקיקים תאומים לשני צדדים, והאחד, בבדיקה בצד אחד, מחקה את התנהגות השני בצד האחר, למרות שהמרחק ביניהם יכול להגיע לשנות אור. תוצאות הניסוי נוגדות את מה שנקרא בפיסיקה 'עקרון הלוקליות', האומר שניסוי הנערך במקום אחד אינו יכול להשפיע מיידית על תוצאותיו של ניסוי הנערך במקום מרוחק, משום שאין אפשרות להעביר מסרים במהירות הגבוהה ממהירות האור. כותב המאמר מכנה את התוצאה הפרדוקסלית כ'מזימה של הטבע'. זהו סוג של ביטוי, שהמדע משתמש בו כדי לתאר תופעה לא מובנת.[1]

רועי רוזן (1996) הציע לראות בציור דימוי של חלל מקומר המבטא הן את הכלת הטבע על ידי המדע, והן את המבט של המתבונן (הסובייקט), הצופה בחלל ה"מדעי" כאילו היה דיורמה או פנורמה.[2] על פי ברסט "הניסיון להבין את העולם התצפיתי, יש בו פרדוקס בסיסי... איך הוא (האמן) בכלל יכול לדעת מה נמצא שם... נכון יותר להגיד שהאדם העומד מול הנוף, ממציא אותו לעצמו מחדש".[3] בראיון מאוחר הוסיפה ברסט כי "כשאני אומרת מזימה, זה מכניס אלמנט מיסטי, לא רציונלי, אפילו חתרני. יש מתח בין הרציונלי ללא רציונלי, וזה תמיד קשור להתבוננות בעולם."[4]

הציור הוצג לראשונה בתערוכת-היחיד של ברסט "חקירות לוך נס", שהתקיימה במוזיאון ישראל בשנת 1989. בשנת 1994 נתרם לאוסף המוזיאון על ידי ארטורו שוורץ. במהלך השנים הציור הוצג בתערוכות "השגבה ממוכנת" (1999) בגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל אביב, בתערוכה "אהבה ממבט ראשון, אמנות ישראלית מאוסף ורה, סילוויה וארטורו שוורץ" (2001) במוזיאון ישראל, בתערוכת היחיד הרטרוספקטיבית של ברסט במוזיאון תל אביב לאמנות, שנקראה - בעקבות ציור זה - "המזימה של הטבע, עבודות, 2013–1973" (2013).

לציור זה כמה גרסאות מוקדמות. קדם לו ציור הכנה בשם זהה (1988), העשוי בטכניקה של צבעי מים על נייר בגובה של 76 ס"מ וברוחב של 100 ס"מ.[5] עבודה אחרת, אף היא על נייר, עושה שימוש במסקינטייפ כרקע לטקסט. גרסה זו הוצגה בשנת 2011 בתערוכת היחיד של ברסט "ציורים משנות השמונים".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תמיר, טלי, "החותר והביקולור, מפגש עם דגנית ברסט", סטודיו מס' 6, דצמבר 1989, עמ' 11.
  2. ^ ראו: רוזן, רועי, "מוטציה, מים, מין, מקום: ארבעה פרקים על דגנית ברסט", סטודיו מס' 70, מרץ-אפריל 1996, עמ' 42-41
  3. ^ תמיר, טלי, "החותר והביקולור, מפגש עם דגנית ברסט", סטודיו מס' 6, דצמבר 1989, עמ' 11.
  4. ^ לוזיה, דבי, "דיוקן האמן כאישה עם קונספט: דגנית ברסט וההצלחה", גלובס, 16 באפריל 2016
  5. ^ לתצלום העבודה ראו: טלמור, דניאלה (אוצרת), דגנית ברסט: ארבעה פרקים על מים, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה, 2004, עמ' 23