הנציב העליון (ציור)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הנציב העליון
הנציב העליון אריה ארוך.jpg
צייר אריה ארוך
תאריך יצירה 1966
טכניקה וחומרים צבע שמן וטכניקה מעורבת על עץ
ממדים בס"מ 116 אורך × 73 רוחב
מיקום אוסף מוזיאון ישראל

"הנציב העליון" (1966) הוא ציור מאת הצייר הישראלי אריה ארוך.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבודה, המצוייה באוסף מוזיאון ישראל נחשבת לאחת מן העבודות החשובות של הצייר. ארוך העניק את הציור במתנה למוזיאון ישראל, לאחר שווידא כי וילם סנדברג ויונה פישר, אוצר המוזיאון, מעריכים את היצירה.

בציור "הנציב העליון" השתמש ארוך בדימוי של הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון בארץ ישראל. הדימוי מצוטט מתוך שטיח אמנותי שנוצר בקהילה הציונית בעיראק בשנת 1928 והיה מצוי באוספו של הצייר. בשטיח, מופיע הנציב לבוש חליפה כחולה ועליה סרט אדום אלכסוני. על ברכיו הוא מחזיק כובע שעם בהיר. הנציב מתואר כדיוקן כפול, בצבע שחור, על ידי שימוש בסימטרית מראה, כבמעין "שכפול". ארוך מיקם את הדמות בפינתו של ריבוע כחול-שחור, המשורטט בפינתו העליונה של הציור. לצד הריבוע מופיעות שתי צורות דמויות מלבן - בצבע כחול ואדום - וכן שרבוטים וכתמים אחרים בסגנון מופשט.

לציור קיימות שתי גרסאות נוספת, מאוחרות יותר, הדומות זו לזו. האחת, המצויה באוסף משה ורוזיטה סימון, ומכונה "הנציב העליון" או "מתווה לדיוקן סר הרברט סמואל" (1970) ואילו השנייה נמצאת באוסף פרטי. הציורים עשויים בפסטל שמן על גבי גיליון נייר כמעט רבועי, ומופיעה הדמות של הנציב העליון באופן סכמטי פחות וקרוב יותר אל הדמות המתוארת בשטיח. הדמות מתוארת ללא הכפלה כשלצידה קו מתאר כפול של פרופיל בצבע אדום וכחול.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרו "ירושלים של אריה ארוך: בין 'רחוב אגריפס' לבין 'הנציב העליון'" (1989) הציע מרדכי עומר לקשר בין "הנציב העליון" לבין ציור נוסף ומוקדם יותר של ארוך - "רחוב אגריפס" (1964). עומר ציין כי שני הציורים עוסקים בדמות של סמכות זרה בארץ ישראל. "רחוב אגריפס" עושה זאת על ידי הציון האיקונוגרפי לדמותו של אגריפס הראשון - ה"נציב העליון" בשלהי תקופת הבית השני. אגריפס, טוען עומר, מהווה תזכורת ל"שקט שלפני הסערה" של חורבן ירושלים. בנוסף, עומר מביא את הערכתו ההיסטורית של מיכאל אבי-יונה כי ההתרחקות ממורשתו של אגריפס, היא זו אשר שמרה ועיצבה את תודעתו של העם היהודי.[1]

גדעון עפרת הציע בספרו "בספרייתו של אריה ארוך" (2001) קישור איקונוגרפי למוטיב של שילוב הצבע האדום לכחול, המופיע ברבים מציוריו של ארוך. על פי עפרת צירוף זה מאזכר חיבור בין גבר לאשה והוא מלווה גם באסוציאציה של סמכות צבאית. פרשנותו של עפרת אף מרחיקה ומציעה לקרוא את מוטיב הכפלת הדמויות אצל ארוך כביטוי של היחס בין רוח לחומר, הקשורה באיקונוגרפיה הנוצרית לצבעים אלו.[2]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: עומר, מרדכי, "ירושלים של ארוך: בין אגריפס לבין הנציב העליון", קו, מס' 9, ינואר 1989.
  2. ^ ראו: עפרת, גדעון, בספריתו של אריה ארוך, בבל, 2001, עמ' 185-194; 226.