סימפוניה מס' 103 (דרדור התוף) של היידן
הסימפוניה מס' 103 במי במול מז'ור (דרדור או ערבול התוף) של יוזף היידן היא הסימפוניה שלפני אחרונה בקובץ הסימפוניות הלונדוניות השני, ולפני האחרונה שכתב בכלל. היא מופיעה כסימפוניה ה-103 ברשימת הסימפוניות של הובוקן (Hob: I\103). זמן כתיבתה הוא חורף 1795-1794, וכינויה בא לה מן הטרמולו בטימפני, הפותח אותה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]היידן כתב את הסימפוניה ה-103 יחד עם ארבע סימפוניות נוספות בעת ביקורו השני בלונדון, שנערך בין השנים 1795-1794 (סימפוניה מס' 99 נכתבה כולה או חלקה עוד בווינה). כמו קובץ הסימפוניות הלונדוניות הקודם (98-93), גם סימפוניות אלו, ובכללן 103, הוזמנו על ידי האמרגן והכנר יוהאן פטר סלומון לביצוע בכורה בלונדון. קונצרט הבכורה של הסימפוניה התקיים ב-2 במרץ 1795 בסדרת קונצרטים שכונתה "Opera Concerts" בתיאטרון המלך (שלא נמצא בחצר המלכותית). התזמורת אשר ניגנה את הסימפוניה הייתה גדולה באופן חריג לתקופה, ומנתה 60 נגנים, כאשר כלי הנשיפה מוכפלים. את הניצוח על התזמורת חלקו ביניהם היידן שניגן בפורטה-פיאנו, ו-וויוטי הקונצרטמייסטר. הבכורה הייתה להצלחה, ועל כך דיווח עיתון "יומן הבוקר" הלונדוני ביום שלמחרת:
סימפוניה חדשה מאת היידן המופלא והשופע בוצעה אתמול. וכרגיל, הסימפוניה מלאה רגעי גאונות, הן מבחינה הרמונית והן מבחינה מלודית. הפתיחה עמוקה במיוחד, האלגרו הקסים, לאנדנטה הריעו, המנואט, ובייחוד הטריו, היה שובב ומתוק, והפרק האחרון השתווה, אם לא התעלה על כולם.
בעיתון אחר נכתב:
לסימפוניה החדשה של היידן הריעו רבות. היא שילוב של הדר ופאר... הפרק השני קיבל תשואות.
היידן ביצע את הסימפוניה גם בווינה, לאחר שערך קיצוץ קל בפרק האחרון שלה.
מבנה והרכב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסימפוניה כתובה להרכב של זוגות כלי נשיפה הכולל שני חלילים, שני אבובים, שני קלרינטים, שני בסונים, שתי קרנות, שתי חצוצרות, טימפני, וכלי קשת.
זהו הרכב גדול מאוד יחסית לסימפוניות קודמות של היידן, והוא קטן רק מן ההרכב התזמורתי באורטוריות של היידן. פרט לתפקיד הבולט של הטימפני בפתיחה הסימפוניה ובמקומות אסטרטגיים בפרק הראשון, בולט גם תפקידו של הקלרינט. כלי זה מופיע בסימפוניות של היידן רק החל מן הקובץ השני של סימפוניות לונדון (סימפוניות מס' 104-99), בעיקר ככלי המעשיר את המרקם התזמורי ומכפיל קולות פנימיים ולעיתים את הקול הראשי. בסימפוניה זו ישנו קטע סולו נרחב לקלרינט בטריו של המינואט, כאשר הכינור מכפיל אותו מתחתיו. בפרק הרביעי הוא אף מנגן קטעים סולניים קצרים מעל כל התזמורת ללא כל הכפלה. פרט לגודלה של התזמורת, הסימפוניה עצמה היא ארוכה יחסית להיידן, ומשך ביצועה מגיע ל-35 דקות. כמו (כמעט) כל סימפוניות לונדון, לסימפוניה זו 4 פרקים שמבנם הוא: פרק ראשון בצורת סונטה עם הקדמה איטית, פרק שני בצורת וריאציות (רגילות או כפולות) או פרק חופשי יותר במתכונת ABA, מינואט עם טריו, ופרק רביעי בצורת רונדו-סונטה.
פרקי הסימפוניה הם:
- 1. אדג'יו-אלגרו קון-ספיריטו – הפרק פותח, כאמור, במבוא איטי עם טרמולו בטימפני בתחילתו. אפקט הפתיחה בטרמולו אינו מקרי; ידוע לנו שבאותה עת, לקראת ביצוע של מוזיקה סימפונית, נהג נגן הטימפני "לבדוק" את תופי הדוד לקראת הביצוע. בחלק מן הביצועים ההיסטוריים של סימפוניה זו, מקליטים גם את "בדיקת הכלים" הזו שמובילה היישר אל פתיחת הסימפוניה. באופן מסורתי נוגן הטרמולו תמיד בשקט על מנת ליצור אפקט דרמטי יותר בהמשך, אך מספר מנצחים בעלי ידע בביצוע היסטורי מבצעים אותו דווקא בפורטה, מאחר שהיידן לא מציין שיש לנגן את הפתיחה בפיאנו (אי-סימון דינמיקה משמעותו באותה התקופה ברירת המחדל: פורטה או מצו-פורטה). לאחר הטרמולו נכנסים כלי הבאס של התזמורת במוטיב איטי, המזכיר לחלק מן השומעים את מזמור ה-Dies Irae הגרגוריאני. קשה לומר שהיידן התכוון למוטיב זה, אך הדמיון גם הוא איננו מקרי, מכיוון שהטמפו ו-4 הצלילים הראשונים אכן זהים. החלק המהיר הוא במשקל 8\6 ובעל תצוגה מונותמאטית. השימוש במשקל המורכב 6/8 מאפשר להיידן שילוב של אפקטים ואשליות ריתמיות (למשל המיולות) רבות מן הרגיל. המיוחד בפרק זה הוא, שלקראת סופו חוזרת הפתיחה האיטית של הפרק בחלקה, ולאחריה מגיעה הקודה המסיימת את הפרק.
- 2. אנדנטה פיו-טוסטו אלגרטו – הפרק האיטי הכתוב בדו מינור הוא בצורת וריאציות כפולות. הוא הפרק המינורי היחיד בכל הסט השני של סימפוניות לונדון, והוא כתוב ללא הקלרינטים. אופיו של הנושא המינורי הוא קודר מאוד, ואילו הנושא המז'ורי שובבי, ולעיתים פומפוזי. הווריאציות עצמן הן ססגוניות מאוד, ומופיעים בהן קטעי סולו רבים לכלי הנשיפה, ואחת הווריאציות היא למעשה קטע סולו וירטואוזי וארוך מאוד לכינור. לנושא המינורי עצמו יש גוון מודאלי, מאחר שמופיעה בו טרצה מוגדלת בין צליל הטרצה והקוורטה, דבר היוצר דיסוננס חריף. נטען כי נושא זה הוא בעצם שיר עם קרואטי אותו היידן הכיר.
- 3. מינואט – פרק המינואט, שוב במי במול מז'ור, הוא סטנדרטי למדיי אך עשיר באפקטים רתמיים ודינמיים אשר מקרבים אותו לסגנון הסקרצו; המינואט עצמו קולח ועשיר, ולעומתו הטריו עדין יותר, מתוזמר בדלילות עם סולו לקלרינט כנזכר לעיל.
- 4. פינאלה: אלגרו קון-ספיריטו - פרק הסיום של הסימפוניה פותח בסולו של שתי קרנות במהלך טיפוסי ("קווינטות קרן"). לאחריו מושמע גרעין מוטיבי, שיהווה בסיס לפרק כולו. הפרק מצטיין במרקם פוליפוני עשיר לכל אורכו, עם דופק ("פולס") מתמשך, למעט עצירות בודדות, בסיומן של חטיבות הפרק. לקראת סיום הפרק יופיע שוב מוטיב קריאת הקרן, אך הפעם בכל התזמורת. נטען שגם המוטיב הראשי של פרק זה לקוח משיר עם קרואטי.
ערך מורחב – היידן ומוזיקת עם
