הסכם ריגה

הסכם ריגה
	הגרסה הפולנית של העמוד השני של ההסכם
חותמים	הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, הרפובליקה הפולנית השנייה
מקום יצירה	ריגה
תאריך יצירה	18 במרץ 1921
שפות	רוסית, פולנית, אוקראינית

הסכם ריגה נחתם בין פולין, רוסיה ואוקראינה בריגה ב-18 במרץ 1921 וסיים את המלחמה הפולנית-סובייטית.

פולין עמדה תחת לחץ מדינות חבר הלאומים לוותר על מרבית הישגיה הטריטוריאליים ולזנוח את חלומה להחייאת האיחוד הפולני-ליטאי. ההסכם שנחתם בסופו של דבר העניק לפולין שטחים נרחבים, אם כי מצומצמים בהיקפם יחסית לשטחים בהם החזיק הצבא הפולני עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש. ההסכם חילק את אוקראינה ובלארוס בין הרוסים ובין הפולנים. חלומו של יוזף פילסודסקי להחייאת האיחוד הפולני-ליטאי רב העוצמה, ויצירת קונפדרציה סלאבית, לא התממש.

הסכם ריגה היווה הפרה של ההבנה בין פולין ו"הרפובליקה העממית האוקראינית" שהוקמה על ידי אנשי סימון פטליורה לפיה אף אחת מהן לא תגיע לשלום נפרד עם הרוסים. המיעוט האוקראיני הניכר בפולין חש כי פולין בגדה בבעלת בריתה האוקראינית, עובדה אותה ניצלה התעמולה הבולשביקית, ואשר גרמה לתסיסה ולמהומות אתניות בשנות השלושים.

ההצלחה הפולנית בשדה הקרב אפשרה לפולנים לתבוע את העיר וילנה, בה שלטה ממשלת בובות פולנית. "סיים" של תושבי ליטא המרכזית הצביע ב-20 בפברואר 1922 על קיומו של משאל עם אשר העניק לפולין לגיטימציה לספח את וילנה ואת השטחים הסמוכים לה. הדבר גרם לקרע של ממש ביחסים בין ליטא ופולין, אשר לא נרפא למשך שנים רבות לאחר מכן.

משא ומתן

שיחות השלום בין הצדדים התקיימו במינסק ב-17 באוגוסט 1920. אולם, תחת הלחץ של התהפוכות בחזית, הועברו לריגה (בירת לטביה שהייתה נייטרלית במערכה) וחודשו ב-21 בספטמבר באותה השנה. הסובייטים הציגו שתי הצעות לפתרון בסוף ספטמבר, והמשלחת הפולנית הגישה הצעה נגדית ב-2 באוקטובר. שלושה ימים לאחר מכן הציעו הסובייטים תיקונים להצעה הפולנית, ופולין קיבלה אותם. הסכם שביתת נשק נחתם ב-12 באוקטובר ונכנס לתוקף ב-18 באוקטובר 1920. המשא ומתן נוהל על ידי יאן דאבסקי מהצד הפולני ואדולף יופה מהצד הסובייטי.

מאבקים פוליטיים פנימיים בפולין

למרות הניצחון הצבאי הפולני המכריע בקרב על ורשה ("הנס על הוויסלה"), המשא ומתן התנהל באופן שהפתיע משקיפים רבים: פולין נהגה כאילו הפסידה במלחמה. הסיבה לכך הייתה פוליטית-פנימית: המשלחת הפולנית נשלטה על ידי חברי "הדמוקרטיה הלאומית" (אנדציה), יריביו המרים של המנהיג יוזף פילסודסקי.

בעוד שפילסודסקי שאף להקים קונפדרציה ("אינטרמריום") שתכלול אוקראינה ובלארוס עצמאיות כחיץ נגד רוסיה, הלאומנים הפולנים (בהובלת סטניסלב גראבסקי) העדיפו מדינה ריכוזית והומוגנית יותר. הם חששו שסיפוח שטחים נרחבים מדי במזרח יוביל לכך שהמיעוטים (אוקראינים ובלארוסים) יהוו יותר משליש מהאוכלוסייה, מה שיערער את יציבות המדינה ויחליש את כוחם הפוליטי, המרוכז במרכז ומערב פולין. כתוצאה מכך, הפולנים סירבו לקבל שטחים נוספים (כמו העיר מינסק) שהסובייטים היו מוכנים למסור.

הלחץ הסובייטי והבגידה באוקראינים

בצד הסובייטי, המצב היה דחוק לא פחות. לקראת סוף 1920 התמודד שלטונו של לנין עם מרידות פנימיות קשות (מרד טמבוב ומרד קרונשטאדט) ורעב המוני. לנין הורה לנציגיו לסגור הסכם בכל מחיר כדי לייצב את החזית המערבית.

נקודה דרמטית במשא ומתן הייתה הדרישה הסובייטית להדיר מהשיחות את נציגי הרפובליקה העממית של אוקראינה (בעלת בריתה של פולין בראשות סימון פטליורה). הפולנים נכנעו לדרישה זו, מה שנחשב עד היום באוקראינה כבגידה פולנית ("טרגדית ריגה"). במקום זאת, הסובייטים צירפו למשא ומתן נציגים של אוקראינה הסובייטית (ממשלת בובות שהוקמה על ידם).

אחרית דבר

לבסוף, הסכם ריגה נחתם סופית ב-18 במרץ 1921. הוא חילק את שטחי המחלוקת באוקראינה ובבלארוס בין פולין לרוסיה הסובייטית. ההסכם סיים את המלחמה, אך קבר את חלומו של פילסודסקי למזרח אירופה פדרטיבית והותיר מיליוני אוקראינים ובלארוסים תחת שלטון זר, משני עברי הגבול.

בסתיו 1920 הבינו שני הצדדים הלוחמים כי לא יוכלו להשיג הכרעה צבאית מוחלטת. מבחינה פנימית, המדינה הפולנית שזה עתה הוקמה מחדש הוכיחה את חיוניותה ויציבותה. רוב מכריע של הציבור התגייס להגנת המולדת והפגין חסינות מפני התעמולה הבולשביקית שקראה להם להצטרף למהפכה הפרולטרית.

באשר לשני המנהיגים המרכזיים: פילסודסקי ולנין - אף אחד מהם לא הצליח להגשים את מטרת העל שלו:

עבור יוזף פילסודסקי: המטרה הייתה הקמה מחדש של "איחוד פולין-ליטא" במתכונת מודרנית (קונפדרציה בשם "Intermarium" - "בין הימים"). הוא שאף ליצור גוש מדינות עצמאיות (אוקראינה, בלארוס, ליטא) שיחצצו בין פולין לרוסיה. הסכם ריגה סימן את קץ החזון הזה, שכן הוא חילק את השטחים הללו בין פולין לרוסיה במקום להעניק להם עצמאות.
עבור ולדימיר לנין: המטרה הייתה להביא לקריסת המבנה הקפיטליסטי באירופה. לנין ראה בפולין "גשר אדום" שדרכו יוכל הצבא האדום להעביר את להבת המהפכה הקומוניסטית לגרמניה ולמערב אירופה. הכישלון הצבאי ליד ורשה אילץ את לנין לסגת מתוכנית "המהפכה העולמית" המיידית ולאמץ את דוקטרינת "סוציאליזם במדינה אחת".

הקשר היסטורי מורחב: "הניצחון המריר"

למרות שפולין ניצחה בשדה הקרב, הסכם ריגה נחשב לעיתים כ"ניצחון פירוס" פוליטי. מצד אחד, פולין הבטיחה את עצמאותה לעשרים השנים הבאות. מצד שני, היא נותרה מבודדת פוליטית מול שתי מעצמות פגועות ונוקמות: גרמניה ממערב וברית המועצות ממזרח.

בנוסף, החלטת המשלחת הפולנית (בהשפעת הימין הלאומני) לוותר על שטחים במזרח כדי למנוע עודף מיעוטים, יצרה מצב אבסורדי: מאות אלפי פולנים אתניים נותרו בצד הסובייטי של הגבול והופקרו לרדיפות הטרור הסטליניסטי בשנים שלאחר מכן (כמו "המבצע הפולני" של ה-NKVD ב-1937).

קו קרזון: הגבול שנקבע בריגה היה מזרחית בהרבה ל"קו קרזון" שהציעו מדינות ההסכמה (בריטניה וצרפת), מה שהעניק לפולין שטחים נרחבים (המכונים בפי הפולנים "קרסי").
ההשלכות לטווח ארוך: הגבול הזה נשאר בתוקף עד 1939, אז פלשה ברית המועצות לפולין (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) וסיפחה בדיוק את אותם השטחים שאיבדה בהסכם ריגה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכם ריגה בוויקישיתוף

הסכם ריגה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
חתימת השלום בריגה, הצפירה, 20 במרץ 1921