הסתערות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסתערות חי"ר (הצבא האדום) במלחמת העולם השנייה. הרובים מכודנים.
הסתערות מודרנית: זינוק מתפרץ מתוך נגמ"ש

הסתערות היא אופן תנועה קרבית שעיקרה תקיפה פנים-אל-פנים של מערך הגנתי של האויב בשלב האחרון של התנועה על היעד. המונח מתאר תנועת חי"ר בשילוב אש או זינוק מתפרץ של כוח מאחורי מחסות אל היעד. בהסתערות רכובה נעים הכוחות על גבי רכב קרבי (טנקים, או חיל פרשים בעבר)[1]. .

עד פיתוח הנשק האוטומטי בוצעה הסתערות חי"ר בקבוצות גדולות, בדרך כלל תוך השמעת זעקות ורעשים למטרת הפחדה, כאשר בסופה בא קרב פנים אל פנים בנשק קר (סכין, כידון רובה) מול לוחמי הצד שכנגד. צורת הלחימה של האבירים בימי הביניים כללה הסתערות של פרשים כבדים כגוש מלוכד לעבר האויב במטרה למוטט את שורותיו. פקודת ההסתערות ניתנה באופן מסורתי באמצעות תקיעה בחצוצרה.

פיתוח הנשק האוטומטי בשימוש הצד המגן גרם לסיכון רב לחיילי הכוח המסתער ולפיכך פותחה בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה דוקטרינה חדשה להסתערות חי"ר. הדוקטרינה התפתחה כבר בשלהי מלחמת העולם הראשונה על ידי חיילי הסער של צבא הקיסרות הגרמנית שפיתחו אותה על מנת לכבוש חפירות. לפי הדוקטרינה המודרנית מתבצעת ההסתערות בחוליות קטנות, של מספר קטן של חיילים (מרמת המחלקה ועד רמת הפרט הבודד). החוליות "מדלגות" בין מחסות במגמת תנועה קדימה אל מול פני האויב, תוך הפעלת ירי אל היעד תוך כדי תנועה. התנועה יכולה להיות מהירה או בזחילה איטית, לפי תנאי השטח, המיגון של היעד, כוח האש שלו ומידת דיוקה. חוליות שאינן מדלגות, מתמקמות מאחורי מחסות בשטח ומחפות על חבריהן באש רצופה אל היעד. על מפקד הכוח למקם עצמו בנקודה היעילה ביותר לפיקוד ושליטה בכוחותיו.

הסתערות אל מול אש חיה מנוגדת לאינסטינקט הטבעי ועל כן מאומנים חיילים חי"ר בעיקר בהתגברות על פחד זה באמצעות תרגולות שיכשירו אותם למשימת ההסתערות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מבוסס על ההגדרות המתאימות במילון למונחי צה"ל, אג"ם/תוה"ד 2003